אל תצטערו על מארין לה-פן

במאמר שהופיע לאחרונה באתר זה, כותב ויל רוט שעל מדינת ישראל ועל הקהילה היהודית בצרפת להבין שמפלגתה של מארין לה-פן, 'החזית הלאומית הצרפתית', איננה מה שהייתה בעבר אלא עברה שינוי יסודי. הישגיה של המפלגה המתחדשת, כך לפי רוט, יכולים בהחלט לבשר טובות לעתיד צרפת, לעתיד היהודים בצרפת וליחסים בין הרפובליקה הצרפתית למדינת ישראל.

אני כופר בקביעות אלו. יסודות המפלגה נותרו כפי שהיו, וזהו רק ה"לבוש" שהשתנה. אותה הגברת בשינוי אדרת. עלייתה של המפלגה בצרפת היא בשורה רעה לא רק לצרפת, אלא במיוחד ליהודים החיים בה, והתהליך עלול גם לפרוע ביחסי מדינת ישראל עם הרפובליקה; לכן אסור לישראלים, ובייחוד לליברלים שבהם, ליפול למלכודת של מארין לה-פן.

מפלגת שמאל כלכלי

ראשית, כאדם המאמין בשוק חופשי – הן ככלי יעיל להעצמה כלכלית הן כרעיון מוסרי מהמעלה הראשונה – אני יכול לבשר לקוראים שהתכנית הכלכלית הפופוליסטית של 'החזית הלאומית הצרפתית' רחוקה שנות אור מהמונח "שוק חופשי".

אפשר בהחלט לטעון שיש קשר בין המשבר הכלכלי בצרפת להצלחתה של החזית. אך, וזה "אך" ענק, מי שמצפה שמארין לה-פן תהפוך את צרפת למדינה עם יותר חופש כלכלי ועם פחות התערבות ממשלתית בשוק, פשוט לא יודע לקרוא צרפתית.

אין צורך ללכת רחוק כדי להוכיח זאת. פתחתי את המצע של 'החזית הלאומית' בן 106 העמודים, בפרק הראשון של החלק הכלכלי. הפרק עוסק בחקלאות הצרפתית. ניתן למצוא שם בין היתר קרן להורדת החובות של החקלאים; קרן להגברת השווין בין האזורים השונים; יצירה של "קוסרבטוריון" של אמנות היין; תכנית לעזרה כלכלית לצעירים המחליטים להיכנס לתחום; חוק המחייב את השירות הציבורי לקנות רק תוצרת חקלאית מצרפת; "מכניזם פנימי" להורדת וייצוב המחירים; וכמובן, רגולציה ושליטה במחירים על-ידי הממשלה.

אפשר להתווכח האם התכנית הזאת טובה או לא לחקלאות הצרפתית, אך מה שבטוח – ליברלית היא לא. וזה לא רק בחקלאות. גם בשאר הפרקים הכלכליים של המצע מנשבת אותה רוח של התערבות מקסימלית של המדינה בשוק, וסגירתו לשווקים חיצוניים ולייבוא.

אין בשורות בגזרת היהודים

גם אם נמשיך לדפדף במצע של החזית, נגלה שטוב להיהודים הוא לא.

המצע של מארין לה-פה (כך שמו הרשמי: "הפרויקט של מארין לה-פן") שואף להכניס בחוקה הצרפתית את המשפט הבא: "הרפובליקה לא מכירה בשום קהילה". ברם, הקהילה הכי מאורגנת ודומיננטית בצרפת היא הקהילה היהודית. ואם הקהילה היהודית לא תוכר על-ידי השלטונות, היא יכולה להתחיל להיפרד מהחיילים והשוטרים המאבטחים כיום את המוסדות שלה מאימת האנטישמיות. הקהילה גם יכולה לשכוח מכל סבסוד בנושאים הביטחוניים ומכל דיאלוג עם השלטונות.

למעשה, היא תוכל לשכוח מכל סבסוד שהוא. לא רק בביטחון אלא גם ובעיקר בחינוך: בתי הספר היהודיים לא יוכלו לסמוך יותר על מערכת החינוך הממלכתית-צרפתית במקצועות החול, וסביר למדי שהם יקרסו (גם הנושא הזה הוזכר במצע: איסור שיתוף פעולה עם כל גוף, כולל בתי ספר, אשר מפלה בכניסתו).

והדובדבן שבקצפת: איסור על כל סממן דתי במרחב הציבורי. כמובן שמדובר בראש ובראשונה כלפי רעלות, חיג'אבים וכד', אבל לא רק. הקתולים עצמם לא צריכים לדאוג בהקשר זה. מעל כל ההצעות הללו כתוב שחור-על-גבי-לבן ש"הנצרות היא חלק אינטגרלי של תרבות צרפת".

אז מארין לה-פן טובה אולי לקתולים, אך ליהודים ממש לא.

היהודים בצרפת נרתמים נגד לה-פן

לכן, אם בארץ עלולים עוד להתבלבל בסוגיא, הקהילה היהודית בצרפת לא מתבלבלת ואין שום חיבור בינה לבין המפלגה. בימים האחרונים גם ה-CRIF (ארגון הגג של יהודי צרפת) פעל רבות לבלום את ההישגים של 'החזית הלאומית' לקראת הסיבוב השני של הבחירות האזוריות. צעירים השייכים לארגון הסטודנטים היהודים הסתובבו בשווקים של הכפרים באזורים בהם החזית חזקה, על מנת לשכנע אנשים שלא להצביע בעדה. המפלגה אכן הובסה בסיבוב הזה.

ולמי שחושב שהדבר מצביע רק על ניתוק בין חברי הקהילה היהודית למוסדות שלה, והאזרחים היהודים עצמם מצביעים ללה-פן, מעט מהנתונים שבידנו מראים אחרת. בסרסל למשל, פרבר מחוץ לפריז, אפשר לראות את המספרים: מ-2002 ועד הבחירות האחרונות ב-2015, בקלפיות של "השכונה היהודית" (מספר רחובות עם ריכוז גבוה של יהודים), מספר המצביעים לחזית לא השתנה במשך השנים (כ-10%). במקביל, בשאר חלקי העיר הלא יהודיים הוא עלה מפחות מ-15% ליותר מ-25%.

ואם היהודים לא משנים את הגישה שלהם ל'חזית הלאומית', גם לאחר ה"נירמול" שעברה המפלגה תחת הנהגתה של מארין לה-פן, המפלגה תמיד יכולה לחזור לאחור ויש לה על מי לסמוך: ז'אן-מרי לה-פן, אביה  של מארין, ממשיך לתמוך במפלגה מבחוץ – גם אחרי דחיקתו מהמפלגה ב-20 לאוגוסט 2015. הוא תומך במיוחד בנכדתו הקרובה אליו, מריון מרשל לה-פן, אחייניתה של מארין, אשר מתמודדת בבחירות אלו באזור הדרום-מזרחי של צרפת. המתחרה של מריון הוא כריסטיאן אסטרוזי, ראש העיר ניס וידיד גדול של הקהילה היהודית ושל מדינת ישראל כאחד.

אחרי היוודע תוצאות הסיבוב הראשון של הבחירות האזוריות, בהן נכדתו של לה-פן עקפה את אסטרוזי, הסב הגאה – המוכר בבדיחות ומשחקי מילים על חשבון היהודים, זיכרון השואה וכיוצא בזה – מצא לנכון לצייץ סרטון קצר בו רואים את אסטרוזי רוקד עם יהודים חרדים. הרמז היה ברור.

אך מריון מרשל לה-פן, שלפני מספר שבועות הסבירה שהיא איננה אנטישמית מכיוון "שיש לי מלא חברים מוסלמים", איננה המתמודדת הבעייתית ביותר של המפלגה. בין המתמודדים של 'החזית הלאומית' אפשר למצוא למשל בחור עם קעקוע של היחידה הצרפתית של הוואפן SS, ועוד הרבה מאוד "מעידות" אנטישמיות, גזעניות, אסלאמופוביות או הומופוביות.

גם אם מדובר רק בעשרות בלבד מתוך 4,000 מתמודדים מטעם המפלגה – שאכן דואגת לסלק כל אנטישמי "בפרהסיה" – היא מעידה לפחות על אנטישמיות של חלק מחברי ומתפקדי המפלגה.

לה-פן VS לה-פן?

אכן, היה גם הוויכוח המתוקשר בין האב לבת – אותו "פריסיד" (רצח האב) שבמהלכו סילקה מארין לה-פן את אביה משורות המפלגה – שנעשה על רקע התבטאויותיו הבעייתיות אודות מלחמת העולם השנייה. אולם, העימות הפנים משפחתי של מארין עם אביה עדיין לא נערך בגלל מהות האמירות, אלא בגלל הנזק שהן גורמות למפלגה בדעת הקהל. מארין לה-פן ניסתה בסך הכול להוציא את מפלגתה מעמדת "השטן" של הפוליטיקה (dediabolisation).

גם האמירה שז'אן-מרי לה-פן התייאש וייסד מפלגה חדשה לא נכונה. 'החזית הלאומית' מורכבת מ"מיקרו-מפלגות". אחת מהן היא ה-RBM (התאגדות כחול-ים, משחק מילים עם השם של מארין) של הנשיאה מארין לה-פן, וגם אביה החליט שהוא רוצה אחת משלו, ה-RBBR (התאגדות כחול-לבן-אדום).

מעבר לפוליטיקה הפנימית של החזית, גם בנושא מדיניות החוץ של צרפת יש למפלגה עמדות ברורות. מתמיכה בפוטין ועד לתמיכה במפלגת השמאל הקיצוני 'סיריזה', ששולטת כיום ביוון. מארין לה-פן רואה את "האימפריאליזם" האמריקני כאויב הגדול של צרפת, ואת איראן והציר השיעי במזרח התיכון כבעלי ברית.

באופן רשמי, המפלגה תומכת בעניין הישראלי-פלסטיני בעמדת "שתי המדינות", ולדידה של לה-פן ירושלים גם צריכה להיות איזור בינלאומי. מדינת ישראל צריכה להגן על עצמה באופן "מידתי", והאינטרסים של צרפת נחשבים כמובן לפני האינטרסים של מדינת ישראל (אינטרסים שמבחינתה כאמור נמצאים בציר מוסקבה-טהרן-דמשק-דרום ביירות). וכמובן: "אנטי-ציונות ואנטישמיות זה לא אותו הדבר", דבר שאפשר להבין בגלל "הקשרים העמוקים של ישראל עם ארצות-הברית".

להתפכח מהאשליה

נדמה בעצם שבנושא האנטי-ציונות והאנטישמיות מארין לה-פן מתמרנת בין שתי עמדות בתוך מפלגתה. מחד גיסא עמדת מיעוט של קרובים מסוימים הרואים במדינת ישראל מדינה המתמודדת עם אתגרים דומים לאלו של צרפת. ומאידך גיסא, האווירה המפלגתית לצד קרובים אחרים של לה-פן, מחזיקים בעמדה אנטי-ציונית ברורה. לעתים מתוך אידאולוגיה ולעתים מתוך תרבות מפלגתית בת עשרות שנים, מסורת מתקופת האב שפרש רק לפני שנים אחדות.

כך או כך, לא רק שאי אפשר לתפוס את 'החזית הלאומית' או את העומדת בראשה כידידת ישראל, גם אי אפשר בצרפת, מסיבות סוציולוגיות יחודיות, להפריד בין טיב הקשרים עם היהודים לטיב הקשרים עם מדינת ישראל. חברם של היהודים יהיה גם חברה של מדינת ישראל (אסטרוזי כדוגמה), ומי שלא יסתדר עם הקהילה לא יסתדר גם עם מדינת ישראל.

ונקודה אחרונה לסיום: חשוב להבין שאם הישגיה של החזית הם תוצאה של "נירמולה" בשנים אחרונות, של המצב הכלכלי בצרפת ושל "חיפוש הזהות" הצרפתית, עדיין אין מדובר בתופעה חדשה. כבר 200 שנה שצרפת מתמודדת עם הגדרת הזהות שלה, בין זו האזרחית לזו האתנית-דתית.

ואם לה-פן מנצלת את העמדה הפופוליסטית ההופכת את "ההגירה הבלתי מרוסנת" לאשמה במצב הכלכלי, מן הראוי שהקורא הנבון יבין שבניהם או נכדיהם של מהגרים מוסלמים בצרפת – שרובם המכריע עובר התבוללות – לא מהווים בעיה גדולה יותר לצרפת מזו שמהווה מדיניות הרווחה המקסימליסטית של המדינה. אם כבר יש בעיות עם חלק מהמהגרים המוסלמים, מקורן נמצא דווקא בטיפול הסוציאליסטי של קליטתם בצרפת.