הקוסם מרחביה ורפובליקת ויימאר

השופטים שנאו את הדמוקרטיה, הצבא אהד את היטלר ורוב העם הצביע למפלגות לא-דמוקרטיות. אהרן ברק מסלף את ההיסטוריה.

במדינה שאין לה שורשים דמוקרטיים הוא לא היה מגיע רחוק. נשיא העליון לשעבר ברק. צילום: ארי דודקביץ' /פלאש90

בגיליון 'ידיעות אחרונות' של ערב שבועות התראיין השופט בדימוס, אהרן ברק, ובין שאר הגיגיו על ישראל (שבה "אין שורשים דמוקרטיים עמוקים" ולרוב האוכלוסייה יש "תפיסה דלה מאוד של דמוקרטיה"), גם הצהיר כי "בגרמניה של תחילת שנות השלושים, בית המשפט העליון לא היה יכול לפסול חוקים. אני מאמין באמונה שלמה שאם היה אז לגרמניה בית משפט חזק וביקורת שיפוטית, אפשר היה למנוע את היטלר".

כפי שציין עקיבא ביגמן, מבחינה משפטית גרידא הדבר אינו מדוייק. אולם נניח לרגע שאכן לא הייתה סמכות כזו לבית המשפט של ויימאר. טענתו של ברק היא, למעשה, כי "בית משפט חזק וביקורת שיפוטית" מסוגלים למנוע דיקטטורה גם כאשר אין "שורשים דמוקרטיים עמוקים". כלומר, לו היה בויימאר בית משפט שהיה מחדש מהפכה משפטית בפסק דין אוסטן דוייטשהבנק, דיינו בכך.

אלא, שעיון קל בקורותיה של תקופת ויימאר מדגים שברק טועה בכל אחת ואחת מהנחות היסוד שלו, ולפחות על סמך טענה זו, גישתו נדמית מנותקת מההיסטוריה והמציאות.

ראשית, ברק כנראה איננו מעלה על דעתו את האפשרות שהשופטים יכולים להיות חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. ברפובליקת ויימאר, השופטים היו רחוקים מלהיות מגיני הדמוקרטיה; רבים מהם היו שמרנים אנשי הסדר הישן, והתייחסו בעוינות מרובה לדמוקרטיה, בסלחנות מרובה לקיצונים מן הימין הגרמני, ובהעדר סלחנות מוחלט לקיצונים מן השמאל הגרמני.

כך למשל, בזמן ה'פוטש של קאפ' ב-1920, נעצרו (ונשפטו) כמה מאות משתתפים במרד, שמטרתו הייתה להפיל את הרפובליקה. רק מפקד משטרת ברלין הושעה לחמש שנים, וכל היתר יצאו בעונשים קלים בלבד; זאת בניגוד לחברי הממשלה הסוציאליסטית של בוואריה ב-1919, ניסיון הפיכה שמאלי כושל, שמשתתפיו קיבלו יחד כשש מאות שנות מאסר.

הפוטש של קאפ לא היה טעות או מקרה בודד. רפובליקת ויימאר נולדה ברעש גדול מקריסת הממשל הקיסרי של מלחמת העולם הראשונה, ובראשית ימיה סבלה ממהומות על גבול מלחמת אזרחים. היא לא נרגעה במיוחד אחר-כך, ורציחות פוליטיות היוו בה כלי נפוץ – בעיקר מימין. וכאן, בצורה הברורה ביותר, נראתה ההטיה של כל מערכת אכיפת החוק: מהמשטרה ועד לשופטים, שנודעו לשמצה כגורם שמרני אולי יותר מכולם.

למשל, בין ינואר 1919 לרצח שר החוץ ה(יהודי) גרמני רתנאו ביוני 1922, היו לכל הפחות 354 רציחות פוליטיות מימין, ו-22 רציחות פוליטיות משמאל. העונשים? מימין, 326 לא נענשו כלל, וכל השאר – מאסר עולם אחד, ועוד 90 שנות מאסר במצטבר. לעומת זאת, משמאל בוצעו 22 רציחות פוליטיות, שהסתיימו ב-10 הוצאות להורג, שלושה מאסרי עולם ו-250 שנות מאסר מצטברות. בארבעה ממקרי הרצח אף אחד לא נענש.

Bundesarchiv_Bild_119-1983-0015,_Kapp-Putsch,_Berlin
מהומות אין קץ. פרייקור במהלך הפוטש של קאפ, ברלין 1920

היטלר יוצא בזול

המגמה המשיכה גם בשנים הבאות. המקרה המפורסם ביותר הוא כמובן היטלר עצמו; לאחר 'פוטש בית הבירה' הכושל שלו במינכן ב-1923, כאשר הועמד לדין על בגידה, דאגה ממשלת בוואריה להעמיד אותו לדין בפני בית דין מיוחד וידידותי למדי. השופט גיאורג נייטהרט (Neithardt) איפשר לו להפוך את המשפט לקרקס של ממש, ונמנע מלנצל אפשרות בחוק לגירושו של היטלר (האוסטרי!) בטיעון שהיטלר לחם בשורות הצבא הגרמני והוכיח עצמו כפטריוט.

עבור נייטהרט, זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה בהיטלר: בינואר 1922, במשפט שהתנהל נגד היטלר על תקיפתו ופציעתו החמורה של יריב פוליטי, אוטו בלרשטט (Ballerstedt), דן נייטהרט את היטלר ופעיל נוסף למאה ימי מאסר וקנס כספי לא גדול. היטלר ריצה שלושים יום בלבד (ודאג לחסל את בלרשטט בליל הסכינים הארוכות ב-1934). גם הפעם לא טרח נייטהרט להחמיר בעונשו או בעונשם של שותפיו; ההיסטוריון יוג'ין דייוידסון כתב כי לגבי הגנרל לודנדורף, שותפו של היטלר לפוטש, נייטהרט "יצר את הרושם שהוא היה בשמחה מצמיד עוד מדליה  לצד אלו שהגנרל לבש כאשר הופיע במדי ייצוג לפני בית המשפט"

בסופו של דבר ריצה היטלר פחות מתשעה חודשי מעצר בתנאים נוחים במיוחד, וניצל אותם לקבלת מבקרים ולכתיבת מיין קאמפף. אחרים שהיו מעורבים בפוטש זוכו או יצאו בעונשים קלים. לא פלא שהקריירה של השופט נייטהרט לא נפגעה תחת הנאצים.

המצב לא השתפר בסוף ימיה של הרפובליקה. אפילו כאשר נקרא היטלר להעיד ונחקר חקירה שחשפה את אחריותו לאלימות ה-SA  במשפט 'אולם הריקודים עדן' (Tanzpalast Eden) מ-1931, פסק הדין היה מגוחך.

דוגמאות אלו אינן מבודדות אלא מייצגות תופעה: מערכת המשפט בויימאר לא פעלה יותר מדי נגד הנאצים או הימין האנטי-דמוקרטי לא מפני שהיא לא הייתה מסוגלת לפעול, אלא מפני שהיא לא רצתה לפעול. הכח שהיה לה לביקורת שיפוטית לא נועד מבחינתה כדי לבלום לאומנים שמרנים פטריוטים, אלא כדי לבלום קומוניסטים חתרנים מסוכנים.

Bayern, Hitler auf Propagandafahrt
פעל ללא הפרעה של ממש. היטלר בראשית שנות ה-20

גם הצבא בחר צד

אם לצטט את המכתם השחוק על כך שלבית המשפט אין ארנק וחרב, מועיל גם לבדוק מה חשב הצבא, אותו גוף שמחזיק את החרב עבור המדינה. הרייכסוור, הצבא הגרמני של ויימאר, שהוגבל למאה אלף איש בלבד על ידי חוזה ורסאי של 1919, נודע לתהילה בהיותו 'צבא של מנהיגים', כלומר שכל חייל אומן להיות מפקד שתי רמות מעליו. זאת על מנת לאפשר הגדלה מהירה של הצבא בשעת הצורך, שאכן הגיעה בשנות השלושים. הוא גם אמור היה להיות לא-פוליטי, ונאסרה חברות חיילים במפלגות פוליטיות.

במציאות, היה ברור לחלוטין לאן נושבת הרוח בצבא. בזמן ה"פוטש של קאפ", שבו השתתפו מפקדי צבא וחיילים רבים, סירב הגנרל פון זקט, מפקד הריייכסוור, לקום נגד הפוטשיסטים ולהגנת הרפובליקה, שכן "לא ייתכן הרעיון של רייכסוור שנלחם נגד רייכסוור" (Nigel H. Jones, "Hitler Heralds – the Story of the Freikorps, 1918-1923", p. 165), אולם לא היסס לשלוח את הרייכסוור לדכא התקוממות קומוניסטית בחבל הרור. הפוטש קרס ללא עזרת הצבא, וזקט נשאר בתפקידו. רבים מחברי הפרייקור (מיליציות לאומניות קיצוניות) השתלבו ברייכסוור; אין להצביע על מהלך דומה לגבי אנשי מיליציות שמאל. למעשה, בטיהור הגדול של הרייכסוור אחרי פוטש קאפ, רוב המסולקים לא היו פוטשיסטים וביניהם גם היו כאלה שהודחו על 'אי צייתנות' – כאשר סירבו להצטרף כדרישת מפקדיהם לפוטש נגד הרפובליקה.

הרייכסוור העסיק את היטלר תקופת מה כסוכן, וגם לאחר פרישתו מרצון זכה לתמיכה לא מעט מצד הרייכסוור בבוואריה, שמפקדו העיד במשפט הפוטש כי הנאצים נתפסו כמועילים בכך שיכולים היו "לעשות נפשות בין הפועלים למטרה הלאומית" (יואכים פסט, "היטלר", עמ' 175). אמנם עם הזמן החליט זקט, ובעקבותיו קצינים רבים, כי יילחם "עד ליריה האחרונה כנגד המהפכנים מהימין כמו נגד אלו מהשמאל" (Klaus Fischer,"Nazi Germany: A New History", p. 152) אולם רוב אנשי הרייכסוור היו הרבה יותר נלהבים נגד אלו מהשמאל מאשר נגד אלו מהימין. זקט עצמו אמר בספטמבר 1923 לנשיא הרפובליקה גוסטב שטרסמן כי "הרייכסוור עומד מאחוריך אם הקאנצלר הגרמני הולך בדרך הגרמנית" (F.L. Carsten, "The Reichswehr and Politics, 1918 to 1933", p. 101), משפט שיש בו הרבה יותר מאיום מרומז.

ייאמר כי באותו זמן נשבעו אנשי הרייכסוור אמונים לרפובליקה הגרמנית, ומ-1926 – לחוקה. לא נראה שום סימן לכך שהדבר השפיע עליהם יותר מדי, בניגוד לאגדות שסיפרו רבים מהם לאחר מלחה"ע II על היותם מחוייבים להיטלר מכוח השבועה. בזמן ויימאר, למרות שבועתם, רבים היו מוכנים להצטרף לפוטש של היטלר, לו רק היה מנוהל פחות בשלומיאליות. ב-1926 כתב אחד מעוזריו-לשעבר של זקט כי "הם רוצים להמיר אותנו לרפובליקה. אני חושש [בציניות] שזה לא יעבוד כל כך מהר, שכן אנו הקצינים בדרגות הבינוניות והבכירות חונכנו בדרך הגרמנית" (Carsten, p. 259).

ב-1927 הוטל איסור על גיוס נאצים לרייכסוור או העסקתם כאזרחים במחסני נשק ואספקה. צעד זה הצליח להרחיק נאצים מוצהרים, אך רוב המגוייסים עדיין לא אהדו את הרפובליקה, גם אם שר ההגנה והרמטכ"ל שהחליף את זקט ניסו לשנות זאת. הנאצים פנו לצבא בתכיפות, כולל נאום של היטלר במינכן ב-1929, שהופנה ישירות לרייכסוור וניסה לשכנע את הקצינים כי יש להם מכנה משותף עם הנאצים אך לא עם הרפובליקה; הנאום "היה מעשה אמן של פסיכולוגיה ועשה רושם במיוחד על צעירי הקצונה" (פסט, "היטלר", 308), שלא כמו מאמצי תעמולה קומוניסטיים.

בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים כבר תועדו מקרים לא מעטים של תעמולה נאצית גלויה בתוך הצבא. כאשר הועמדו לדין ב-1930 שלושה קצינים על הפצת תעמולה נאצית וקריאה למהפיכה, היטלר נקרא לעדות וזכה (שוב!) להזדמנות פז להפיץ את רעיונותיו (כולל להסביר כי אחרי הניצחון "יוקם בית דין צדק נאציונל סוציאליסטי […] וראשים יתגלגלו" (שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, 116)).  בית הדין לא נרעש מכך, והקצינים יצאו בעונש מגוחך למדי.

בשלבים מאוחרים של רפובליקת ויימאר היה פה ושם מתח בין הצבא למפלגה הנאצית, במיוחד בגלל חשש הצבא מאנשי ה-SA של הנאצים, אולם מתח זה מעולם לא הפך את הצבא לפרו-רפובליקני. כאשר עלה היטלר סוף-סוף לשלטון ב-1933, בין החוגגים את עלייתו היו רבים מאוד מן החיילים והקצינים, גם חלק מן הבכירים שבהם, ואפילו אנשים כלודוויג בק והרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג, שלימים היו שניהם מעורבים בקשר נגד היטלר, והאחרון הניח את הפצצה במפקדתו ב-20 ביולי 1944. שטאופנברג אף צעד במדים בראש קהל שחגג את עליית הנאציזם.

קיצורו של דבר, הצבא הגרמני בתקופת וויימאר לא היה משענה של הרפובליקה, ולעיתים קרובות גורם אנטי-רפובליקני; במקרה הטוב ביותר הוא היה מוכן לסייע לרפובליקה, כפי שאמר זקט לשטרזמן, אם היא הולכת בדרך הגרמנית – כולל ההתעצמות ושיתוף הפעולה הסודי עם ברית המועצות, כבר בשנות העשרים. מגן הדמוקרטיה הוא לא היה ומעולם לא רצה להיות.

Tijdens_de_18e_vierdaagse_passeert_een_detachement_van_de_Reichswehr_(Duitsland)_–_F40013_–_KNBLO
התלהבו מהרודן החדש. יחידות הרייכסוור

כשרוב העם לא דמוקרטי

אז מערכת המשפט הכזיבה. הצבא הכזיב. מי בדיוק אמור היה להגן על הדמוקרטיה? הציבור?

רבים יודעים להזכיר שהיטלר לא קיבל רוב מוחלט בבחירות; בבחירות במרץ 1933, שעתידות היו להביא אותו להיות קאנצלר, קיבלה המפלגה הנאצית 'רק' שליש ממושבי הרייכסטאג, אם כי 43 אחוזים מן הקולות.

אולם, כשמחברים את הגורמים האנטי-דמוקרטיים המוצהרים – הנאצים, הקומוניסטים (כפי שמזכיר יואכים פסט, "היטלר", 372, באותה תקופה חששו משיתוף פעולה זמני ביניהם, שכן כזה כבר אירע ברמה המקומית – ושוב לא מיותר להזכיר שרפובליקת ויימאר גם היא לא היססה לשת"פ צבאי סודי עם בריה"מ) ומפלגת ה-DVNP  המונרכית והריאקציונרית – מוצאים שמ-1932, באופן מובהק, גורמים אנטי-דמוקרטיים קיבלו רוב מוחלט של הקולות בבחירות בויימאר, גם מבחינת מושבים, גם מבחינת אחוזים. גם אם היטלר לא יכול היה להקים קואליציה עד 1933, וגם זאת בעזרת כל מיני מעשי אלימות ורמאות ידועים, העובדה בעינה עומדת: רוב מוחלט של הגרמנים ב-1932-1933 בחרו במפלגות אנטי-דמוקרטיות במוצהר (וב-1933 צריך היה היטלר לצרף מפלגה קטנה אחת בלבד כדי להחזיק ברוב מוחלט…). מפלגות פרו-דמוקרטיות ופרו-רפובליקניות במוצהר זכו לאחוז קולות נמוך הרבה הרבה יותר.

לסיכום: מערכת המשפט לא ממש תמכה ברפובליקה, הצבא (המשטרה לא הייתה שונה בהרבה) לא תמך ברפובליקה, והציבור עצמו לא תמך ברפובליקה – הבעיה של ויימאר לא הייתה רק היטלר עצמו; הבעיה הייתה שלא היו לה גייסות, מילולית או מעשית, שרצו להגן עליה. היטלר עלה לשלטון לא מפני שלא היה בית דין שיכול היה לעצור אותו, אלא מפני שלא היה רוב שרצה לשמר את הרפובליקה. היטלר עצמו היה תופעה ייחודית, ויש להניח כי אם הוא לא היה, ההיסטוריה של העולם הייתה נראית אחרת לגמרי; אבל יש גם להניח, לאור עניין זה, שרפובליקת ויימאר הייתה מתקשה להחזיק מעמד כדמוקרטיה. אלה לא היו המוסדות והחוקים, זו הייתה החברה.

דיינו שנתסתכל מעבר לתעלת למאנש, אל בריטניה, שבה היה אז בית המשפט מוגבל מאוד ביכולתו לבטל חוקים של הפרלמנט: לא פוטש, לא מרידות, לא מהפכות. כן דמוקרטיה. כמובן שהנסיבות שונות לחלוטין. זו בדיוק הנקודה: בבריטניה, לא היה צורך בבית משפט המבטל חוקים בשרירותיות; ובגרמניה, הוא לא היה עוזר. בית המשפט אולי יכול לסייע לחברה הרוצה להישאר דמוקרטית נגד צמיחת גורמים עוינים, ויכול לעזור בסימון גבולות הגזרה וקביעת אופיה של החברה. אבל האמונה המתבטאת באמירתו של ברק, לפיה בית משפט לבדו יכול לשנות סדרי עולם, גם כאשר אין תודעה דמוקרטית ואין הבנה מהי דמוקרטיה (כפי שהוא הוא מתאר את ישראל וויימאר…), היא אמונה תמוהה ומנותקת מהמציאות.

בית המשפט של ויימאר לא עצר את הנאצים לא בגלל העדר יכולת, אלא בגלל העדר רצון. אך אם נניח שהיה רוצה, עדיין היינו נותרים עם צבא, משטרה ומוסדות שלטון שלא רצו לבלום את הנאצים; עם חברה שלא האמינה ברפובליקת ויימאר, ובשנותיה האחרונות תמכה בה פחות ופחות; מה יועילו שופטים נגד כל אלה? מה היו עושים כאשר הדיביזיה הבווארית, ששקלה להצטרף לפוטש של היטלר ב-1923, הייתה מצטרפת לפוטש עשור מאוחר יותר? מי היה בדיוק מבצע את צוויו של בית המשפט האקטיביסטי נוסח ברק?

למעשה, "המהפכה השיפוטית" של ברק לא רק שיכולה הייתה להתחולל רק בחברה דמוקרטית מעיקרה (בניגוד לזלזול המוצהר שלו באותו ראיון במזרחיים ורוסים, חסרי השורשים הדמוקרטיים לשיטתו), אלא שהיא יכולה להתחולל רק, ואך ורק, בחברה שחשדנית דייה כלפי הממשלה, עד כדי כך שהיא מוכנה ברצון או בחירוק שיניים לקבל פסילת חוקיה אפילו בידי בית משפט שאין לו סמכות חוקתית לכך.

בחברה לא דמוקרטית, לגישת השופט ברק לא היה שום סיכוי. אולם הוא מאמין, משום מה, שבחברה שאין בה מחויבות דמוקרטית הוא יכול לשלוט על מעוז המשפט בדמות בית המשפט העליון, לקבוע את אופיו לדורי-דורות, להבטיח שהשופטים יחשבו כמוהו גם בעתיד – ומשם, לבדו ממש, להצליח לגרום לחברה להישאר דמוקרטית בין אם היא רוצה בכך ובין אם לא. כדי להצליח במעלל זה, השופט לא צריך להיות, כשמו של ספרו הידוע של ברק, "שופט בחברה דמוקרטית", אלא קוסם של ממש.

מקורות לנתונים ולציטוטים:

יואכים פסט, "היטלר-דיוקנו של לא-איש", ירושלים: כתר, 1986, כרך ראשון, עמ' 175.
Roedrick Stackleberg, "Hitler's Germany: Origins, Interpretations, Legacies", London:Routledge, P. 72.
Eugene Davidson, "The Making of Adolph Hitler: The Birth and Rise of Nazism", Columbia: University of Missouri Press, 1997, p. 210; Richard Evans, "The Coming of the Third Reich", New York: the Penguin Press, 2003, p. 195.
Nigel H. Jones, "Hitler Heralds – the Story of the Freikorps, 1918-1923", Dorchester: Dorset Press, p. 165.
Klaus Fischer,"Nazi Germany: A New History", London:Bloomsbury, 1996, p. 152.
F.L. Carsten, "The Reichswehr and Politics, 1918 to 1933", Berkley:University of California Press, 1973, p. 101. See Also Robert B. Kane, "Disobedience and Conspiracy in the German Army, 1918-1945", Jefferson:Macfarland, 2002.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

24 תגובות למאמר

  1. הפוסל במומו פוסל.
    אהרון ברק אינו דמוקרט.
    מטרתה של המהפכה השיפוטית היא לשמר את שלטון המיעוט השמאלני ולהקטין את ההשפעה של הממשלה הנבחרת.

    1. מטרתו של נשיא בית המשפט העליון, שלמזלנו ליד תוארו נמצאת המלה "לשעבר", וחבר מרעיו, היא לכפות את דעתם הפוליטית על הציבור, שמזה שנים רבות רוצה דוקא שיקשיבו לו ויתייחסו לדעותיו כפי שהן מתבטאות בתוצאות הבחירות בשנים האחרונות. אלא שישנה קבוצה של בעלי אג'נדה פוליטית שמאלנית שאם העם לא בוחר בה, ורק בה, לנהל את ענייניו (בעיקר משום שמי שמנשק מזוזות אינו ראוי לנהל את ענייניו שלו, ואולי אפילו אינו בר דעת), הרי שצריך להחליף את העם.

  2. יש במאמר זה טעות באיבחון.
    ז"א אם כותב המאמר מציג את ברק כאחד שרוצה להגן על הדמוקרטיה אבל הולך בדרך לא נכונה, הרי האמת היא שהמערכת המשפטית בראשותו התכוונה ופעלה לסירוס הדמוקרטיה. ומאותן סיבות: רצון להחזיר את הכוח לקבוצות שהדמוקרטיה החלישה אותם. שם זה היה היונקרים ובישראל אלו הם מה שמכונה השבט הלבן ששלט בישראל עד 77.

    דמיון קיים גם בגישה הסלחית לקיצונים. כוונתי לחברי כנסת תומכי טרור ומתנגדים מוצהרים למדינה היהודית שהכנסת הוציאה אותם ובית המשפט החזיר אותם. הגישה הסלחנית הזו לא קיימת כלפי אנשים מהצד השני.

    במובן הזה מערכת המשפט בישראל דווקא דומה למערכת המשפט בגרמניה של אז. בנוסף יש לי איזו הערכה שגם הגנרלים שלנו שותפים לתפיסות האנטי דמוקרטיות שמקדמת המערכת המשפטית.

  3. שלוש הערות למאמר של הנקין:
    1. "תפיסה דלה" של דמוקרטיה: רבים סבורים שדמוקרטיה היא שלטון הרוב בלבד (דמוקרטיה פורמאלית). אלא שדמוקרטיה כוללת גם הגנה על זכויות אדם ומיעוט (דמוקרטיה מהותית). בג"ץ אף פעם לא טען שזכויות אדם הן חזות הכול. הפסיקה כוללת, לא אחת, שיח חוקתי מפואר של זכויות – ובפועל, לא תמיד מכריעים לפיהן, אלא מאזנים עם ערכים ואינטרסים נוגדים (כנדרש).
    2. אכן, ההיסטוריה של גרמניה מלמדת שבית המשפט לא תמיד רוצה או יכול לבלום מגמות פאשיסטיות. אבל הטיעון של ברק מורכב יותר. בפסה"ד (הכה מושמץ) שנכתב בעניין בנק המזרחי נ' מגדל, ברק חוזר למקורות הראשוניים – להכרזת העצמאות, לחוקי היסוד, לעקרונות יסוד בחקיקה ובפסיקה הישראלית מקום המדינה. אלו הערכים והנורמות שאמורים להגן על הדמוקרטיה הישראלית. לא בתי המשפט לבדם. בחוקי היסוד החדשים כתוב במפורש שישראל היא "מדינה יהודית ודמוקרטית", ושחקיקה תיבחן, בין היתר, לפי השאלה האם היא מקיימת את ערכיה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
    3. ברק לא "זלזל במזרחים ורוסים". הוא עצמו יליד ליטא, וטען שגדל בסביבה אנטי-דמוקרטית בעליל, שעיצבה את השקפתו הדמוקרטית. אבל מה טוען הנקין? שבצפון אפריקה ובמזרח אירופה קיבלו עליהם את ה"מגנה כרטא", ולא ידענו? שנהוגה שם מסורת דמוקרטית של מאות שנים, ולא שמענו? הטיעון של ברק היה שדווקא בשל העובדה שישראל היא חברת מהגרים, הרעיון הדמוקרטי לא מושרש כאן עד תומו. התגובות הכה חריפות לחוקי היסוד – שבסוף, נועדו להגן על האזרח מפני עריצות השלטון (מה גם שעד היום נפסל מספר קטן מאוד של חוקים) – כנראה מוכיחות שהוא צודק.

    1. חוקי היסוד ופסילת חוקים הם רק קצי הקרחון.
      החוצפה האנטי דמוקרטית של אהרון ברק העלתה את מעמדו של הפקיד הלא נבחר הקרוי היועץ המשפטי לממשלה למעמד מקבל החלטות.
      ביזוי העקרון הבסיסי במשפט שכל נאשם זכאי לייצוג, אבל ראש המשלה לא אם היועץ החליט שלא מתאים לו לייצג את הממשלה.
      לממשלה אסור אפילו להיות מיוצגת ע"י עורך דין פרטי במקרה שהיועץ לא מוכן להגן על הממשלה.
      החלטות שונות הנוגדות חוקים מפורשים בשל "אמון הציבור" כמו למשל בדרישה שראשי ערים ושרים יתפטרו בעת הגשת כתב אישום – ובעצם ביטול חזקת החפות.
      בשיטה זו חיסלו חשבונות עם מועמדים לתפקיד שר המשפטים.
      פגעו באיזון בין הרשויות, אם השרים מפחדים מכתבי אישום מפוברקים אז הם לא יכולים לפקח על הרשות נמחוקקת.
      ואפשר להמשיך…
      מצטרף אליו עוד דמוקרט גדול:
      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/696/614.html?hp=1&cat=479&loc=11

    2. האמירה, שכל הזמן חוזרת על עצמה, ש"עד היום נפסל מספר קטן מאוד של חוקים" תמיד מזכירה לי את האמירה שאתה לא יכול לשקר לכל האנשים כל הזמן (אלא רק או לכל האנשים חלק מהזמן או לחלק מהאנשים כל הזמן) הרי אמנם רק מספר מועט של חוקים נפסלו אבל באופן מדהים למדי כל חוק שנפסל (ללא יוצא מן הכלל) היה חוק שנוטה "ימינה" ואילו בית המשפט אף פעם לא מצא לנכון לבטל חוקים (נאורים?) של השמאל ולא משנה כמה עריתות הם הכיו או עדיין מכילים.
      בסופו של דבר אולי חוקי היסוד נועדו להגן על האזרח מפני עריצות השלטון אבל תמיד הם מגינים על השמאל מפני שלטון הימין.
      הדוגמא הכי מוחשית לעניין הייתה כאשר הבג"צ קיבל (בטענות שונות ומשונות) את חוק הגירוש מגוש קטיף שהיה חוק שבמפורש הוא חוק שבו מתבטאת עריצות הרוב על רכושם הפרטי של "מיעוט" של כ10,000 אנשים.
      ברור לכל בר דעת שלו היה מתקבל חוק כזה לגבי ערבים, או אפילו לגבי שמאלנים הוא היה מתבטל באופן מוחלט ע"י בג"צ (המהולל ששומר עלינו הילידים)

    3. לדקלם את הטענות של סיעת ברק כמו אוטומט גם אני יודע, אבל לא זה נושא המאמר. אז אני מבין שאין לך בעיה עם זה שהניתוח ההיסטורי שלו חסר בסיס ומופרך מעיקרו. לי יש.

    4. הערות להערות

      א. הטענה על זכויות המיעוטים כבר לעוסה ומשעממת. כולם מבינים את זה, אפילו הרוסים והמרוקאים. אם היית טורח לקרוא, היית מבין שלא זו הבעיה. כל רשויות השלטון אמונות על הגנה על מיעוטים וזכויות הפרט, כל רשות בתחומה. הבעיה היא, שברק מערער את מעמדן של הרשויות האחרות, ונוטל סמכויות יתר לעצמו. כאילו שרק בית המשפט מגן על זכויות אדם, והאחרים בלעדיו טפשים שלא יודעים לעבוד. גם אם כוונותיו אולי טובות, הנזק גדול, ובסופו של יום במצב של אובדן שליטה, זכויות אדם ומיעוטים יהיו אלו שייפגעו ראשונים.

      ב. אז ברק מצטט ממגילת העצמאות. אנחנו מאד מודים לו. הבעיה היא, שלברק יש פרשנות שלו למגילת העצמאות, שאינה בהכרח מקובלת על כל הציבור, ורבים טוענים שהיא אף סותרת את רוחה. נראה כי ברק מאמין שהוא היחיד שמבין את מגילת העצמאות, ונבחרי העם הם טיפשים מכדי להבין את המשמעויות הנסתרות שלה בלעדיו.

      ג. לא מבין את הטיעון. ברק גדל בליטא הדיקטטורית, ושם למד בדרך ההיפוך את יתרונות הדמוקרטיה. זאת בניגוד לשאר המטומטמים מרוסיה ומרוקו שעלו מדיקטטורות, אך בניגוד לגאון ברק התאהבו בדיקטטורה, ולא יכולים לראות את יתרונות הדמוקרטיה. אם זו אינה התנשאות וחוסר מודעות עצמי, אינני יודע מה כן.

    5. האחרון שיכול להעביר שיעורים בדמוקרטיה הוא גנב השלטון ברק.
      אגב, מאז הפוטש של ברק עברו בערך 20 שנה שבהן נפסלו בערך 10 חוקים. זהו מספר קטן לעניות דעתך?

    6. יש הבדל גדול מאוד בין הגנה על זכויות הפרט לבין פרשנות חופשית של חוקי יסוד וכפיית נורמות אתיות.
      דוגמא טובה היא הענקת סמכויות ליועץ משפטי לממשלה. לא מדובר בחוק או זכויות הפרט אלה בכפיה אינטרסנטית נטו. אכן "שיח חוקתי מפואר של זכויות".

    7. לגבי הערתך הראשונה כי: "בג”ץ אף פעם לא טען שזכויות אדם הן חזות הכול"
      להלן ציטוט מהתקופה האחרונה של נשיאת בית המשפט העליון:"בעיניי הזכות לכבוד היא התורה כולה על רגל
      "אחת, ואידך זיל גמור

    8. אז למה בית המשפט לא הגן על מתיישבי גוש קטיף?
      למה הוא לא מגן על המתנחלים והדתיים?
      לבית המשפט יש אג'נדה מאוד מסוימת – וידועה- שאין לה שום קשר לחוק. או לצדק.
      מצטער, אם רוב העם לא חושב כמוהם – כלומר לא שמאל קיצוני – המחשבה שהשמש זורחת להם מהתחת וכל מה שהם אומרים הוא קדוש קדוש היא מתנשאת וחצופה. רוב העם חושב אחרת? רוב העם קובע. זו דמוקרטיה.

  4. כל מה שנאמר שם נכון. עם זאת צריך גם לציין שהצבא הגרמני היה קן של "חתרנות" אנטי-נאצית לאורך תקופת השלטון של היטלר. החל מ-1938 בזמן קשר אוסטר\ספטמבר ועד נסיון הפוטש הידוע של שטאופנברג ושות'. האנציפיקציה המוחלטת בצבא התרחשה רק עמוק לתוך תקופת המלחמה וגם אז היתה חלקית למדי.

    1. אכן הייתה בצבא הגרמני תסיסה נגד היטלר, אבל: בשלב הראשון הוא די קנה את לב הצבא, עד הסיוע שהאחרון הושיט לו בליל הסכינים הארוכות והתעלמות הצבא מרציחתם של גנרלים.
      יותר מאוחר התחילה תסיסה והתפקחות אצל כמה (בק, אוסטר ופון שטאופנברג הם דוגמאות בולטות; כמובן היו כאלה, כמו יוהנס בלסקוביץ' , שמתחילה לא אהבו את הנאצים – ויקיפדיה האנגלית מחמיצה כמה התבטאויות אנטי-נאציות של בלסקוביץ מתקופת ויימאר), אבל התופעה הייתה קטנה למדי, באופן יחסי, לכל הפחות עד שהכף החלה לנטות נגד גרמניה במלחמה.

  5. מאמר מרתק,
    האם יש לך בלוג שאתה כותב? אשמח לקרוא עוד מפרי מקלדתך.

    בנוסף, אני לא בטוח שא. ברק אכן התכוון למה שאמר, כיוון שכולנו יודעים מהו היחס בין מה שכתוב בעיתון לבין מה שאכן אמר האדם שאותו ראיינו.

    1. תודה! הבלוג שלי הוא ב'מידה', ולפניו כתבתי גם בדף הפייסבוק שלי:
      https://www.facebook.com/yagil.henkin

      באשר לפיסקה האחרונה שלך – אודה ואבוש שלא הבאתי את האפשרות הזו בחשבון, ואני מקווה שאתה צודק, למרות שמדובר בציטוט ארוך ומפורט עד מאוד.

  6. שאלה למחבר: האם שיטת בחירת השופטים בויימאר הייתה פוליטית, כלומר שופטים שנבחרים בידי פוליטיקאים? כי לפי המאמר השופטים מתוארים כשמרנים ושונאי דמוקרטיה שהתנכלו לשמאל. האם זה לא מה שעלול לקרטל אם שופטים ימונו בידי נבחרי ציבור ואז יהיו כפופים לפוליטיקאים מהימין או מהשמאל ויתנכלו למיעוט ימני או שמאלי?

    1. השופטים בויימאר היו עצמאיים. היו אפשרויות למניפולציות מקומיות, אבל השופטים היו עצמאיים למדי. וזו בדיוק הייתה הבעיה של הרפובליקה: רבים מהם היו בני המשטר הישן, וחלקם ראו בויימאר משטר לא חוקי שכן קם על חורבות המונרכיה. באמצע שנות העשרים היו קריאות להשעיית העצמאות השיפוטית בדיוק בגלל ההטיה האנטי-רפובליקנית של רבים מהשופטים, ולהשעיית שופטים כאלו. השופטים נלחמו בזה בשל פגיעה בעצמאות המשפט ואי-התלות של השופט, ולמיטב זכרוני לא יצא מזה הרבה.

  7. ראשית מאמר מרשים שבניגוד למצויי במקומותינו מביא מקורות וקישורים המאפשרים להעמיק ולחקור

    הבעיה היא עם חלק מהמגיבים שרוצים להשתמש בטעות ההיסטורית של ברק לגביי גרמניה בשנות ה-30 כדיי ללטעון שבית המשפט אינו בעל תפקיד בשמירת הדמוקרטיה בישראל כיום. וכאן צריך להזהר הרבה יותר גם אם יש אי אלו טענות כלפי ברק. ברק אולי אינו הסטוריון גדול ובאופן אישי יש לי טענות אליו לגביי לגבי פסק דין לגביי ערעור על משפט ספציפי. אבל כיום כאשר יש נטיה הולכת וגדלה לדיקטורה של הרוב בית המשפט הינו אחד המגינים החשובים של משטר דמורקטי ומוסרי. כמובן אם הנטיות לכיוון דריסת מי שאינו איתנו ימשיכו אפילו מתן אפשרות לבית המשפט לחוקק חוקים באופן עצמאי לא תושיע אותנו

  8. אני שם לב שבצמוד לפטפטנותו החולנית של "נשיאנו" הרובינזון, הוא דואג תמיד להעטות פרצוף מלא הגיגים לטובת הצלם שאף פעם לא נעדר מטיוליו וזיבוליו של הריבלין הזה.

  9. רק שיסביר לי מישהו מה כ"כ מבריק באהרן הברק הזה. שנים שאני מחפשת.

    1. קראי פסקי דין שלו. הוא כותב בצורה משכנעת עד כדי כך, שגם אם יקבע שמבחינה חוקית מעבר לכל ספק השמש זורחת במערב,* יש סיכויים רבים שתרגישי צורך ללכת לחלון ולבדוק האם היא עדיין זורחת במזרח. אל תסתכלי בראיונות שהוא נותן, אלא בשטח הפעולה הטבעי שלו.

      *וכן, אני מכיר את בדיחות היום והלילה מבחינת החוק בישראל, והשבת שיוצאת בארבע.

  10. הדיקטטור הפוטישיסט ושודד הים המשפטי אהרון ברק, שהקים לנו כאן דיקטטורה שיפוטית נלוזה, הרס את מערכת המשפט שקדמה לו והייתה באמת מצויינת, הביא להשחתת כל גורמי האכיפה והפרקליטות, כפה עלינו את משרת היועץ המשפטי שהיא אוקסימורון משפטי, גם יועץ וגם תובע של הממשלה ראשה ושריה. כיום הוא מתפקד כלא יותר מאשר תועמלן בזוי כאשר את נזקיו נושא כל עם ישראל, נזקים חמורים בתחום הביטחון, בתחום המשפט, בהרס הדמוקרטיה ובעצם ניתן לומר עליו הכל שפיח, מלשון משפח, קיוונו למשפט ויצא לנו משפח עם הנבל, המושחת הבזוי הלז.