אומץ, גאונות וניבולי פה: 70 למותו של הגנרל פאטון

"לא מנצחים במלחמה ע"י מוות למען המולדת, אלא ע"י גרימה לממזר המסכן בצד השני למות למען מולדתו שלו". ד"ר יגיל הנקין במלאת 70 למותו של הגנרל פאטון

הגיע מוכן עם שלוש תכניות; פאטון עם חייל באיטליה, 1943. צילום: צבא ארה"ב

ב-16 בדצמבר 1944 ניסה היטלר את ההימור הגדול האחרון שלו בחזית המערבית, מבצע 'משמר הריין': התקפה דרך יערות הארדנים, בשטח בלגיה-לוקסמבורג-צרפת, במטרה לתקוע טריז בין האמריקנים והבריטים, לכבוש מחדש את הנמל החיוני באנטוורפן, לכתר ולהשמיד כוחות גדולים של בעלות הברית – וכך לאלץ אותן להגיע להסכם עם גרמניה. ספק אם התכנית השאפתנית הייתה יכולה להצליח מלכתחילה; הבעיות הלוגיסטיות הגרמניות והעליונות האווירית של בעלות הברית היו מקשות מאוד עליה.

אולם המתקפה הגרמנית, שהונחתה דרך גזרה שקטה ותפסה את בעלות הברית בהפתעה גמורה, גרמה למצוקה קשה. רוב הדיביזיה ה-106 האמריקנית הושמה במצור ונכנעה, והקו האמריקני נפרץ בגזרה רחבה. מספר גרמנים לבושים במדי אמריקנים ביצעו פעולות חבלה בעורף, והפחד מפניהם גרם נזק גדול בהרבה מאשר החבלנים עצמם. במקרה אחד אף נעצר זמנית הגנרל עומר בראדלי, מפקד קבוצת-ארמיות אמריקנית – כוח בן מאות אלפי חיילים – על-ידי שוטר צבאי. החייל שאל את הגנרל מהי בירת אילינוי, וכשהגנרל ענה "ספרינגפילד", טען החייל בתוקף שהתשובה היא שיקגו וחשד כי בראדלי איננו אלא אחד מאותם מתחזים גרמנים. (בפעם אחרת נשאל הגנרל מיהו הארוס הנוכחי של השחקנית בטי גרייבל. הוא נכשל בתשובתו, אך הזקיף – מבסוט מהצלחתו להכשיל גנרל – אישר לו לעבור בכל-מקרה).

יחידות אמריקניות מסוימות התפרקו תחת הלחץ; אחרות ניהלו קרבות הגנה מזהירים. המפורסם בהם הוא הקרב של כוחות צנחנים אמריקנים (יחד עם שריון וערב-רב של יחידות אחרות) בעיירה הבלגית באסטון – צומת דרכים קריטי להמשך ההתקדמות הגרמנית. הקרב בבאסטון התאפשר על-ידי מערכה מבריקה של הגנרל ברוס קלארק וחייליו בעיירה סן-וית, שעיכבה את הגרמנים מספיק כדי לאפשר לצנחנים להגיע לבאסטון.

כך או כך, התפרקות הקו האמריקני הובילה להיסטריה בדרגים לא מעטים. חיילים רבים נשלחו לסתום את הפרצה בקווים, ובפעם הראשונה נלחמו חיילים שחורים לצד לבנים ביחידות מאולתרות – למרות שהפרדה גזעית הייתה נהוגה בצבא ארצות-הברית עד 1948; את היחידות המאולתרות הרכיבו לא רק שחורים ולבנים אלא גם לוחמים ולא-לוחמים בערבוביה, עד שמפקד אמריקני אחד טען בהגזמה כי אין חייל פנוי באירופה.

פאטון עושה את הלא ייאמן

בשלב זה, ב-19 בדצמבר, בעוד ההתקפה הגרמנית בשיאה, נועדו המפקדים הבכירים של בעלות הברית בורדן שבצרפת. הגנרל אייזנהאואר, מפקד בעלות הברית באירופה, שאל את הגנרל ג'ורג' פאטון, מפקדה המבריק והשחצן של ארמיה 3 האמריקנית, מתי יוכל להצליח לשלוח כוחות לסייע לקרב בארדנים – שעתיד היה להתפרסם בשם "קרב הבליטה", על שם צורתה של ההבקעה הגרמנית.

לתדהמתם של הנוכחים ענה פאטון – שהארמיה שלו הייתה עסוקה בשלב זה בלחימה בצפון-מזרח צרפת – כי בתוך 48 שעות יוכל להכניס לא פחות משלוש אוגדות לקרב, מהן אחת משוריינת, ולאחריהן כל שאר הארמיה שלו. משמעות הצהרתו הייתה כי עשרות אלפי אנשים, רכובים על אלפים רבים של משאיות, נגמ"שים וטנקים – יצליחו להפסיק את הקרבות מול הגרמנים, לנתק מגע בלי שהנסיגה תהפוך לבריחה, לפנות ב-90 מעלות מהכיוון הקודם, להתקדם עשרות קילומטרים בתנועה על כבישים קפואים וצרים, חלקם לא יותר מדרכי בוץ הרריות, ובסוף כל זה – להיות כשירים מיד להיכנס ללחימה מול מיטב הצבא הגרמני, ולמשוך בעקבותיהם עוד יותר ממאה אלף חיילים נוספים. גם עבור פאטון, שנחשב לאחד המפקדים המבריקים בתולדות הצבא האמריקני, מדובר היה במעלל לא פשוט.

וכך היה. הארמיה השלישית נכנסה לקרב בבליטה בהתאם ללוח הזמנים של פאטון, הבקיעה דרך האגף של הכוחות הגרמניים, וב-26 בדצמבר 1944, שבעים ואחת שנה בדיוק לפני כתיבת מאמר זה, שברה את המצור על באסטון. אמנם צנחני הדיביזיה ה-101 המשיכו לטעון מאז ועד היום כי לא באמת נזקקו לחילוץ, אך את ההישג של פאטון הם יתקשו לקחת ממנו. הצלחתו של הגנרל המבריק לא הייתה פרי המקרה ולא הייתה עניין של מזל, אלא דוגמה ומופת לפעולה של מפקד ומטהו.

הגנרל פאטון עצמו נודע לתהילה (ולפעמים לשמצה) בשל פיו הגדול, תעוזתו, והתיאטרליות שלו. הוא נהג להסתובב חגור שני אקדחים עם קתות שנהב, ולעתים עם קסדה מבריקה; הוא הקפיד על משמעת ברמה קיצונית, עד לדרישה כי החיילים בארמיה שלו יענבו עניבות; תעוזתו וששונו לקרב (שלא תמיד מצאו חן בעיני חייליו) העניקו לו את הכינוי Ol' blood and guts, אם כי קרוב לוודאי שלא בנוכחותו. ובנוסף לכל, הוא היה יצרן אינסופי של משפטים וציטטות.

כך למשל הצהיר כי לא מנצחים במלחמה על-ידי מוות למען המולדת, אלא על-ידי גרימה לממזר המסכן בצד השני למות למען מולדתו שלו; בנאום זיכרון, מכל המקומות – קבע פאטון כי "זהו רעיון פופולרי שאדם הוא גיבור רק בגלל שהוא נהרג בקרב. אולם, אני חושב, שאדם לעתים קרובות נהרג כי הוא טיפש"; וכן ש"צבא ללא ניבולי פה לא יצליח להיחלץ בלחימה משקית נייר ספוגה בשתן", ועוד כהנה וכהנה.

הגנרלים הופתעו; משמאל: בראדלי, אייזנהאואר, פאטון. צילום: צבא ארה"ב
הגנרלים הופתעו; משמאל: בראדלי, אייזנהאואר, פאטון. צילום: צבא ארה"ב

לפני כניסתה של הארמיה השלישית שלו לקרב, נאם בפני חייליה והודיע להם בזו הלשון: "אתם יכולים לומר תודה שבעוד עשרים שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך, והוא ישאל אתכם מה עשיתם במלחמת העולם השנייה, אתם לא תצטרכו להשתעל ולהעביר אותו לברך השנייה ולהגיד – 'תראה, הסבא שלך ניקה חרא בלואיזיאנה'. לא, רבותי, אתם תוכלו להסתכל לו ישר בעיניים ולהגיד – 'ילד, סבא שלך לחם עם הארמיה השלישית הכבירה ועם הבן זונה המחורבן ג'ורג'י פאטון'". עוד מסופר כי באחד המשברים במלחמת העולם השנייה הלך לבדו לכנסיה, כרע על ברכיו והתפלל: "א-להים היקר, זה ג'ורג'י. הגיע הזמן שתחליט כבר לצד מי אתה". בהזדמנות אחרת דרש מקצין הדת שלו להתפלל למען מזג אוויר טוב, וכשזה אכן הגיע – העניק לו עיטור.

פאטון אמנם היה גזען ואנטישמי, אולם הוא מעולם לא הרשה לדבר להפריע ליחסו לחיילים וקצינים; הגם שתחילה חשב ששחורים לא חכמים מספיק כדי להפעיל טנקים, הוא שינה את דעתו במהירות כשהדבר נצרך. באוקטובר 1944 ביקש ממשרד המלחמה תגבורת, ונענה כי רק יחידה של טנקיסטים שחורים, גדוד השריון 761, זמינה. "מי ביקש צבע"? ירה פאטון בתגובה, "ביקשתי טנקיסטים!". ואכן הוא קיבל את הגדוד לפיקודו, והודיע לחייליו: "אצלי יש רק הטובים ביותר. לא אכפת לי באיזה צבע אתם, כל זמן שאתם יוצאים לשטח והורגים בני-זונות קראוטים [גרמנים]".

בדומה לכך הצהיר כי "לא אכפת לי מי האדם. הוא יכול להיות כושי או יהודי, אבל אם יש לו את זה והוא עושה את העבודה, הוא יכול לקבל את כל מה שיש לי. בא-להים! אני אוהב אותו". ובעוד אמירותיו כלפי יהודים, בפרט ניצולי השואה, היו אנטישמיות ומכוערות ביותר (הוא טען שהפליט איננו 'יצור אנוש… וזה נכון במיוחד ל[פליטים] היהודים, שהם נחותים מחיות'), הרי שחיילים וקצינים יהודים ששירתו תחתיו – ביניהם, לפי המסופר, האלוף דוד מרכוס – העידו כי לא נתקלו באפליה מצדו.

פאטון המלומד

אולם פאטון, למרות תדמית Ol' blood and Guts שלו, היה רחוק מלהיות סתם קצין גס-רוח השש אלי קרב. הוא הרבה לקרוא וללמוד, וראה בידיעת ההיסטוריה הצבאית חלק חיוני ביכולתו של מפקד להבין את המלחמה ולנצח בה. כך למשל קבע ב-1939 כי "יש אמירה לטינית ישנה: 'כדי שיהיה לך קאנה (נצחונו הגדול של חניבעל על הרומאים), אתה צריך וארו (המפקד הרומאי שהפסיד בקאנה). במילים אחרות, כדי לזכות בניצחון גדול אתה חייב שיהיה מפקד אויב טיפש",

פאטון היה אינטלקטואל מובהק, אם כי מעטים היו חושדים בו בכך. טרם הפלישה לנורמנדי קרא את כל ששת הכרכים של "ההיסטוריה של הכיבוש הנורמני של אנגליה" מאת אדוארד פרימן, ניתח את מהלכיו של וויליאם הכובש ואף את צירי התנועה שלו. לאחר הפלישה השתמש פאטון בניתוח זה כדי לעקוף דרכים שהגרמנים חסמו, ולנוע באותם מקומות בהם נע לפניו ויליאם הכובש.

פאטון היה מראשוני מפקדי השריון האמריקני, והקדיש את כל השנים מאז 1917 להבנת לוחמת התנועה ומקומו של הטנק בה. בזמן הלחימה בארדנים היו מאחוריו כבר כמעט שלושים שנה של פיקוד על כוחות משוריינים, ומעטים הבינו כמוהו את לוחמת התנועה. למרות היותו תלמיד נלהב של ההיסטוריה, הוא לא ראה אותה כהעתק-הדבק, אלא כמקור לימוד והשראה. כך למשל אמר למטהו באוגוסט 1944: "איזה אידיוט אמר פעם שצריך לאבטח את האגפים. מאז, בני-זונות בכל רחבי הגלובוס מאבטחים את האגפים. אני לא מסכים. האויב צריך לדאוג בדבר האגפים שלי, לא אני. עוד לפני שימצא איפה האגפים שלי, אני אחתוך למנוול את הצוואר".

עקרונות המלחמה של כמעט כל צבא בעולם כוללים גרסה כלשהי ל"אבטחה באגפים", ועד היום בכל רחבי הגלובוס מפקדים מאבטחים את אגפיהם, ומסיבות טובות; נכונותו של פאטון לזלזל באבטחה הייתה מסוכנת מאוד – אך מעידה על תעוזתו ועל אי-מחויבותו למוסכמות.

נוסף על הידע והניסיון הרבים שלו, פאטון הסתייע בגורם חשוב נוסף: המטה.

המטה הצבאי הוא גוף של קצינים-עוזרים, כגון קצין מודיעין, קצין לוגיסטיקה, מפקד הארטילריה של האוגדה או הארמיה וכן הלאה – שנועדו לסייע למפקד למלא את תפקידו; פיקוד על כוח צבאי מודרני הוא משימה שאדם בודד איננו מסוגל לעמוד בה. אצל פאטון, למטה הייתה חשיבות עצומה. הוא הצהיר כי "אל תאמר לכפופיך איך לעשות, אמור להם מה לעשות והם יפתיעו אותך ביצירתיות שלהם", וכן הצהיר כי נאמנות המפקד לכפופיו חשובה לא פחות מנאמנות הכפופים למפקדם.

והוא נהג בהתאם לאמירותיו. למרות התדמית הקשוחה שלו, בכל מלחמת העולם השנייה הדיח רק מפקד אחד (וגם אותו קידם מאוחר יותר), בעוד שהגנרל בראדלי, הממושקף והסבלני, הדיח מפקדים על ימין ועל שמאל. פאטון שמר לידו קבוצה של קצינים נאמנים ששירתו איתו במערכות קודמות והתקדמו באותם תפקידים בתוך המטה – ממטה אוגדה למטה ארמיה – והיה מוכן להקשיב לקציניו (גם אם דעתם נגדה את שלו או את זו של כל שאר הצבא האמריקני), לקבל רעיונות, ולסמוך על המטה כי ימצא את הדרך הטובה ביותר לממש את רצונו.

שתי עובדות אלו מצטרפות כדי להסביר את הצלחתו של פאטון בקרב הבליטה.

מפקד נאמן וקשוח; פאטון. צילום: צבא ארה"ב
מפקד נאמן וקשוח; פאטון. צילום: צבא ארה"ב

הניצחון בבליטה

עוד לפני הקרב היה קצין המודיעין שלו, הקולונל היהודי אוסקר קוך, חשדן מאוד. בניגוד לשאר הצבא האמריקני, קוך סבר שהגרמנים מכינים מתקפה רבתי, ואף שיער נכון על סמך סימנים מקדימים רבים, כי זו תונחת באזור הארדנים. ב-9 בדצמבר, שבוע טרם המתקפה, הציג את הערכתו לגנרל פאטון ומטה הארמיה שלו. הגם שהערכתו נדחתה על-ידי קציני המודיעין הבכירים יותר, והגם שקבלתה פירושה היה שיבוש מוחלט של המבצע הענק שפאטון תכנן ממערב לריין, והגם שפאטון עצמו היה בהתחלה ספקן מאוד כלפי הערכת המודיעין של קוך וראה אותה כ"איומים דמיוניים" – הורה פאטון למטהו להתכונן הן למתקפה שתכנן הוא עצמו, והן להתמודדות עם מתקפה גרמנית כפי שחזה קצין המודיעין קוך.

Wacht_am_Rein_Map_HE.svg
הקרב על הבליטה ותנועות הארמיה ה-3 של פטון. מפה באדיבות: InfidelHE CC BY SA 3.0

פאטון גם הרשה לקוך להמשיך ולדון בנושא, עד שהשתכנע שהוא צודק. בשלב הזה החל מטה הארמיה השלישית בתכנון מתקפת-נגד למתקפה הגרמנית עוד לפני שזו פרצה, ובניגוד מוחלט לעמדת הצבא האמריקני; עם פריצת המתקפה הגרמנית, כבר כמעט והושלם התכנון של פאטון ומטהו להתמודדות איתה.

וכך, עוד בטרם יצא פאטון לפגישה עם שאר מפקדי הצבא, כבר הכין המטה שלו שלוש תכניות מבצע שונות על מנת לעמוד בפקודות שיינתנו בפגישה. המטה הכין מראש את הפקודות, הדלק, צירי התנועה והתכנונים הלוגיסטיים הנדרשים כדי להפעיל אותן. בעוד המפקדים האמריקנים האחרים שהשתתפו בפגישה בוורדן ב-19 בדצמבר 1944 החזיקו רק ברעיונות כלליים, פאטון יכול היה להציג לאייזנהאואר (שתחילה חשב שפאטון משוויץ בלבד) שלוש תכניות מבצע מלאות ומסודרות.

הודות לעבודת המטה והמודיעין המצוינת של מטה הארמיה יכול היה פאטון לתת את הפקודות בטלפון ברגע שיצא מהישיבה בוורדן, ולדעת שעד שיחזור תמשיך התכנית להתקדם בקצב משביע רצון. כאשר היה לו ספק, שאל שוב פאטון את קוך: "האם צריך להחזיק בבאסטון"? קוך ענה, "מנקודת מבט מודיעינית, כן". וכן היה. בתוך שבוע הובקעו קווי הגרמנים ושוחררה באסטון.

סיכומו של עניין, פרשת הלחימה של הארמיה השלישית בארדנים מראה כיצד גאונות צבאית היא לא רק קבלת החלטה נכונה אינסטינקטיבית, משל מדובר בסצנת השיא בסרט; אלא בלמידה זמן רב מראש, היכרות עם ההיסטוריה הרחוקה והקרובה, הוגים צבאיים ומלחמות עבר; הכרת השטח; הבנת האויב; הבנת היכולות והציוד של צבאך; עבודת צוות, נכונות לקבל ביקורת ועצות מכפופים – ואמון מלא בין המפקד ופקודיו.

פאטון עצמו ידע היטב עד כמה המטה מסייע למפקד לקבל את ההחלטות הנכונות ולבצע אותן, ולא היסס לומר זאת בפומבי. "בטח שאני יודע מה אני עושה", הוא אמר פעם, "הרי יש לי את קצין המודיעין הארור הטוב ביותר בצבא ארצות-הברית".

[adsanity id="51486" align="alignnone"]

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

31 תגובות למאמר

  1. ביביליוגרפיה עיקרית (קודם ספרים בעברית):
    1. מרטין בלומנסון, "פאטון – האיש והאגדה".
    2. ג'ון טולנד, "הקרב – סיפור הבליטה".

    3. "Carlos D'este, "Patton: A Genius for War
    4. Carlos D'Este, "Eisenhower: A Soldier's Life, 1890–1945"
    5. John Nelson Rickard, "Advance and Destroy: Patton as Commander in the Bulge"
    6. George Patton (Martin Blumenson. Ed), "The Patton Papers, 1940-1945"
    7. George Patton, "War as I knew It"
    8. Leo Barron, "Patton at the Battle of the Bulge: How the General's Tanks Turned the Tide at Bastogne"
    9. Harry Yeide, "Fighting Patton: George S. Patton Jr. Through the Eyes of His Enemies"
    10. Oscar Koch, "G-2: Intelligence for Patton"

  2. תודה יגיל, כתבה מצוינת.
    כדאי לציין שג'ורג' פאטון בלט במיוחד בצד של בעלות הברית המערביות: הגנרלים הבריטים והאמריקנים במלחמת העולם השניה היו ברובם זהירים עד כדי אובדן יוזמה. קצין בריטי ציין פעם שהם עשו את דרכם לתוך גרמניה "עם מקסימום חומר נפץ ומינמום נפגעים".
    נראה שהסיבה המרכזית לכך הייתה שהם הגיעו ממדינות דמוקרטיות שייחסו חשיבות לחיי אדם, ובעיקר על רקע זוועות מלחמת העולם הראשונה.
    להבדיל מהבריטים והאמריקנים, הגנרלים הרוסים והגרמנים (לפחות חלקם) התאפיינו בהרבה יותר תעוזה והרבה יותר יצירתיות צבאית. הם כמובן גם ייחסו חשיבות מועטה לחיי אדם.

    1. סיבות נוספות היו המצב הגיאו-אסטרטגי ורמת הכוחות: גרמניה שלטה ביבשת אירופה ויכלה להניע כוחות מחזית לחזית; בעלות הברית לא יכלו בפועל להעביר כוחות לחזית הרוסית וממנה, וגם תנועת כוחות בין צפון אירופה והים התיכון היתה עיניין של שבועות

      לבעלות הברית המערביות היו ~130 דיוויזיות; לגרמנים היו כ-300, רובן כמובן במזרח אך יכלו לעבור מערבה בעת הצורך. בממוצע, הן גם היו טובות מהדיוויזיות המערביות.

      גרמניה גם לחמה בשטח כבוש, שהיתה מוכנה לאבד.
      ממילא, לא היו הרבה אפשרויות למהלכים נועזים בהיקף גדול- הגרמנים לא הרשו לעצמם להיתקע בכיסים שאפשר לכתר, ונחיתה "נועזת" בעומק היתה נתקלת בתגבורות גרמניות (אנציו)

      מהבחינה הזו, האסטרטגיה של התשה ע"י קרבות קטנים יחסית בצד החלש של הציר, שבעלות הברית נקטו באיטליה, היתה הגיונית מאוד. הרי לבעלות הברית המערביות היה יתרון טכנולוגי ותעשייתי, לא טקטי. גם ברמה הטקטית הם ידעו להיות נועזים, בטח שעם כוחות מתאימים כמו הצנחנים, פיקוד המשימות המיוחדות, הריינג'רס וכו'., .

    2. !!!!!!!הם הגיעו ממדינות דמוקרטיות שייחסו חשיבות לחיי אדם,"

      .
      The Area Bombing Directive was a directive from the wartime British Government's Air Ministry to the Royal Air Force which ordered RAF bombers to attack the German industrial workforce and the morale of the German populace through bombing German cities and their civilian inhabitants"

  3. ובכן, לא ברור לי כיצד פאטון שבא עם חייליו מאנגליה השתמש בנורמנדי באותם צירים בהם נע ויליאם הכובש זצ"ל, כאשר ויליאם הכובש בא מנורמנדי וכבש את אנגליה

    יכול להיות שאתה מתכוין למלחמות שהיו לויליאם בנורמנדי לפני שיצא להייסטינגס (אז נודע בתור "ויליאם הממזר" דווקא) אבל ספר המתאר את הכיבוש הנורמני של אנגליה לא אמור לכלול זאת, לכאורה.

    1. ההערה שלך במקומה. למיטב הבנתי, כי אני לא קראתי את פרימן, ששת הכרכים מסתיימים בכיבוש נגליה אבל כוללים את מסעותיו בנורמנדי והסביבה. פאטון קרא אותם עם מיקוד הפוך.

  4. מענין ומרתק עם זאת לדעתי יש לזכור שבו בזמן הסובייטים התקיפו בעוצמה ממזרח כך שהתוכנית הגרמנית הייתה סבירה פחות והזויה אפילו יותר ממה שהוצג כאן.

    1. מצד שני, הצלחות סובייטיות מגבירות את הצורך של הנאצים להגיע לשלום נפרד עם בעלות הברית המערביות.הגיוני לתקוף מערבה ולא מזרחה- שם אין סיכוי להישג מדיני.

  5. צריך לקנא. ובעיקר על הפתיחות המחשבתית הנדרשת בכדי להשקיע בתכנון מערכה – המבוססת על הערכת מודיעין שאינך מסכים איתה. זכורה מלחמת יום כיפור בה כל מי שלא התיישר עם 'הקונספציה' הושתק. למעשה, אפילו בתוכניות מטה 'רגילות' ישראל אינה מצטיינת. אנו מתבססים יותר מדי על אלתורים בשטח וגבורה של לוחמים

  6. חמוד ומעניין.
    לא ממש מאוזן, למרות שבהחלט טרחת להזכיר – מאד בקצרה – את הביקורות היותר ענייניות ופחות נעימות.
    אבל אפשר להצדיק זאת בכך שלך יש קצת יותר טאקט מלפאטון כשאתה כותב מאמרי זכרון…

  7. אחד מרגעיו היפים ביותר של הגנרל המהולל בו הוא נושא תפילה יחד עם כל חייליו כולם לשיפור מיידי וניכר במזג האוויר שעה קלה לפני הקרב המכריע מתואר בצורה יוצאת מהכלל בספר "רגעים של אמת" פרי עטו של שלמה קאלו

    1. פשוט לקנא כשאתה נוכח באיזו התרוממות רוח נערכה התפילה המשותפת המתוארת מול תגובות הגדוף והיוהרה האוילית בהם נתקלה פקודת היום של עופר וינטר שכללה דברי אמונה ותפלה. אירוע התפילה המתואר מזכיר את התפלה המשותפת אותה נשאו מלחי אנית המלחמה הבריטית וזו האמריקאית בזמן הפגישה בין צ'רציל לרוזוולט בלב ים המתוארת בספרו של צ'רצ'יל. צ'רצ'יל מתאר את האירוע בהתרגשות מובחנת . מתי נזכה גם אנחנו לכך?

  8. "פאטון היה אינטלקטואל מובהק, אם כי מעטים היו חושדים בו בכך. טרם הפלישה לנורמנדי קרא את כל ששת הכרכים של "ההיסטוריה של הכיבוש הנורמני של אנגליה" מאת אדוארד פרימן, ניתח את מהלכיו של וויליאם הכובש ואף את צירי התנועה שלו. לאחר הפלישה השתמש פאטון בניתוח זה כדי לעקוף דרכים שהגרמנים חסמו, ולנוע באותם

    מקומות בהם נע לפניו ויליאם הכובש."

    פאטון כבש את אנגליה?

    1. פטון לא כבש את אנגליה, אולם מן הסתם וויליאם היסווה את תוכניותיו ודרכיו להגיע מעומק צרפת לחוף, ופטון סבר שהוא יכול לעשות אותו הדבר בכיוון ההפוך. הגרמנים לא למדו מספיק היסטוריה של המלחמות באזור הזה, ופטון ניצל זאת לטובתו ולרעתם.

    2. הספרים של פרימן עוסקים, כמסתבר, בלא מעט מהלכים של הנורמנים לפני שוויליאם הפליג לאנגליה.

  9. מאמר מרתק כתמיד. אגב, אם אני זוכר נכון, חוץ מיהודים ושחורים, פטון גם לא החזיק מהלומי קרב.
    בכל אופן, לא נותר לנו אלא להמתין בכליון עיניים למאמר השלישי בסדרה:
    "מי השריונר הטוב ביותר: ג'ורג' פטון ובראד פיט ראש בראש"

  10. כדאי לציין שפאטון נעלב מאד שלא עמד בראש כח הפלישה, אייזנהאור ניצל זאת ביודעו שהמטה הגרמני מאמין שהדוויזיה של פאטון תהיה הראשונה לפלישה, ולכן הציבה את כוחותיה מולו
    מהלך מבריק

  11. תודה
    אכן פטון משמש השראה לרבים וביל אוריילי כלל אותו ברשימת האמריקאים הדגולים שכתב אודותם
    מומלץ לקרוא את יומניו ואת הגיגיו לגבי ניהול הקרב
    הוא הצ'טין בסחיטת חיליו בקרב אבל שהה בקוים הקידמיים ודאג שכל חיליו יראו אותו
    הוא דאג ללוגיסטיקה ורווחת חיליו ובסכ היה מפקד קרבי מעולה שרוב חיליו נשארו גאים בשרותם תחתיו. הוא האמין שניהול קרב אגרסיבי יוריד בסופו של דבר את ממספר הנפגעים
    אנטיתזה מושלמת לפיקודו היה הקרב על אנזיו והקרב על גליפולי

  12. השירות בצהל מוכיח שקצינים שמנבלים את הפה אבל יחד עם זאת מתחזקים חיבור להיסטוריה ולעבר הם הם המובילים הכריזמטים ובעלי תעוזה רבה.
    תודה על המאמר המעניין והמחכים.