אין דבר כזה "רמה מערכתית" במלחמה

תפקידו של הצבא לנצח במלחמות, אך בשנים האחרונות אנו עדים לגנרלים שמתבטאים גם בענייני מדיניות ופוליטיקה. מה מקור התופעה ומדוע היא מסוכנת?

בשנים האחרונות נפוצה תיאוריה בדבר "רמה מערכתית" של מלחמה שבה כל גנרל הוא מדינאי במדים וכל רב"ט נעשה "אסטרטגי" • מדובר בטעות בסיסית בהבנת טבעה של המלחמה, וכישלונות צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע 'צוק איתן' יוכיחו • במאמר שפורסם ב'כתב העת למבצעים צבאיים' מנפץ חוקר הצבא ד"ר ווליאם אוון את התורה המבצעית החדשה שהשתלטה על צה"ל

הרמה המערכתית לא קיימת; הפיקוד הבכיר בקורס קצינים. צילום: דובר צה"ל
הרמה המערכתית לא קיימת; הפיקוד הבכיר בקורס קצינים. צילום: דובר צה"ל

בעשורים האחרונים הלכה והשתלטה על צה"ל תורת לחימה חדשה, המבקשת להחליף את המושגים הקלאסיים של "השמדה" ו"הכרעה" ברעיונות מורכבים של התשה, הכלה ו"תמונות ניצחון". רעיונות אלו מבוססים על תיאוריה בסיסית יותר, לפיה קיים במלחמה רובד נסתר – "רמה מערכתית" – שבו מתנהלת הלחימה האמתית וכי מי שישלוט ברזי "אמנות המערכה" יוכל לשלוט בשדה הקרב. על פי התיאוריה, הרמה המערכתית של הלחימה מכילה שילוב של טקטיקה, אסטרטגיה ומדיניות, ובה טמון המפתח למעורבות העמוקה של גנרלים בשאלות מדיניות, פוליטיות וחברתיות, שמביאה לטשטוש במבנה הפיקוד. 

תיאוריה זו, שחדרה לצבאות המערב באמצעות תיאורטיקנים כמו ד"ר שמעון נוה הישראלי ו'המכון לחקר תורת המערכה' שהקים בצה"ל, זכתה לביקורת רבה במאמרים שפורסמו בעברית ב'מידה' ׁ(כאן וכאן). במאמר שלפנינו, מנתח ויליאם אוון את השורש התאורטי של תיאורית "הרמה המערכתית" של המלחמה, ומסביר כי מדובר בהבנה שגויה של מושגי המלחמה הקלאסיים – הטקטיקה והאסטרטגיה – ומכאן ביישום לא נכון של תורת המלחמה כולה.

(המערכת)

מאנגלית: אורי רדלר

הנחת היסוד של מאמר זה משתמעת מכותרתו: דבר קיומה של "רמה מערכתית" במלחמה הוא טעות, המבוססת על הבנה שגויה של הלקחים ההיסטוריים בתחומי האסטרטגיה והטקטיקה.

תיאורית הרמה המערכתית של המלחמה מתיימרת ליצור קשר בין האסטרטגיה לטקטיקה, אך מכיוון שקשר זה הוא מלאכותי ושגוי נפגעת תורת המלחמה כולה: הטקטיקה נתפסת כמעוטת ערך ונדחקת לשולי הדרך; ואילו ההבנה של האסטרטגיה משתבשת לחלוטין.

מקורות

ברמה הבסיסית, הטקטיקה נוגעת לניהול קרבות ומגע עם האויב, שעה שעניינה של האסטרטגיה הוא השימוש בקרבות ובמגע עם האויב להשגת מטרת המלחמה. במלים אחרות, הטקטיקה ניצחה בקרבות, שעה שהאסטרטגיה ניצחה במלחמה באמצעות חיסול יכולת ההתנגדות של האויב. התבוסה בקרב או במלחמה באה באחת משתי צורות: האחת, במצב שבו האויב סבל נזק או הרס כזה שהוא כבר לא כשיר או מסוגל להמשיך בלחימה; והשנייה, שהאויב ויתר על המשך הלחימה בגלל תשישות פיסית, פסיכולוגית או פוליטית. זה היה, ועודנו, ההבדל שבין השמדה להתשה.

ההגדרות של אסטרטגיה וטקטיקה, מכאן, היו ועודן פשוטות, בהירות ונוחות מאוד להבנה וליישום. הצבאות ניהלו "מבצעים", אך אלו לא שינו מעיקרם את הקו התוחם בין אסטרטגיה וטקטיקה. ניהול מבצעים אינו הרמה המערכתית של הלחימה.

"הרמה המערכתית" של המלחמה קשורה הדוקות לחשיבה הצבאית הסובייטית. א.א. סבצ'ין (Свечин), שדן ב"אמנות המערכתית" כקשר קונספטואלי בין טקטיקה לאסטרטגיה, נתפש לעתים קרובות כהוגה הרעיון הזה. סבצ'ין הגדיר מבצע כ"מאמץ של כוחות המכוון להשגת מטרת ביניים מסוימת בזירה מסוימת של פעולות צבאיות". בהמשך דבריו הסביר סבצ'ין כי מבצעים נועדו למוטט או לכתר חלק מכוחות האויב, כדי לכפות נסיגה של כוחות אחרים ולחילופין כדי ללכוד או להחזיק ב"קו מסוים או בשטח גאוגרפי מסוים".

אך למען האמת, מיטוט צבא האויב היה מאז ומתמיד מטרתם המסורתית של קרבות. התיאור של סבצ'ין קרוב מאוד לתיאורו של הקרב, ומכאן שהוא למעשה עוסק ברמה הטקטית בלחימה.

בבחינה דקדקנית ניכר כי חלק ניכר מהכתבים הסובייטיים (והניתוח המערבי שלהם) על "הרמה המערכתית" של המלחמה אינו אלא התחכמות שרירותית, היוצרת קישור שגוי ומיותר בין הרמה האסטרטגית לרמה הטקטית. ומצער לומר: הקרבנות הכבדים שספגו הסובייטים במלחמת העולם השנייה העידו על ביצוע טקטי ברמה נמוכה – לא על הבנה מעמיקה יותר של תורת המערכה.

נדרש רצף ניצחונות בקרבות שמוביל לניצחון; אימון משולב. צילום: דובר צה"ל
נדרש רצף ניצחונות בקרבות שמוביל לניצחון; אימון משולב. צילום: דובר צה"ל

אם פסגת "האמנות המערכתית" היא פעולות כיתור, עולה השאלה באיזו רמת פיקוד מתרחשת "הרמה המערכתית" הזו? שהרי גם כיתת חיילים יכולה לכתר יחידה של האויב, ממש כפי שארמיה יכולה לכתר ארמיה אחרת. הבעיות שטרדו את סבצ'ין דומות מאוד לאלו שלויטננט-גנרל אדוורד המלי (ואחרים) הצליח לנסח בפשטות ובבהירות בספרו משנת 1866 פעולות במלחמה. המלי הסתמך על דוגמאות עדכניות לזמנו, והתווה את מערך הפעולות החיוניות להבסת כוח אויב בזירה לחימה מסוימת. בספרו השתמש המלי במילה "פעולה אסטרטגית" כדי לציין פעולות שיובילו להבסת כוחות האויב בזירת הפעילות.

"הפעולה האסטרטגית" של המלי לא הוסברה כרמת ביניים בין האסטרטגיה לטקטיקה, מכיוון שעניינו היה רק בהבסת האויב בזירת הלחימה במובן של "ניצחון במסע לחימה". טקטיקה תוכננה ובוצעה בזמנו כ"מבצעים", ואילו אסטרטגיות תוכננו ובוצעו כ"מסעות מלחמה" (Campaign).

המלי, בשונה מקלאוזביץ', התייחס לעובדות כפשוטן, וסבר כי הבסת האויב לבדה תביא להשגת המדיניות הרצויה. קלאוזביץ', לעומתו, סבר כי הניצחון הצבאי יכול להשיג רק סוגים מסוימים של מדיניות, וכי להבנת מגבלות הניצחון יש חשיבות חיונית. כך-או-כך, המלי, ממש כמו קלאוזביץ', הבין את המונח "אסטרטגיה" באופן בהיר ומדויק הרבה יותר מזה שבו אנו נתקלים היום. לדעתו, האסטרטגיה היא הפעלת כוחות מזוינים נגד אויב שתבוסתו תיצור את התנאים הפוליטיים הנדרשים.

הנקודה החשובה כאן היא שעד סבצ'ין, שביקש לכונן באופן שרירותי את "הרמה המערכתית של המלחמה", נוהלו מבצעים כחלק ממסע לחימה במטרה להביס את האויב בזירת לחימה, בלי להכיר בכך שיש בדבר משום קישור בין הרמה האסטרטגית והרמה הטקטית. אין צורך בקישור בין רמות אלו, משום ששתיהן קשורות ממילא מטבע מהותן. אין שום ערפול או דו-משמעות בהבחנה הברורה ביניהן. משום כך, אין שום צורך לעסוק ב"רמה המבצעית" של המלחמה. כל פעולה צבאית דורשת תכנון וניהול מיומנים של הפעולה המבצעית, וזו בתורה חיונית לניצחון הטקטי היוצר הצלחה אסטרטגית.

טקטיקה

אחת הבעיות עם התיאוריה של "הרמה המערכתית" במלחמה היא בהבנת משמעותה המדויקת. במובן זה, כדאי לשאול היכן הטקטיקה מסתיימת והיכן מתחילה "הרמה המערכתית של המלחמה". בדרך כלל הטקטיקה נלמדת ומתורגלת ביחס לרמת הפיקוד. כך, יש מדריכים לפעולות הטקטיות בלחימה של הכיתה, המחלקה, הפלוגה, הגדוד וכדומה. יש גם פרסומים, גם אם נדירים, שעסקו בטקטיקה ברמת האוגדה. גם שיתוף הפעולה בין אוגדות להבסת האויב קשור לתחום הטקטיקה, אף כי מעט נכתב על כך, בעיקר בשל קהל הקוראים המוגבל מאוד לפרסומים כאלו.

אם הכוונה היא לטעון כי ה"רמה המבצעית" היא מונח נרדף ל"טקטיקה כוללת", אזי ייווצר קישור נוסף בין טקטיקה לרמת הפיקוד, ומכאן שהרמה המערכתית גם היא שייכת לתחום הטקטיקה. אם יש שאיפה לכנות טקטיקה מעל או מתחת לרמת האוגדה כ"רמה המבצעית" אפשר לראות בכך אופנה חדשה, אך לא שינוי מהותי. צריכה להיות זרימה הגיונית מרמת הכיתה לרמת האוגדה ואפילו מעבר לכך, באופן שבו הפיקוד משתמש ברמות הכפופות לו כדי לנצח בהתנגשויות או בקרבות. בסופו של דבר, ברמה מסוימת רמת הפיקוד הופכת לאסטרטגית, במובן של "פעולות שיובילו להבסת כוחות האויב בזירת פעילות מסוימת".

עם זאת, בלי קשר לרמת הפיקוד, בהחלט אפשר לנצח בקרבות ולהפסיד במלחמה. לכאורה, "הרמה המערכתית של המלחמה" היא הדרך להימנע מכך. אך כאן אנו נתקלים שוב בהבנה שגויה של המונחים "אסטרטגיה" ו"טקטיקה". לדוגמא, חלק גדול מהכתבים על "הרמה המערכתית של המלחמה" עוסקים ב"רצף הקרבות וההתנגשויות". כלומר, ברעיון שיש להבטיח שהתנגשות אחת תתרום להצלחת ההתנגשות המזוינת הבאה ולנצח בקרב אחרי קרב עד שתנצח בזירה מסוימת של לחימה. ברור כי רצף הקרבות וההתנגשויות המזוינות דורש מהמפקדים לתכנן ולנהל פעולות מבצעיות, אך מדובר שוב במהות הלקוחה מתחומה של טקטיקה.

נפוליאון וחניבעל הצליחו להפליא בניצחון בקרבות. שניהם נדרשו לתכנן ולבצע פעולות מבצעיות. אבל זה לא מנע מהם להיות אסטרטגים גרועים ביותר. חניבעל לא הצליח להביס את הלגיונות הרומיים בקצב מהיר יותר מהקצב בו העמידו הרומאים לגיונות חדשים, תוך שהוא סופג אבידות כבדות לכוחותיו, ומשום כך הוא הובס. נפוליאון נכשל פעם אחר פעם בהפיכת ניצחונות בשדה הקרב להצלחה אסטרטגית בת-קיימא. המיומנות העדיפה שלהם בניהול פעולות מבצעיות לא יכלה ובפועל לא סייעה להם, משום שפעולה מבצעית אינה אלא טקטיקה. לדוגמא, כישלונו של מרשל ד'ארלון בריסוק צבאו של בלוכר בליניי (Ligny) היה כישלון טקטי, מכיוון שלא הצליח לרסק את הצבא הפרוסי. אילו היו הצרפתים מבצעים מרדף אחרי כוחותיו של בלוכר ניתן היה, ככל הנראה, להשיג את התוצאה הרצויה ברמה הטקטית: מיטוט הצבא הפרוסי, שהייתה גם חיונית ברמה האסטרטגית. טקטיקה טובה יוצרת רצף קרבות והתנגשויות, ואסטרטגיה ניתנת לביצוע באמצעות הטקטיקה. בסופו של דבר, צבאות מובסים באמצעות טקטיקה. במלחמות מנצחים ומפסידים באמצעות אסטרטגיה.

הרמה המערכתית לא קיימת באמת; תכנון צה"לי. צילום: דובר צה"ל
הרמה המערכתית לא קיימת באמת. צילום: דובר צה"ל

ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאמנות המבצעית, או אפילו הרמה המערכתית של המלחמה, לא מסוגלת לקשר בין הניצחון הטקטי להצלחה האסטרטגית. לדוגמא, כישלונו של "מבצע מיכאל" הגרמני במרץ 1918: המבצע זכה תחילה להצלחה טקטית, אך נכשל אנושות ברגע שהחי"ר התוקף התקדם מעבר לטווח הארטילריה שלו ומעבר לטווח התמיכה הלוגיסטית. התקדמות מהירה מדי והיעדר יכולת לשמר את התקדמות הוא כישלון טקטי. חריגה מטווח הארטילריה התומכת שלך, וחוסר יכולת להניע את הארטילריה קדימה הוא כישלון ברמה המקצועית. כשל נוסף היה טמון בעובדה שהגרמנים לא הגדירו באופן ברור מה הייתה אמורה הטקטיקה להשיג בהתייחס למלחמה בכללותה.

כדאי גם לשים לב לכך שמבחינתו של קלאוזביץ', "ניצחון" הוא מושג טקטי. אתה משתמש בניצחונות כדי לנצח במלחמות. ניצחון הופך ל"מכריע" לא רק כשרצון האויב להמשיך בלחימה נשבר, אלא גם כשרצונך שלך לא נשבר. כך, למרות שבלוכר 'ניתק מגע' בליניי, דבר שנחשב "ניצחון" טקטי צרפתי, הוא והצבא הפרוסי נותרו מוכנים ללחימה.

מערכתי
הרמה המערכתית מטשטשת את גבולות הפוליטיקה. מתוך חומרי ההדרכה של המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל

תפקודי בסיס ותנועות אסטרטגיות

תיאורטיקנים של המלחמה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים הקדישו מחשבה רבה לשאלה כיצד ניתן לנצח בקרבות בלי להפסיד במלחמות. בלט ביניהם קלאוזביץ', שספרו על המלחמה עסק במידה רבה בשאלה זו ממש. לרוע המזל, אף שספרו של קלאוזביץ' הוא במובנים רבים יצירת מופת, לא הצליח ההוגה לנסח את עצמו באופן בהיר דיו עבור הקורא בן ימינו. למרבה המזל, היו לקלאוזביץ' לפחות שני תלמידים מוכשרים. אחד מהם, המלי, כבר הוזכר, והשני הוא פרדיננד פוש.

אף שפוש שם קץ למלחמת העולם הראשונה כמפקד העליון של כוחות הברית, ספרו עקרונות המלחמה משנת 1918 התבסס על הרצאותיו באקדמיה הצבאית בשנת 1903, כאשר החזיק בדרגת לוטננט-קולונל.

פוש מצטט את פרידריך הגדול שהצביע על-כך שכל הפעולות הטקטיות וההתנגשויות הצבאיות צריכות להוביל להכרעה, שכן אחרת אין בהן תועלת. "במלחמה, כל עוד יש משהו לעשות, לא עשית כלום". לכן, הפרוסים היו פוטרים את השיח הנפוץ על "רצף הקרבות וההתנגשויות" כהכרזה בנאלית ומובנת מאליה.

בפרק "הקרב: התקפה מכרעת" מציג פוש את האמת הפשוטה לפיה אין חשיבות לניצחון טקטי, אלא אם כן הוא תורם להצלחה האסטרטגית. לפי זה, "הרמה המערכתית" של המלחמה – שנועדה לספק אמצעים לקשר בין האסטרטגיה לטקטיקה – היא מיותרת לחלוטין ומבוססת על הבנה שגויה של טקטיקה. סבצ'ין, כנראה, לא הכיר את התחום הזה היטב.

תורת הלחימה של רוב הצבאות בבריטניה, בארצות-הברית ובחבר העמים היום כוללת את עקרונות הליבה של איתור, מיקום, פגיעה וניצול (Find, Fix, Strike and Exploit). ניסוח של עקרונות אלו ניתן למצוא בקווים המנחים לתכנון מערכה בספרו של פוש. אך העיקרון החשוב ביותר, שאותו רוב הקוראים מחמיצים, הוא עקרון "ניצול ההצלחה". בלי ניצול של הפעולה, אין כל חשיבות לכל השאר; הניצול הוא זה שיוצר את הרצף ההגיוני ואת הקשר שבין הצלחה טקטית בהתנגשות מסוימת להצלחה בהתנגשות הבאה. עקרונות הליבה קיימים כדי להבטיח שהניצחון הטקטי יוביל להצלחה אסטרטגית, ושניתן יהיה ליישמו בכל רמה של הפיקוד בזירת הלחימה. וגם כאן אין שום צורך ב"רמה המערכתית" של הלחימה.

גם המלי התווה קווים מנחים משלימים לתכנון מערכה צבאית, בהם הוא טען כי:

תנועות אסטרטגיות צריכות לכלול את המטרות הבאות: ראשית, לפגוע בקשר שבין צבא האויב לבסיסו; שנית, להרוס את הפעולה המתואמת והמשולבת של האויב, באמצעות שבירת הקשר בין חלקי הכוח שלו; ושלישית, ליישם ריכוז של כוח בחלקים מסוימים.

סביר להניח כי אם תבצע את הדברים האלו במחיר סביר תוכל להביס את האויב בזירת הלחימה. מחקר היסטורי מקיף בתחום נוטה לאשר תפישה זו. ראוי לציין כי ספרו של המלי, פעולות מלחמה, התמקד באופן ספציפי בתכנון, בביצוע ובקיום "תנועות אסטרטגיות"; דהיינו, פעולות שהביסו את האויב בזירה מסוימת. שוב, כאשר מבינים כראוי את תפקידן של האסטרטגיה והטקטיקה, "הרמה המערכתית" של המלחמה מיותרת לחלוטין.

צריך לציין שקלאוזביץ', פוש, המלי ורבים אחרים לא חתרו, בשונה מסבצ'ין, להציג רעיון חדשני או רדיקלי. הם פשוט תיעדו את מה שהוכח באופן היסטורי כנכון. ההיסטוריה הצבאית, מבחינתם, הייתה עדות לאמת אובייקטיבית ביחס להצלחה וכישלון במלחמה. סבצ'ין, לעומתם, ביקש לחולל רפורמה רדיקלית בצבא האדום, שנכשל אנושות בהבסת הצבא הפולני בשנת 1920. הוא ראה מן הסתם ברעיון "הרמה המערכתית" של המלחמה בובת אצבע מתאימה שבאמצעותה ניתן יהיה ליצור סוג כזה או אחר של תכנון מערכה.

לא הסתבך עם הגדרות מתפתלות; קלאוזוביץ. באדיבות ויקימדיה
לא הסתבך עם הגדרות מתפתלות; קלאוזוביץ. באדיבות ויקימדיה

חוסר הבנה אסטרטגית

מדוע תיאוריית "הרמה המערכתית" של המלחמה כה מפתה?

תאורטיקנים והיסטוריונים צבאיים רבים בימינו עדיין מתקשים בהתמודדות עם הבנת ההבדל שבין האסטרטגיה לטקטיקה, והשימוש במונח חדש נדמה בעיניהם כהבנה.

לדוגמא, נסיגת ארצות-הברית מסומליה בשנת 1993, כתוצאה מקרב 'בלק-הוק דאון', הייתה כישלון אסטרטגי שנבע מטקטיקה גרועה, שהביאה לצבירת הפסדים שהיו כבדים מדי למדיניות האמריקנית. החלטות טובות יותר או מיומנות טקטית טובה יותר היו מביאות לצמצום מספר הנפגעים, ואולי אף מניבות הצלחה. ובכל זאת, אנו קוראים בתדהמה כותבים רבים הממשיכים לטעון כי למרות שהיה כאן "ניצחון טקטי של ארצות-הברית", הכשל היה "ברמה המערכתית". מה הייתה "הרמה המערכתית" בסומליה? כל שהמיליציות הסומליות נדרשו לעשות הוא רק להרוג מספיק אמריקנים כדי לגרום להם לוותר על הלחימה. כפי שהתברר, מספר ההרוגים הנדרש היה נמוך להפתיע.

מספר ההרוגים האמריקנים במלחמת וייטנאם היה גבוה בהרבה –  גבוה דיו לשבור את רצונם של הממשל והקונגרס האמריקני להמשיך בפעילות הצבאית. המחיר שאותו שילמו הכוחות האמריקניים עבור הניצחונות הטקטיים הרבים שלהם היה גבוה מדי, ולא היו מספיקים להצלחה אסטרטגית הרלוונטית למדיניות. למעשה, הכישלון של ארצות-הברית בוייטנאם נבע מהצלחתו של הויאטקונג ליישם את הנחייתו של המלי "לפגוע בקשר שבין הצבא לבסיסו".

ההיסטוריה הצבאית הפופולרית (ובמיוחד תיאורים היסטוריים של יחידות או גדודים) נכשלת שוב ושוב בהכרה בעובדה שאומץ לב והקרבה אינם טקטיקה טובה. ניתן אף לומר כי הצורך להסתמך על אומץ ונכונות להקריב מעיד על התנהלות טקטית לקויה. ברוב המקרים, מעשי הגבורה נדרשים כדי לכסות על ניהול טקטי לקוי. משום כך, בתורת הלחימה העכשווית נעדרת בדרך כלל הבנה נכונה של המרכיבים היוצרים טקטיקה מוצלחת. במצב של בלבול כזה ביחס לטקטיקה, משהו המכונה "הרמה המערכתית של המלחמה" נשמע מפתה. ייתכן כי המפקדים נמשכים לראות את עצמם כפועלים ב"רמה המערכתית", משום שהדבר מאפשר להם לחמוק מאחריות לטקטיקה כושלת.

הצלחתה של ארצות-הברית במלחמת המפרץ בשנת 1991 הושגה באמצעות יישום הרעיונות שהובנו במאות שנים של אסטרטגיה וטקטיקה, והיו נשמעים מובנים מאליהם למפקדים כמו שרמן, פוש או אלנבי. "הרמה המערכתית של המלחמה" היא חסרת משמעות במונחים של ההצלחה הטקטית שגרמה להתמוטטות האסטרטגית של הצבא העיראקי בשנת 1991. היכולת לעבור מקרב הכרעה אחד למשנהו, או להעביר צבאות ופרישה צבאית בתמיכה הדדית בין כוחות, שייכת לתחום האסטרטגיה והטקטיקה.

הדבר בולט במיוחד בלחימה לא סדירה או בלחימה בהתקוממות, מצבים בהם הבסת הכוח המורד מושגת בדרך כלל באמצעות הריגתם ולכידתם של המורדים. אותם כלי תכנון המאפשרים את הבסתם של כוחות סדירים יניבו תוצאה דומה בלחימה בכוחות לא סדירים. לא מפתיע, מכאן, שרבים מהתיאורטיקנים לא הצליחו להסביר מהי "הרמה המערכתית" של המלחמה בטרור, כאשר, כפי שהראינו, עצם קיומה של הרמה המערכתית של המלחמה מוטל בספק כבד.

במקרה הטוב, "הרמה המערכתית" של המלחמה היא פשוט ניסוח משונה במקצת של הצורך בטקטיקה טובה; וזה דבר שסבצ'ין ואלו שאימצו את רעיונותיו לא הצליחו להבין. לרוע המזל, סביר יותר להניח שאלו שקידמו את רעיון "הרמה המערכתית" של המלחמה עשו זאת מתוך בורות ביחס למובנם האמתי של המונחים "אסטרטגיה" ו"טקטיקה". טקטיקה מתוכננת ומבוצעת כפעולה מבצעית. אם הטקטיקה מצליחה, במחיר סביר, לחסל את התנגדותו של האויב להתנהגות הפוליטית המבוקשת, כי אזי האסטרטגיה משיגה את יעדיה. למה לסבך את הדברים?

_____

וויליאם פ. אוון הוא העורך של כתב העת Infinity Journal, ועורך המשנה של כתב העת Military Operations.

המאמר פורסם בגיליון קיץ 2012 של כתב העת Military Operations. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

Owen, William, “The Operational Level Of War Does Not Exist”, Military Operations, Volume 1, Issue No. 1, Summer 2012, pages 17-20.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

18 תגובות למאמר

  1. אין לי טיפה אחת של הערכה ואהדה לשמעון נוה וחבריו, והם בעיני עדת שרלטנים מסוכנים שגרמו לנו נזק רב. ולמרות כל זאת:
    אני לא בטוח שנכון או אפשרי להשליך תובנות מעולם המלחמות של המאות הקודמות – מלחמות קונוונציונליות בין צבאות מסודרים – לעולם המלחמות בטרור שלנו.
    הדבר אפילו עוד יותר מסובך כשמדובר בישראל, שנלחמת תוך אילוצים מדיניים ובינ"ל קשים מאד.
    היכולת להגיע לנצחון מלא ברמה האסטרטגית ע"י מהלכים קלסיים של שבירת האויב והשמדתו במצבים כאלו היא, לפחות לדעתי, לא באמת אפשרית.
    אז מה נשאר לנו? יכולת לנהל מלחמות בהיקפים מוגבלים, תוך הצבת מטרות ברות השגה ונהול של תמרונים מדיניים מורכבים מאד במקביל.אם נבחן את העניין מהכוון הזה, הרי שגם מלחמת לבנון השניה, וגם צוק איתן, על אף כל הקשיים והתקלות, הסתיימו בניצחון ישראלי ברור. זה אולי לא פופולרי לאמר זאת,אבל זו המציאות.

    1. לפי ההגדרה שלך, חמאס וחיזבאלה ניצחו את ישראל ללא ספק שהרי הם השיגו השגים אובייקטיבים.
      למה לא פופולרי לאמר את מה שאמרת? הרוב חושבים כמוך.

  2. אני מודה שלא באמת הבנתי את החשיבות הגדולה של החלוקה ל 2 רמות או ל 3 רמות. כל מדעי החברה מלאים ב'תאוריות' שמנסות ליצור דיכוטומיות או שמחלקות את עולם התופעות לטבלאות של 2 על 2 ועוד ועוד. פרט לנופך הפסאודו מדעי של ה'תיאוריות' הן אינן באמת תורמות ליכולת הניבוי או לתכנון דרכי פעולה. איני מבינה איך ויתור על 'הרמה המערכתית' יוביל לתכנון חכם יותר של המלחמות הבאות. אשמח אם מישהו יוכל לפקוח את עיני

    אני חולקת על ההנחה שישראל ניצחה אי פעם במלחמה כלשהי.
    ניצחון הוא או השמדה מוחלטת של כוחו הצבאי והכלכלי של האויב כך שיקח לו דורות, אם בכלל, לחזור להיות כוח צבאי משמעותי. או הרתעתו חזק כל כך שלא יעיז לתקוף שנית או התשתו והרפיית כוחו כך שיאבד כל רצון להמשיך במלחמה

    אפילו לאחר מלחמת ששת הימים, שהוגדרה כניצחון צבאי
    מפואר, לא הגענו למצב זה. מעט אחרי ששת הימים פרצה מלחמת ההתשה ומעט אחריה יום כיפור. לא החמאס ולא החיבאללה הפסיקו את הערכותם והצטידותם לקראת הסבבים הבאים. מכאן, כל המלחמות שעברנו הם בעצם סבבי קרבות במלחמה גדולה אחת שסופה לא נראה באופק

    הבשורה המרה היא שישראל בעצם לא מסוגלת לנצח. אנו עומדים מול עשרות מדינות הכוללות כמיליארד וחצי מוסלמים שאינם מוכנים להשלים עם קיומנו. איננו מסוגלים לכבוש את איראן או להכות חזק מספיק בסעודיה וקטאר הממנות את המלחמות נגדנו.

    המרב שאנו מסוגלים וחייבים להגיע אליו הוא לדאוג שלעולם לעולם לעולם לא ננוצח בשום קרב.

    1. ניצחון=היכולת לכפות את תנאי הפסקת האש על הצד השני

      ונכון שאת זה ישראל מעולם לא השיגה – לא ב-48, לא ב-73 ואפילו לא ב-67.

    2. אם ישראל בעצם לא מסוגלת לנצח אז המסקנה מכך ברורה : על ישראל להימנע מיציאה למלחמות ברירה.

    3. צודקת. אפשר לטעון שכלל אין טקטיקה ואסטרטגיה, ושכל פעולה שתורמת להכרעת האויב היא "ניצחון", וזו שלא- היא "הפסד". סן טסו טען "אין הבדל בין לחימה עם צבא גדול או קטן".

      כמובן שנותרת השאלה המהותית, כיצד לדעת מראש האם פעולה מסוימת תורמת להכרעת האויב או לא; שאלה שאף חלוקה לא פותרת באופן מלא- כפי שניצחון טקטי יכול להוביל לכישלון אסטרטגי (למשל, אם הושג במחיר כבד), הוא עלול להוביל ל-"כשלון מערכתי" (למשל, אם מיצה משאבים לוגיסטיים זמינים ומנע המשך ההתקדמות).

      השאלה היא לא "האם חלוקה מסוימת היא אמיתית או לא" אלא, "האם חלוקה מסוימת תורמת להבנה וללימוד". בהקשר הזה, יש תועלת מסוימת ברמה מערכתית; לוקחים מ"פ ומג"דים שהתאמנו במשך שנים לעמוד במשימה ולפעול בגישה התקפית, ומלמדים אותם שבעצם צריך להפעיל שיקול דעת, לבחור איזו מטרה לתקוף, ואולי- חלילה- להציע להמתין או לאבטח תקיפה של גורם אחר, בלי לעלות לרמות של כלכלה, תל"ג, ממסד מדעי , דעת הקהל וכו. אפשר כמובן לקרוא לכך טקטיקה טובה (כפי שהכותב מציע), ואז הבעיה המעשית היא שהיא אינה ישימה להכשרה הבסיסית של מ"מ ומ"פ

      לגבי ישראל: הסף שלך לניצחון גבוה מדי לטעמי. אני מגדיר כניצחון כל יום שאני יכול לשבת במשרד שלי כאן, בישראל, בשקט. רוב אויבינו מורתעים בפועל. מי בכלל יכול להגיע לניצחון שלך? אפילו לארה"ב יש חשש מהתעצמות סינית..

    4. "המסקנה של קמיליה: "לדאוג שלעולם, לעולם לעולם לא ננוצח לא עומדת במבחן התוצאה של התמודדות מדינת ישראל כנגד המלחמה הפנים מדינתית אותה מנהלים בהתמדה ערביי ישראל ואחיהם מהשטחים. מדינת ישראל איבדה את היכולת לשלוט על מלחמת ההתשה הזו המתנהלת בשיטות טקטיות מתוחכמות, שלמערכת הביטחון המנופחת והכבדה שלנו אין מענה ראוי – קרי מגוון של שיטות מאבק עממי בהן האויב הוא ילדים רוצחים עם סכינים, נהגים הדורסים חיילים ואזרחים ברכביהם, ירי מזדמן על משפחות בכבישים, וכל אלה במשולב עם הפגנות אלימות בישובים ערביים בתוך ומחוצה לקו הירוק – יוצרים מסה קריטית של מלחמה כוללת נגד מדינת ישראל תוך נטרול היכולת הצבאית של ישראל, המתבססת רובה ככולה על כוח צבאי קונבנציונלי שאיננו ערוך, בנוי או כשיר לטפל במאפייני לחימה עממית מסוג זה. דבר זה נובע מתורת ביטחון שגויה של מ"י, שבה עיקר המשאבים מופנה להגנה נגד איומים של צבאות סדירים ומעט מדי להגנה נגד המלחמה הפנימית נגד הטרור. התוצאה נראית גלויה בחודשים האחרונים במאורעות "אל אקצה בסכנה" בהר הבית, שממנה גלשה המלחמה לכל שטחי המדינה. הוכח שהכוח של "ביטחון הפנים" – משטרה כחולה, מג"ב, יס"מ ימ"ם, איננו גדול דיו כדי לתת מענה למלחמה הפנימית שלנו בערביי ארץ ישראל. ואז כשכלו כל הקיצין, הוזעקו גדודי סדיר ומילואים של צה"ל כדי לתגבר את המשטרה. כך גם מאבדת ישראל את היכולת להגן על אדמות המדינה עליהן משתלטים בנגב, בגליל ובמרכז הארץ גורמים של התנועה האסלאמית, בלא שלמדינה תהיה יכולת לשמור לא רק על אדמותיה אלא על גם על ריבונותה היהודית והציונית של המדינה לאורך זמן. המסקנה היא שעלינו לעדכן את תורת הביטחון ולחלק את המשאבים בין שני גורמי יסוד בתורת הביטחון: כוח ההכרעה הצבאי הקונבנציונאלי נגד האויב החיצוני , וכוח ביטחון הפנים כנגד הטרור הפנימי המנוהל על ידי ערביי ארץ ישראל בגיבוי גורמים עוינים באירופה וארה"ב. בגדול, פחות מ- 10 אחוזים מהמשאבים מופנים לביטחון פנים ו- 90 אחוזים לצה"ל הגדול הכבד והמנופח, שמזה שנים איננו מצליח לספק את הביטחון הדרוש לחיים תקינים של אזרחי מדינת ישראל. היחס לדעתי צריך להיות לא פחות 30 אחוז חביטחון הפנים והשאר להגנה החיצונית. מדוע אינני מאמין שזה יקרה? מדינת הביטחון לא תרשה למדינת ישראל לפגוע בפרה הקדושה שלה – צה"ל.

  3. "הקרבנות הכבדים שספגו הסובייטים במלחמת העולם השנייה העידו על ביצוע טקטי ברמה נמוכה – לא על הבנה מעמיקה יותר של תורת המערכה".
    מי שכתב דברים אלו לא הכיר את סטאלין, או סילף את דרכו.
    היטלר לא היה הרוצח הגדול ביותר של מלחמת העולם ה-2. במקום הראשון זכה סטאלין שרצח כ-20 מליון רוסים, בין אם ע"י הוצאות להורג ובין אם ע"י שליחת חיילים להילחם ללא נשק בגרמנים (שלושה חיילים סובייטים עם רובה אחד בלבד. אם המחזיק ברובה נפגע, האחרים יכולים לקחת את הרובה ולהמשיך את הקרב). הכשלונות הטקטיים של הצבא הסובייטי במלחת העולם ה-2 היו למעשה הצלחה אסטרטגית מבחינת סטאלין. כל חייל, ויהיה הזוטר ביותר, יכול לפגוע בסטאלין או בשלטונו. הגרמנים עשו עבור סטאלין את מירב העבודה השחורה.
    אותו הדבר היה במלחמת איראן-עיראק. חומייני, שרק כמה שנים לפני כן עלה לשלטון ושלטונו עדיין לא היה מיוצב ואף עדיין מאויים ע"י שכבה גדולה בציבור האיראני החילוני, שלח למותם את האיראנים בגילאים שיכלו להפריע לו. כך נשאר הדור שעוד זכר את מנעמי החיים תחת שלטון השאה אך היה זקן מכדי להתנגד, ונולד דור חדש שלא הכיר ולא ידע על החיים הנוחים בתקופת שלטון השאה. מי שהיה באמצע – נידון למוות, בין אם ע"י משמרות המהפיכה ובין אם ע"י חיילי צבא עיראק.

    1. הבנתי נכון? סטאלין וחומייני החליטו לרצוח עשרות מיליונים של בני עמם במלחמות בכדי לבצר את שלטונם? אלו תיאוריות הקונספירציה הגדולות ביותר ששמעתי בחיי

    2. ל-רונאל, תקרא על המנהיגים הגדולים שהיו לכל עם, כולל ובמיוחד אלו שנבחרו באורח דמוקרטי אמיתי, ותגלה לאיזו דרגת ליכלוך הם ירדו בכדי לשמר את שלטונם.
      כל ראש ממשלה בישראל, וכל ראש ממשלה / נשיא / מלך במדינות אחרות יעשה ככל שביכולתו למנוע ממתחרים פוטנציאלים להגיע לכס המלכות ולהחליפו (ע"ע אחשוורוש והמן).
      יש כאלו שיעשו הכל באורח חוקי מוסרי, ויש כאלו שיעשו הכל כולל הכל, כשלדעתם החוק והמוסר הם ערכים טובים ומחייבים (רק לגבי פשוטי העם).
      אז כן, סטאלין הרג 20 מליון סובייטים במלחמת העולם השניה. למה? סתם שיגעון או מתוך מחשבה על עתיד שלטונו?
      וכן, חומייני שלח למותם מליון+ איראנים מיד לאחר המהפיכה. למה? סתם שיגעון או מתוך מחשבה על עתיד שלטונו?
      הרוג אחד זו טרגדיה, מיליון הרוגים זו כבר סטטיסטיקה.

    1. רק מעיר שההקדמה היא של המערכת ולא של המתרגם.

  4. מה המשמעות של המונח מערכה במאמר? מאמר אנגלי תורגם לעברית, ומה הכונה במלה הזאת, סיסתם, כלומר מערכת שלמה של כחות צבא ומדינה, או מערכה מושג רחב יותר מקרב, ופחות ממלחמה? אשר לנצחון ישראל או הפסד במלחמת ששת הימים. ישראל נצחה בשדה הקרב, אך היה לה הפסד מדיני. מנהיגי המדינה הציעו מיד אחרי הנצחון לסגת לגבולות הקודמים . אמריקה התערבה בסוף כל מלחמה לכפות נסיגה.מידאחרי ששת הימים לא היתה נסיגה כי הערבים סרבו לקבל אותה. אבל בבסוף מלחמת יום הכפורים נסוגה ישראל ממערב לסואץ והצבא המצרי נשאר בחלקים שכבש. כך היה גם עם סוריה, ישראל נסוגה לא רק מן הבשן שנכבש באותה מלחמה אלא גם מחלק מקוניטרה שנכבשה ביבינו במלחמה הקודמת. לפני מלחמת יום הכפורים היו דיונים חשאיים עם סאדאת והצעות נסיגה. מכאן הביו כי אם יכוש חלק מסיני יוכל לבקש הפסקת אש, ישראל לא תשתמש בעליונות האוירית להמשיך במלחמה עד שתשמיד את הארמיה השלישית בסיני, פשוט להטיל מצור על האמיה עד שהמצרים יכנעו או ימותו בצמא. לפני המלחמה הציבה ישראל את חיליה כמטרות נוחות על גדות התעלה,. במקום זאת אפשר היה להציב את החילים הרחק מטוח התותחים המריים ואם תהיה פלישה יוכל חיל האויר הידראלי להשמיד את הפולשים. אבל המנהיגים לא התיחסו לסיני כשטח שלנו, לא חשבו שתהיהלנו רשות להשמיד את המבא הפולש במשך זמן, אלא חשבו כי מיד יהיהלחץ א ריקני להסכים להפסקת אש.

    אם כן קשה האחראים לתוצאות המלחמה, שלא הכריעה את האויב הם המדינאים שלנו, לא אנשי הצבא. נחשוב רק על תנאי הפסקת האש בסוף מלחמת לבנון השניה, כאשר רוב העולם יחל כי נשמיד את חזבאלה. הפסקת האש של אולמר וציפי לבני חזקה את חזבאללה ובעקבותיה הוצבו אלפי טילים המאימים על המדינה.

    1. המונח הצה"לי הוא 'מערכתי' – לשעבר 'אופרטיבי' (operational), כלומר בין הטקטי (חטיבה, אוגדה) לאיסטרטגי (ארמיה, קבוצת-ארמיות, חזית).

  5. כפי שאני מבינה זאת לישראל 2 בעיות בלתי פתירות

    א. חוסר יכולת להפוך יתרונות טקטיים לניצחון אסטרטגי.
    האמריקאים / האירופאים / האו'מ יפסיקו את ישראל רגע לפני שתוכל לנצח ולכפות את תנאי הפסקת האש. ישראל לא הגיעה מעולם לאיום בכיבוש קהיר או דמשק, להשמדת הארמיה השלישית, להרג ערפאת והשמדת אשפ בלבנון וכו'. לכאורה הפיתרון היה יכוח להיות בליצקריג (מלחמת בזק) אבל אז היא הייתה מואשמת בתוקפנות חסרת סיבה וייזום מלחמה. יותר מכך, גם קהיר ודמשק הן בסה'כ קו החזית הראשון של העולם הערבי / מוסלמי. ומכאן, גם לו היינו זוכים בכניעה של מצרים וסוריה – המלחמה בין ישראל ושכנותיה לא הייתה נגמרת

    ב. ישראל מתקשה מאוד להחזיק לאורך זמן שטחים המלאים אוכלוסייה עוינת הזוכה לגיבוי בינלאומי. אני מצטרפת בכך לדברי המגיב הקודם
    שישראל מתקשה להתמודד עם הטרור הפנימי, הזוכה לגיבוי אירופי / אמריקאי, ועם גזל האדמות והבניה הבלתי חוקית בכל השטח הדרומי לגדרה והצפוני לחדרה. שלא לדבר על הנעשה בשכונות ירושלים ומזרחה להן.

  6. מצער שהמחבר אינו זוכר את לידל-הארט וספריו, ובעיקר 'אסטרטגיה של גישה-עקיפה' (במקור Strategy) שניתח בעצמו מגוון מערכות ומלחמות מההיסטוריה.

    מסקנתו עם זאת היתה שונה מאוד ורדיקאלית, והרבה יותר מתאימה לתקופה החדשה.

    המסקנה היתה שניצחון הוא תמיד פסיכולוגי. אינו תלוי בכמות או איכות, אלא ביכולת לגרום ליריב *להאמין* שהובס.

    על כן כל דרך תתאים, בין אם קרב יבשה, ים, אויר או סייבר, או ברמה האזרחית-טרוריסטית. כל דבר שישכנע את היריב שאין לו סיכוי, יביא את הניצחון.

  7. כבר בדברי הקדמתו, מוכיח המחבר כי אינו מבין כלל 'ניתוח מערכות' ו\או 'חשיבה מערכתית' מה הם (חוסר הבנה תמיד מנסה להסתתר יפה תחת הכפשה), באמרו: "הרמה המערכתית" של המלחמה קשורה הדוקות לחשיבה הצבאית הסובייטית. האמנם? מעניין שהיוונים הקדמונים הסתדרו מצויין בתיכון ןביצוע מהלכים טקטיים או אסטרטגיים ללא 'קונספירציה' סובייטית

    בהמשך מוכיח כי אינו מבין את המושגים הבסיסיים של רמה טקטית ואסטרטגית, בדבריו: ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאמנות המבצעית, או אפילו הרמה המערכתית של המלחמה, לא מסוגלת לקשר בין הניצחון הטקטי להצלחה האסטרטגית. לדוגמא, כישלונו של "מבצע מיכאל" הגרמני במרץ 1918: המבצע זכה תחילה להצלחה טקטית, אך נכשל אנושות ברגע שהחי"ר התוקף התקדם מעבר לטווח הארטילריה שלו ומעבר לטווח התמיכה הלוגיסטית. התקדמות מהירה מדי והיעדר יכולת לשמר את התקדמות הוא כישלון טקטי. חריגה מטווח הארטילריה התומכת שלך, וחוסר יכולת להניע את הארטילריה קדימה הוא כישלון ברמה המקצועית.' (סוף ציטוט).הוא מתאר כישלון טקטי שהאפיל על הצלחה טקטית שהושגה בהתחלה, וכיצד הוא קושר זאת לכשל אסטרטגי? לאלוהי הבבל"ת פיתרונים… גיטשבע'ס

    1. ניסית לקרוא מה כתבת מר סיבוש<