פרידריך ניטשה: פילושמי ופרו-ציוני דגול

במלאוֹת 115 שנים למותו של ניטשה כדאי להתעכב על מגמותיו הפילושמיות והפרו-ציוניות של אחד מגדולי ההגות המערבית באירופה. בהצגתי את ניטשה כפילושמי אינני מתכוון דווקא לאמרה האירונית הטוענת כי פילושמי גרמני אינו אלא אנטישמי שאוהב יהודים. האמת היא כי ניטשה אכן אהב אותנו ואנחנו – ובמיוחד מנהיגיה הראשונים של הציונות המדינית (הרצל, נורדאו) וסופריה ומשורריה הגדולים של התרבות העברית (ברדיצ'בסקי, ברנר, טשרניחובסקי) – אהבנו אותו והושפענו ממנו לא במעט.

מה היו הטעמים להימשכותם של ראשוני הוגי הציונות אל הגותו של פרידריך ניטשה? מה מקור הקסם בהוזה זרתוסטרא שריתק אליו את חוזה המדינה עד כי השקיע משאבים כספיים לא מבוטלים ברכישת מהדורה יקרה בכריכת עור של כל כתבי ניטשה? שאלה זאת התעוררה בי כאשר במהלך כתיבת הספר ניטשה העברי (תל אביב, 2009) מצאתי עצמי בספרייתו של הרצל שבנוסף להוצאה מהודרת זאת רכש עוד כמניין ספרים אחרים של ניטשה ואודותיו. השאלה שבה והתעוררה בי בקוראי את דבריו החריפים של ראשון מבקרי ניטשה באירופה, הלא הוא מכס נורדאו, בפרק הארוך שהקדיש לניטשה בחיבורו משנת 1892, שהיה בשעתו לרב-מכר אדיר Entartung (התנוונות).

בין יתר 'הפנינים' בהם מעטר נורדאו את ניטשה, מצויות קביעות מביכות למדי כמו, למשל, כי הוא "אגו-מניאק" וכי "הקורא הקשוב שומע מן העמוד הראשון עד האחרון… משוגע עם עיניים בורקות, תנועות פראיות ופה מלא קצף". למרות התקפה זאת מתייחס נורדאו בחמלה אל ניטשה במאמר שפרסם עם מותו של הפילוסוף בביטאון היוקרתי של אירופה, שעורכו התרבותי היה בן עירו וידידו הרצל. במאמר הספד זה, שנדפס באוקטובר 1900 ב-Neue Freie Presse , מבקש נורדאו לכונן מעין סינתזה בין "האינדיבידואליזם" הניטשאני לבין "הסולידריזם" של תקופת הנאורות האירופית ובו הוא מכנה את שנוא נפשו לשעבר בשם "המת האומלל". על יחסו הדו-ערכי  של נורדאו כלפי ניטשה ועל הערצת זאב ז'בוטינסקי אותו כתבתי בחוברת היסטוריה (פברואר, 2001). כאן ברצוני לשרטט את הפרופיל הכללי יותר של זיקת ראשוני הציונים וסופריה הבולטים אל פילוסוף הזרתוסטרא, ולעמוד על הטעמים העיקריים לזיקה זאת. (לפירוט ראו את הנספח: "היהודי, היהדות והציונות בעיני ניטשה" בספר עברי ראשון שהוקדש להגותו: הפיתוי לעוצמה – בין ניטשה לפרויד, ירושלים: מאגנס, 1999).

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, כונה לא פעם "ניטשה העברי". בשנת 1898 כותב ברדיצ'בסקי אל אחד העם: "אלה הם דברי ניטשה הרב … כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש". במשפט זה, המופיע בחיבורו החשוב של ניטשה לגניאלוגיה של המוסר, משתמש ברדיצ'בסקי גם כמוטו למאמרו "זקנה – ובחרות [שנוי-ערכין]" משנת 1899 בכתב העת ממזרח וממערב. מתחת לאמרה זאת חותם ברדיצ'בסקי בראשי תיבות בלועזית את שמו של פרידריך ניטשה: F.N. – מתוך תחושה כי שמו המלא של פילוסוף זה ידוע דיו בקרב קוראי כתבי העת העבריים המעטים בתקופה זאת. ואילו אחד העם, בפלוגתא הלוהטת שלו עם ברדיצ'בסקי על המגמות הרצויות של הספרות העברית החדשה, מכנה את ההוגה הזה במאמרו 'שינוי הערכין' בשם "פילוסוף-משורר, בעל מחשבות ובעל הזיה כאחד" (1898). ראויה גם לתשומת לב העובדה כי מרטין בובר החל לתרגם את כה אמר זרתוסטרא לפולנית בעודו בן שבע-עשרה בוורשה.

לגלריה מרשימה זאת של מושפעי ניטשה ומעריציו בעמנו אפשר להוסיף כי גם ברנר, גנסין, טשרניחובסקי, א. ד. גורדון, הלל צייטלין, אורי צבי גרינברג, ישראל אלדד ורבים אחרים נודעו ב'חולשתם' אל ניטשה. חיים וייצמן, כתב על ניטשה רבות לוורה ארוסתו והמליץ לפניה בחום לקרוא את כתביו. בשיחה פרטית סיפר לי בשעתו מנחם בגין ז"ל כי "מורי ורבי ז'בו היה מתהלך עם כה אמר זרתוסטרא בכיסו". בקובץ שערכתי להוצאת מאגנס בשם ניטשה בתרבות העברית (אותו הקדשתי לישראל אלדד) מופיעים מאמרים מקוריים הסוקרים את השפעת ניטשה על זרמים שונים בציונות כמו: על חברים מן העלייה השנייה, על אנשי השומר הצעיר, על הרוויזיוניסטים, על תנועת הכנענים ואפילו על זרמים מסוימים בציונות הדתית (כמו, למשל, זו של הרב קוק). די גם לעיין במאות הפריטים העבריים של הביבליוגרפיה המקיפה העוסקת בניטשה על מנת להיווכח כי דבר בולטוּת ניטשה בשיח ובהגות הציוניים ובספרות העברית אינה עומדת כלל לוויכוח. מה הטעמים לכך? כאן אוכל לעמוד רק על אחדים מהם הנראים לי כחשובים במיוחד.

על השאלה היהודית

תחילה כדאי לציין כי בזמן הקונגרס הציוני הראשון ניטשה כבר היה חולה ללא הכרה (בעשר השנים האחרונות לחייו). אולם עצם ניסיונו לפתור את השאלה היהודית, מעמידים את עמדתו כלפי עתיד העם היהודי יותר כמעין השלמה מאשר כחלופה לחזון הציוני. ניטשה הועיד ליהודי אירופה בזמנו שליחות תרבותית-רוחנית ממעלה ראשונה בקביעתו כי הם "ייהפכו לקובעי הערכים וליוצריהם". זהו הייעוד המכובד ביותר במשנתו, המתמקדת ב'שינוי הערכים' בתרבותנו.

לא רק בזכות עברם המפואר רואה ניטשה ביהודים בני דורו כמוכשרים ביותר לשמש נושאי המפנה ומעוררי המהפך בתרבות אירופה. הם ראויים לכך גם מכיוון שעדיין בהווה, למרות מצוקותיהם, מחוננים היהודים בעוצמה נפשית רבה ובפוטנציאל יצירתי מרשים. לכן פונה הוא עתה אל "היהודים החדשים" (בשפתו) ומציב בפניהם את הייעוד הנעלה ביותר בעיניו: להחיות את עוצמתם של העברים הקדמונים, ולהפנות עוצמה זו לתחייתה התרבותית של אירופה. ניטשה לא ביקש להעניק ליהודים לגיטימיזאציה להתבוללות ול"חיקוי מתוך התבטלות" עליו מדבר אחד-העם. אדרבא, כדי שיוכלו היהודים למלא את ייעודם, ניטשה דרש מהם קודם-כול התחדשות-עצמית וחזרה למקורות עוצמתם הקדומה. כלומר לפני שייצאו 'לגאול' את אירופה, עליהם תחילה לגאול עצמם מאירופה זו ומן המרקמים האינטלקטואלים-רוחניים המחניקים שלה, אשר הביאו עליה את קללת הניוון וההתפוררות התרבותיים.

בנקודה זו ניטשה היה מברך על דרישתו של אחד העם "להתגלוּת רוחו העצמית" של עם ישראל באירופה ולהחייאת "ישותו העברית". רק בשעה שיחזרו היהודים למקורותיה החיוניים הקדומים של עוצמתם שנתרופפה בגלות, יוכלו לחזור ולהעצים מבחוץ את תרבות אירופה השוקעת. לכן ניטשה היה מחייב את שיבת העם למקורותיה הגיאוגרפיים של עוצמתו הקדומה, כחלק מניסיונותיו של עם זה לשוב ולחשוף את עוצמתו שגלתה ממנו יחד עם גלותו. דבר זה גם מסתבר משיחותיו של ניטשה עם מכרו היהודי יוסף פנת (Paneth, שהיה גם מידידיו של פרויד) בניצה בחורף של 1884.

חדש ימינו כקדם

בשיחות אלה נידונה אפשרות תחייתה של פלסטינה ו"רגנרציה" של העם היהודי. ניטשה מסתייג מן האפשרות שהיהודים יתרחקו לגמרי ממסורתם היהודית, יתבוללו ויהיו ל"חופשיים- ברוחם" בקרב עמי אירופה שהרי "רוחות כאלה המנותקות מן הכול מסוכנות הן והורסות". אחרי שהצהיר בפני פנת כי "הוא ביקש עוד מנעוריו להישאר חופשי ממשפטים קדומים על רקע גזעני או דתי" התעניין ניטשה בשאלת "תקוותיהם או משאלותיהם של היהודים". למרות שפנת הציג בפניו את הפרופיל של היהודי המתבולל, כששוחחו לאחר מכן על "השפעת הלאומיות", אמר ניטשה כי "אי-אפשר להכחישה" ודיבר על מוצאו הפולני כביכול. ניטשה, כך מעיד פנת, "מצפה שליהודים כעם יהיה אידאל מיוחד כלשהו", והיה "מאוכזב במידה מסוימת מכך שלא רציתי לשמוע דבר על … הקמתה מחדש של מדינת פלסטינה בטוב או בכוח הזרוע". מכאן ברור למדי כי ניטשה היה ער לאפשרות צמיחתו של הרעיון הציוני עוד טרם הופעתה הממוסדת של הציונות באירופה, ובוודאי הכיר ושמע על הרעיון הציוני שהתגבש ממש בימיה האחרונים של שפיותו; ואם היה משהו שלילי בעיניו ברעיון זה, ודאי וודאי שהיה מתריע על כך בלהט רב בכתביו האחרונים (כפי שהתריע בהם נגד הלאומנות הגרמנית והאנטישמיות).

לכאורה נראה כי מעייניו של ניטשה נתונים היו בעיקר למצבה התרבותי של אירופה וגם הייעוד שהוא מועיד ליהודים, הופך אותם לאמצעים גרידא באירופה ולא לתכליות כשלעצמן מחוץ לה – כפי שתבעה הציונות המדינית. קביעה כזאת מתעלמת מפן חשוב של הגות ניטשיאנית: הפיתוי לעוצמה. ניטשה מרבה להתייחס ליהודים בכתביו משום שמצא בהם עוצמה נפשית עד כלות שהגיעה לשיאה בתקופת העברים הקדומה. ניטשה חתר להפעיל מחדש את רכיבי העוצמה הנפשית החיובית הטמונים בעם היהודי, לא כאמצעי למשהו אחר אלא כמטרה לשמה. מבחינה זו ניטשה היה מצטרף לכל היהודים הקוראים את התפילה "חדש ימינו כקדם", ורק היה מוסיף ואומר: 'חדש את עוצמתנו הנפשית הטמונה בנו משחר נעורי עמנו וחדש את תפארתה כמו בימי קדם'. מבחינה זו מקבילה מגמתו לעתיד העם היהודי למגמתה של הציונות, אשר ביקשה גם היא להפעיל מחדש את עוצמתנו ולהעתיקה למקום שבו היא תוכל לפעול באין מפריע.

בשם יושר אינטלקטואלי עלי לציין כי מצויה עמדה כבדת משקל המנסה להפחית מעוצמתה של השפעת ניטשה על נושאי הדגל הגדולים של הציונות המדינית. עמדה זאת איננה עוסקת בדמויות בודדות כאלה או אחרות, אלא מעלה טיעון עקרוני יותר, המציג את ניטשה כמתנגדה החריף של המסגרת המדינית. הוא רווח בעיקר בקרב פרשניו וסנגוריו בעשרים השנים הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה. פרשנים אלה ביקשו לטהר את שמו של ניטשה מכל זיקה לנאצים אשר סירסו את כתביו והפכו אותם לתואמי Mein Kampf של היטלר. כתוצאה מכך הם ערכו דה-פוליטיזציה סוחפת של הגותו. אחד המשפיעים ביותר בקרב סנגורים אלה היה וולטר קאופמן (ניטשה: פילוסוף, פסיכולוג, אנטיכריסט, תרגם ישראל אלדד, תל-אביב: שוקן, 1982).

אולם, רבים מן המחקרים בשנים האחרונות נוטים להדגיש דווקא את חשיבותה של הפילוסופיה הפוליטית של ניטשה. חוקרים אלה טוענים שלדיון המהפכני של ניטשה במוסר ולהדגשת חשיבותו של "היחיד המודרני" נודעות השלכות פוליטיות משמעותיות ביותר, הרלוונטיות למבנה של המדינה, שבה חושב ניטשה כי יש סיכוי לטפח את יחידי הסגולה ואת התרבות האותנטית הנעלה. נכון כי ניטשה במשך חייו לא פרסם שום חיבור אשר הוקדש באופן בלעדי לעניינים פוליטיים-מדיניים. אך בל נשכח כי המשפט האחרון שהספיק ניטשה לכתוב טרם התמוטטותו הסופית בשנת 1889 בטורינו היה משפט פוליטי מובהק: "וילהלם, ביסמרק וכל האנטישמיים האחרים סולקו" (הנה האיש: מכתבים, תרגם יפתח הלרמן-כרמל, ערך יעקב גולומב, ירושלים: כרמל, 2011 , עמ' 465).

זהו הד דרמטי למגמה עקבית במשנת ניטשה, שביקשה להסתייג חד-משמעית ולהתרחק לא מן הפוליטיקה ככזאת, אלא מן הפוליטיקה הגרמנית הלאומנית שהרימה בזמנו את ראשה המכוער.  וכך כותב ניטשה בחיבור משנת 1888 שקיעת האלילים בפרק הקרוי "מה חסר לגרמנים" (עמ' 87 ): "עם סיסמא מיליטריסטית זאת של 'גרמניה, גרמניה מעל לכול' הקיץ הקץ על הפילוסופיה הגרמנית". כך גם יש להבין את אמרתו המפורסמת כי "גרמני טוב הוא גרמני המתנער מגרמניותו".

השינוי הניטשיאני שתבעה הציונות

כדאי לציין כאן, כי בבת-עינו של הרצל (ושל ממשיכיו כמו נורדאו וז'בוטינסקי) לא הייתה רק קיום העם היהודי אלא "שינוי פני העם", דהיינו שינוי דמותם של היהודים. "שינוי מחדש של כל הערכים" לא היה משאת נפשו של ברדיצ'בסקי בלבד; שינוי מהפכני של ערכי הקיום של "היהודים" הייתה גם ססמתו הגאה של הרצל. זה חִייב, כמובן, את שינוי ערכיהם של יהודי הגטאות במזרח אירופה, לקראת עיצוב יהודי חדש ואותנטי, שהמקור העיקרי של תכניו יהיה מעוגן בו עצמו. כפי שניטשה הועיד למהפכה המוסרית מעמד גבוה יותר מאשר לפוליטיקה , כך גם ראתה הציונות של הרצל (ושל ז'בוטינסקי) כיעודה העליון את גיבוש דמות יהודי "חדשה" ("בעלת כבוד", "זקיפות קומה" "הוד והדר").

בכרך ראשון, בפרק 475 המפורסם בחיבורו (ורב המכר בעברית: אנושי, אנושי מדי, תרגמו יעקב גוטשלק, אדם טננבאום, ערך יעקב גולומב, ירושלים: מאגנס, 2008 ) ניטשה קובע כי "בעיית היהודים כולה קיימת רק במסגרת המדינות הלאומיות". דברים אלה אין לראותם כסותרים במפגיע את הרעיון הציוני. אפשר לטעון אף את ההפך: אם היהודים לא יחיו עוד "במסגרת המדינות הלאומיות" אלא תהיה להם מדינה משלהם, תיעלם בעיית יהודי אירופה מאליה ועמה גם האנטישמיות. מכאן שהציונות המדינית, ככל שהיא מבטלת באופן רדיקלי את תופעת האנטישמיות, מסייעת להיעלמותו של אחד הפיגומים העכורים להקמת המדינה הלאומנית-הפשיסטית. מבחינת ניטשה אין זה דבר של מה בכך. יתר על כן, בכתבי ניטשה מופיעים רמזים לסבירות עזיבתם של יהודי אירופה לכיוון ציון. בדיונו ב"גורלם של יהודי אירופה" (כשנתיים אחרי שיחותיו עם פנת) ניטשה קובע כי "היהודים או שייעשו אדונים לאירופה, או שיאבדוה כפי שלפני ימים רבים איבדו את מצרים" (דמדומי שחר, פרק 205). כולנו יודעים היטב – בעיקר בסדרי הפסח השנתיים – במה זכו היהודים אחרי ש"איבדו" את מצרים.

הרצל אהד למדי את רעיונותיו של ניטשה. כך למשל הוא מציין בערגה פסימית בסוף 1891, כי "'האדם האירופי', הטיפוס החדש, אשר ניטשה רואה אותו הולך ובא, הוא דמות רחוקה עוד עד מאוד". הרצל חשב שעד שתגיע שעתה ההיסטורית של הופעת דמות כזאת באירופה, על היהודים באירופה ליטול את גורלם בידיהם, ולנסות להגשים בציון דמות מעין זאת. או אז בהשראת המפעל הציוני אפשר יהיה לעזור לצמיחתה גם באירופה כ'יצוא' ציוני-נבואי של זרתוסתרא העברי. בהקשר זה ראוי לצטט מן הקובץ שליקט מזכירו של הרצל, א. פולאק, בשנת 1940, שלא במקרה נקרא כפרפרזה על הכותרת 'כה אמר זרתוסטרא' בשם כה אמר הרצל: "בשביל אירופה נשמש קיר מבצר כנגד אסיה ונמלא את תפקיד חיל המשמר של התרבות כנגד הברבריות". דברים אלה מזכירים את דברי ההלל של ניטשה על העם היהודי. הוא משבח אותו, בין היתר, על כי:

ההוגים היהודים החופשיים, מלומדים ורופאים, שאחזו בדגל הנאורות והעצמאות הרוחנית בזמנים של כפייה אישית שלא הייתה חמורה ממנה, הגנו על אירופה מפני אסיה. (אנושי, אנושי מדי, פרק 475)

אין זה גם מן הנמנע שניטשה, כאנטיתזה לדרישות החוגים האנטישמיים הקיצוניים בגרמניה לגרש את כל היהודים חזרה למקור מוצאם, ביקש דווקא את ההפך (הרי ידועה היטב רוחו המרדנית-הדווקאית שלחמה בתופעות תרבותיות השליליות בעיניו). בל נשכח כי היה זה וגנר אשר קרא, בהשפעת גובינו, בספרו על היהדות במוסיקה, "לטהר" את התרבות והאדמה האירופיות מן הזיהום הפיסי והרוחני של היהודים. והנה, אחד הגורמים לקרע בין ניטשה לווגנר, שהביא (ביזמתו של ניטשה) לניתוק מוחלט של היחסים ההדוקים ביניהם, הוא האנטישמיות של ידידו משכבר.

ראשוני הציונים ראו בפתרון הציוני צעד הכרחי לגיבוש דמותם החדשה, ולעיצוב אופי אותנטי שונה מזה שהיה נפוץ בין חומות הגטו הישן. כדבריו של הרצל:

הרי עצם ההליכה בדרך זו יהפוך אותנו לאנשים אחרים. אנחנו זוכים שוב באחדותנו הפנימית שאבדה לנו ויחד עמה אנו משיגים קצת מן האופי, היינו את אפיינו שלנו, לא אופי של אנוסים, שאול ומזוייף.

מי אם לא ניטשה היה חותם מתוך אהדה רבה את שמו תחת דברים אלה שעיצבו את דמותנו, את טבענו ואת אורחות חיינו בארץ ישנה-חדשה זו (אלטנוילנד, כשם ספרו של הרצל, תרגמה מרים קראוס, תל אביב: בבל, 1997). האם אך מקרה הוא כי שמו הפרטי של הגיבור הראשי ברומן עתידני-נבואי זה הוא "פרידריך"? לתשבי הפתרונים.

_______

יעקב גולומב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומופקד הקתדרה לפילוסופיה כללית על שם אחד העם. פרופסור גולומב מומחה לכתבי ניטשה, חיבר בעבר מספר ספרים על משנתו ואף לקח חלק בתרגום, עריכה והוצאה לאור של קלאסיקות רבות מן ההגות הפילוסופית שפורסמה בעברית.