הפרוייקט שאיחר את הרכבת: יציאת עזה אחרי ששת הימים

עם סיום מלחמת ששת הימים החלה תופעת הגירה של תושבי עזה לחוץ לארץ. לתנועה הספונטנית נוסף עידוד מטעם רשויות המדינה, שהבינה את גודל השעה. פרופ' יואב גלבר על ההזדמנות שהוחמצה

צה"ל כובש את עזה במלחמת ששת הימים. צילום: דובר צה"ל

זהו חלק הארי ממאמר שפורסם בגיליון 201 (מרץ 2016) של כתב העת 'האומה'. את המאמר המלא עם הערות השוליים ניתן למצוא ב'האומה'. אנו מודים למערכת על הרשות לפרסמו.

בתום מלחמת ששת הימים אמר שר הביטחון, משה דיין, לכתב טלוויזיה אמריקני שרצועת עזה היא "יותר בעיה ממתנה". אברהם אחיטוב, ראש האגף הערבי בשב"כ ולימים ראש השירות, הציע להעביר את הפליטים מעזה ליו"ש ולספח את הרצועה על תושביה המקוריים. לעומת זה הוא היה מסויג מיישובם של הפליטים בסיני, "אם איננו בטוחים שהמצרים אינם חוזרים לשם". דיין שב והצהיר, שבשום מקרה רצועת עזה לא תחזור לשלטון מצרי, ובישיבת הממשלה כעבור פחות משבוע הוא הציע לספח אותה לישראל. בהמשך הדיון למחרת נטה אשכול לתמוך בסיפוח הרצועה, למרות אוכלוסייתה הערבית. הממשלה אמנם לא החליטה על סיפוח הרצועה, אבל הממשל הצבאי הונחה על-ידי "רצון פוליטי שהרצועה תהיה חלק ממדינת ישראל."

מעבר למחלוקות בין "יונים" ו"ניצים", שררה הסכמה כמעט כללית בציבור שרצועת עזה, לצד ירושלים ורמת הגולן, צריכה להסתפח לישראל. תוכנית אלון דיברה על סיפוח הרצועה לאחר שהפליטים יועברו ממנה ליישוב קבע ביו"ש. דיין תמך אף הוא בהעברת הפליטים מעזה לגדה ולירדן, "לא מפני שאני רוצה לגרש אותם, אלא מפני שאין להם מה לעשות בעזה". עמדתו של אשכול לא הייתה ברורה. הוא היה מוכן למסור אותה לירדן, ואפילו לספח אותה, אך בתנאי שהפליטים ייצאו ממנה.

עזה נשארה מחוץ למעגל השיחות והבירורים סביב האופציה הפלסטינית, שהתרכזו בנכבדי הגדה והתעלמו מן הרצועה ותושביה. בתחילת 1969 תיאר מושל הרצועה, מוטה גור, את המצב הפוליטי בעזה כ"מבוכה מוחלטת בקרב הציבור. אין להם כל מושג מה יהיה מצבם בעתיד." משיחות שלו ושל אנשי ממשל אחרים עם נכבדים מקומיים קיבלו הישראלים רושם שהעזתים התייאשו מן המצרים והפנימו את ההכרה שאין להם כוונה לחזור לרצועה. הוא העריך שבקרב תושבי הרצועה גוברת הנטייה לעבר פתרון של ישות פלסטינית "בלי לדעת בדיוק מה זה", והדגלים שהונפו בהפגנות היו דגלי אש"ף, שבאותה תקופה כבר השתלטו עליו יאסר ערפאת וארגונו ה"פתח".

לדברי גור, נכבדי עזה איבדו עניין בשיחות עם ישראלים, נמאס להם לראות אותם ברצועה ונוכחותם עולה להם על העצבים. הם מיואשים ממצרים ומירדן ואפשר שינסו לקחת את גורלם בידיהם, "אבל מי יעשה זאת, ומי ידבר בשמם – על כך אין להם מושג". אין מנהיגות מוכרת ברצועה, ויש מריבות בלתי-פוסקות בין הנכבדים. הוא צפה מצב שבו ישראל תצטרך להכריז על כוונותיה בנוגע לעתידה של הרצועה ולקבוע עמדה ברורה כלפי מאתים אלף הפליטים הנמצאים בה.

הפרויקט של עדה סרני

בפברואר 1968 החליט אשכול למנות את עדה סרני, אלמנתו של הצנחן אנצו סרני שנהרג בשליחות לאיטליה במלחמת-העולם השנייה, לראשות פרויקט ההגירה לקראת הרחבתו. תפקידה היה כפול: למצוא ארצות יעד ולעודד את היציאה אליהן בלי שיורגשו טביעות אצבעותיה של ממשלת ישראל. סרני נבחרה לתפקיד בגלל קשריה באיטליה וניסיונה בארגון ההעפלה מארץ זו אחרי מלחמת-העולם השנייה, ומפני שאשכול קיווה שדרך איטליה אפשר יהיה להגיע ללוב או למושבותיה-לשעבר של איטליה במזרח אפריקה – אריתריאה וסומליה. המודל שראה לנגד עיניו היה של החברות שארגנו את הגירת יהודי רוסיה לארצות-הברית בתחילת המאה העשרים: "היו כמה חברות שעסקו בהעברתם ופשטו מהם את עורם. הם הובילו אותם ככבשים, אך היהודים נסעו."

בדיון הראשון עם סרני השתתפו מלבד ראש הממשלה גם ראש המוסד, מאיר עמית, ראש השב"כ יוסף הרמלין, עוזר שר הביטחון צבי צור ושלמה הלל ממשרד החוץ. כל אחד מהם דיבר על מספר שונה של מהגרים שעזבו במהלך החודש הקודם ועל חלקם היחסי של העזתים ביניהם. את המספרים השלמים ביותר הציג צור: לפי חישוביו של הדמוגרף פרופ' רוברטו בקי, אמר, עזבו את השטחים ביוני 1967 150 אלף איש, פחות מהערכת משרד הביטחון. עוד 22 אלף עזבו ביולי 1967, 19 אלף באוגוסט, 11 אלף בספטמבר, 11 אלף באוקטובר, עשרת אלפים בנובמבר, 5,000 בדצמבר, 5,000 בינואר 1968 ו-6,500 על-פי ההערכה בפברואר. היציאה מעזה התחילה באוקטובר 1967 ובאותו חודש יצאו ממנה לירדן 650 איש. עד פברואר כבר עלה המספר ל-3,000.

היציאה לוותה בסקרים ומחקרים סוציולוגיים על היוצאים, בניסיון להבין מדוע עזבו הם ולא אחרים ולברר את התהליכים המשפיעים על ההגירה כדי לתכנן על-פיהם את המשך הפעולה. הסקר הנזכר היה ככל הנראה אחד מהם. אשכול הודאג מכך שהגברים יוצאים והנשים נשארות מאחוריהם: "הישארותן של הבנות היא צרה גדולה בשבילנו. יש לי ארבע בנות, ואני יודע צרה זו מהי…" הוא לא רצה שרעיונות חדשים, שהתבססו על רכישת קניינם של היוצאים וסיוע כספי להגירתם, יפגעו בזרם הקיים, שבו לא הושקעו אמצעים מלבד החלפת הכסף למטבע קשה. הוא גם חשש שאם ייוודע שישראל משלמת ליוצאים, תיפסק היציאה הוולונטארית ואנשים ימתינו לקבלת תשלום עבור הגירתם. לכן, העדיף הגירה של בעלי אמצעים והנחה לדחות את יציאתם של חסרי האמצעים.

מוסכם היה על רוב הנוכחים, שכל עוד נמשכת היציאה מרצון, אין להתערב בתהליך ויש לשמור על פרופיל נמוך. יחד עם זה היה ברור שההגירה הוולונטארית לא תימשך לעד וצריך להכין כלים לקראת מצב שבו תיחלש או תיפסק, לבסס קשרים עם ארצות יעד פוטנציאליות ולגייס אנשים שיקימו חברות פיקטיביות שיטפלו בהגירה ובקליטה בארצות היעד. עיקר הדיון נסב על השאלה מי יהיה אחראי לתיאום הטיפול שהתפזר בין כמה משרדי ממשלה וגופים אחרים: משרד הביטחון (באמצעות הממשל הצבאי), או משרד ראש הממשלה, והאם הוא ייעשה בתל-אביב או בירושלים? עדה סרני הודיעה, שכל שהיא זקוקה לו הוא חדר ועוזר, ומבחינתה לא משנה אם החדר יהיה בירושלים או בתל-אביב, העיקר שתוכל להתחיל לעבוד. אשכול סיכם את הדיון: "אני מקווה שתימצא השפה [השיטה?] המתאימה, ובמידה ויהיה חיכוך – הרי יכולים אנו לברר, בעוד כמה חודשים, שכל העניין הוא בבחינת חתול מת בשק. למרות זאת רוצה הייתי שייעשה הכול ויימצא מי שיהיה אחראי לדבר, ולא אנו נעשה זאת ישירות."

מלחמת ששת הימים
מחפש פתרון. ראש הממשה אשכול בביקור בחזית הדרום לאחר המלחמה. 13/6/1967. צילום: משה מילנר /לע"מ

"שיילכו כולם ולו גם לירח"

כעבור חודש נפגש אשכול פעם נוספת עם סרני, הודיע לה כי ברצונו לראותה פעם בשבוע, ושאל: "מה המצב? האם יש סיכוי, האם ישנה תקווה למשהו?" במשך החודש שחלף מן הפגישה הקודמת ורבת המשתתפים בדקה סרני את המצב ברצועה ונפגשה עם האנשים שעסקו בעידוד היציאה. היא דיווחה על עלייה במספר היוצאים, לאחר שבממשל הצבאי הוקם לצורך העניין צוות בן חמישה אנשים, קצין וארבעה אזרחים עובדי צבא ודוברי ערבית, שהפעילו סוכנים ערבים במחנות הפליטים. הסוכנים איתרו וגייסו את המועמדים להגירה, ואלה באו להירשם במשרד הצוות בממשל. במידה ולא היו להם אמצעים הם קיבלו את דמי הנסיעה במשאית עד עמאן, כאשר בגשר אלנבי עברו מהמשאית העזתית למשאית ירדנית שהביא אותם למחנה הפליטים בכראמה.

סרני הבהירה לאשכול, כי "הדבר אינו בא מעצמו. אין זו תנועה ספונטנית", ודרשה לתגבר את הצוות באנשים נוספים שיוכלו לכסות את המחנות שעדיין לא הגיעו אליהם. אשכול הופתע לשמוע מסרני, שהממשל הצבאי ברצועה כבר עוסק בעידוד הגירה ואף משלם ליוצאים. יעקב הרצוג, שנכח בפגישה, טען כי דיווח בעבר לראש הממשלה שביציאה מעזה עוסקים שלושה גופים: הממשל, השב"כ וי´ טולדנו מטעם לשכת ראש הממשלה, ותפקידה של סרני הוא לתאם בין פעולות שלושתם. אשכול התרגז כאשר שמע שמשלמים לאנשים (חמש לירות לאדם!): "אני בעד זה שיילכו כולם, ולו גם לירח. אבל לא ידעתי שכבר עתה מתחילים לתת להם כסף בעד נסיעה באוטובוס… מרגע שנותנים כסף – גדל מספר אלה שטוענים שאין להם את הוצאות הדרך."

סרני טענה, שהניסיון דווקא הראה כי ברגע שהונהג התשלום גדל מספר היוצאים, וצריך יהיה למצוא תקציב למימון נסיעת היוצאים לירדן ולמשכורות הצוות המוגדל שיעסוק בארגון הגירתם.

פרוטוקול הפגישה הזו, וגם הפרוטוקולים של הפגישות הבאות, מותירים רושם שגישתו של אשכול לפרויקט הייתה במידה רבה חנוונית. הוא היה ספקן לגבי סיכויי ההצלחה, וכל עוד לא התבררו הוא לא היה מוכן להשקיע מעבר למינימום הנדרש. סרני טענה, כי "במידה וניתן איזושהי עזרה – יצאו הרבה יותר ערבים, וזה יתבטא באלפים." היא חשבה על סכום של 200 עד 250 לירות למשפחה. אשכול לא השתכנע וביקש להיפגש עם "העושים במלאכה" ולשוחח עמם.

סוגיה נפרדת מן היציאה לירדן הייתה היציאה לעולם הרחב. מאז המלחמה ועד סוף פברואר 1968 יצאו מיו"ש 1,500 איש, מחציתם לארצות-הברית והמחצית השנייה למדינות אמריקה הלטינית, בעיקר לברזיל. הם יצאו על סמך בקשות של קרובי משפחה בארצות היעד. סרני ציינה כי יש בעזה מועמדים להגירה שיש להם אשרות ודרכונים אך חסר להם כסף לממש את הגירתם, ושאלה אם להתעלם מהם או לסייע להם כספית ולהיפטר מהם. אשכול היסס. לפי שעה הוא העדיף שיצאו בעלי האמצעים, ואחר-כך נראה. סרני לחצה:

האם רוצים אנו להגביר את זרם היוצאים ולדפוק על הברזל באותו [צ"ל: בעודו] חם, או שמתוך החשש שמא לא יצאו אחר-כך אלא עבור סכומי כסף גדולים מאוד, איננו עושים דבר בעניין זה… בינתיים ישנו זרם של יוצאים, אבל… כאשר יוצאים אלף בשבוע, מדביקים אנו בקושי את הריבוי על-ידי ילודה.

המיקוח בין השניים נמשך. סרני הבטיחה להגיש בפגישה הבאה הצעת תקציב, מאה אלף דולר לפחות, ואשכול סיכם שכל עוד יוצאים ערבים בלי הכסף הזה הוא אינו מציע להתחיל מסלול חדש הכרוך בתשלום.

בפגישתם כעבור שבוע קידם אשכול את פניה של עדה סרני בשאלה: "כמה ערבים שילחת כבר?" היה זה השבוע של פעולת כראמה, שעצרה לגמרי את היציאה מהשטחים לירדן, ורק 800 איש הספיקו לצאת מעזה ולעבור את גשר אלנבי לפני הפעולה. סרני הניחה לפני אשכול דרישה לתקציב של יותר מעשרה מיליון לירות לשם התחלה. אשכול שאל בשביל מה, והיא הסבירה: "כל אדם שאינו יוצא היום, אין לנו ביטחון שאמנם יצא מחר. כל אלה שניתן לשלוח אותם היום – מוכרחים אנו לזרז את יציאתם." בעזה, אמרה, יש 40 אלף משפחות פליטים ואם יוקצבו אלף לירות למשפחה אפשר לפתור את הבעיה: "האם היית מסכים לגמור פרשת הרצועה בארבעים מיליון לירות? לדעתי, זה מחיר סביר מאוד".

בהמשך הפגישה התפתח דיון על גודל הצוות ועל התשלום להסעת העוזבים. אשכול הסכים להכפלת מספר המועסקים בפרויקט פי שלושה, אבל הוויכוח הכספי הלך והסתבך. סרני חששה שהזרם הספונטני של היוצאים מעזה לירדן ייעצר בעקבות כראמה, ויידרש עידוד להמשך ההגירה. היא רצתה להעניק 250 לירות לכל משפחה שתעזוב כדי להבטיח את קיומה בשלושת החודשים הראשונים בירדן ואלף לירות למשפחה על-מנת להתבסס במקומה החדש. אשכול חשש שהצלחת הפרויקט תעורר לחץ בינלאומי ליישוב הפליטים ואז תצטרך ישראל לשלם לאותם היוצאים פעם שנייה… סרני השיבה שהתשלום יחסוך הוצאות כבדות ביצירת מקורות תעסוקה לאנשים האלה אם יישארו ברצועה.

סרני הציגה לאשכול רעיון נוסף: להקים בנק שייתן משכנתאות או הלוואות לבניהם של תושבים בעלי רכוש היוצאים מהשטחים למערב, בעיקר למטרות לימודים, תמורת משכון רכושם, בתקווה שלאחר שהסטודנט יסיים את לימודיו ויתבסס, תצטרף אליו משפחתו. כרגע, אמרה, מדובר בכמה עשרות של פניות, אך אם ייפתח מסלול כזה עשוי הדבר להתפתח ולהתרחב. אשכול התקשה תחילה להבין כיצד יציאה של כמה עשרות סטודנטים ואף משפחות למערב תשפיע על המאזן הדמוגרפי. סרני השיבה שהוטל עליה לחפש דרכים לעידוד הגירת ערבים וזו אחת הדרכים.

מזכירו של אשכול, עדי יפה, הוסיף שאם יראו הערבים שהגירה למערב היא עניין רציני, ילכו רבים יותר בדרך זו: "במידה ויעבור בארץ הקול שאלף איש הצליחו לצאת בדרך זו, ילכו אחרים בעקבותיהם. בלי האלף הראשונים – אף אחד לא יזוז." בענייני בנקים ומשכנתאות אשכול הרגיש כדג במים ובהמשך השיחה הוא אף התלהב מהרעיון ומהאפשרויות הטמונות בו. התקציב שביקשה סרני למתן ההלוואות עמד על שניים וחצי מיליון ל"י.

סוגיה רגישה אחרת הייתה אשרות הכניסה למדינות במערב. באמריקה הלטינית, אמרה סרני, אפשר לקנות אשרות, והיא ביקשה החלטה עקרונית שתסמיך אותה להיכנס למשא-ומתן על רכישתן, כמובן לא בשם ממשלת ישראל. אשכול חשש מסיבוכים דיפלומטיים אם יוזרמו לדרום אמריקה מספרים גדולים של אנשים על בסיס אשרות קנויות, ונוסף לכך היתה שאלה של מחיר האשרות – 300–400 דולר לכל אחת. סרני רצתה גם לגייס פועלי בניין פלסטינים לעבודה בחברות בינלאומיות, המקבלות מכרזי בנייה גדולים במדינות ערב, ובמיוחד בלוב, ואמרה לאשכול שאפשר להפעיל לשם כך אירגונים בינלאומיים. אשכול חשב לתעל לכיוון הזה את הלורדים רוטשילד וזיו בבריטניה ומיליונרים יהודים אחרים, שרצו לתרום לפיתרון בעיית הפליטים, במקום שישקיעו את כספם בתוכניות ליישובם ביו"ש.

בעקבות הדיון אישר אשכול הוספת 25 עובדים למנגנון של סרני, 19 ברצועה ושישה ביו"ש; מיליון ל"י להסעת מהגרים אל גבול ירדן; 150 אלף ל"י לשיגור אנשים לבדיקת אפשרויות הקליטה בארצות-הברית, אמריקה הלטינית ואוסטרליה ושלושה מיליון ל"י למענקי סידור ראשוני ליוצאים שהיו מותנים באישור נוסף לפני הביצוע.

בדואים תושבי הרצועה, ממתינים לטיפול רפואי. צילום: לע"מ
בדואים תושבי הרצועה, ממתינים לטיפול רפואי. צילום: לע"מ

הירדנים מערימים קשיים

לאחר פעולת כראמה ב-21 במרס 1968 נחלש קצב היציאה מעזה. כאשר שב מספר היוצאים ועלה נזעקו הירדנים, שכבר חשבו שנפטרו אחרי הפעולה מצרתם של העזתים, והחלו להקשות על העוברים את הגשר ועל הנהגים הערבים שהסיעו אותם, בעיקר אם היו עזתים אף הם.

אשכול דאג קודם כל לכסף שכבר הוקצב לפרויקט ועל-פי תחושתו הלך עתה לטמיון. הוא זימן אליו את עדה סרני ואת מתאם הפעולות בשטחים במשרד הביטחון שלמה גזית להתייעצות על מה שניתן לעשות במצב החדש. סרני דיווחה על גידול הצוות, שכבר העסיק שנים-עשר איש בארבעה מחנות פליטים ברצועה, כולם יהודים דוברי ערבית, וגזית הסביר את שיטת הפעולה של הצוותים ואת הקשיים הנובעים מאי הביטחון לגבי מה שמצפה לעוברים בהגיעם לירדן ובעיקר מן היחס הבוטה של הירדנים לנהגים. נהגים מעזה היו מטרה להתעללות וטרטורים, ובהדרגה הם הוחלפו בנהגים מהגדה, שהיחס אליהם היה טוב יותר.

סרני וגזית הסבירו לאשכול, ששלב היציאה הספונטנית והסיוע בדמי הנסיעה עמד לפני סיומו, ויש להעלות את הסכום למשפחה פי כמה. הירדנים, אמרה, מקשים בעיקר על מי שמגיעים לגשר אלנבי עם מטלטלים, ואחת הבעיות היא כיצד לשכנע אנשים לצאת בלעדיהם ותמורת זה יש לתת להם פיצוי כספי, כחמישים ל"י לאדם, בצורות שונות. כדי להמתיק את הגלולה ציינה סרני, כי אם אנשים לא יהגרו הכסף לא יוצא, וגזית הוסיף כי "יש את מי לשחד שם ומחפשים אנו אותם".

אשכול התעניין כיצד מתקדמות התוכניות להגירת ערבים מהרצועה למערב, וסרני השיבה כי "ישנם קשיים עצומים בכל הגלובוס". אף מדינה אינה ששה לקבל פלסטינים, והיא הביאה לדוגמה את אוסטרליה ששמחה לקלוט יהודים מישראל אבל לא ערבים מעזה. במאי, הוסיפה, עברו דרך שדה התעופה בלוד 109 ערבים מהגדה בדרכם למערב, ורק אחד או שניים מעזה. אשכול הוסיף לחשוש מהתדלדלות הקופה הלאומית, אם ייוודע כי ישראל משלמת למהגרים, וגזית וסרני הסבירו כי הרעיון הוא לשלם לקבלני הגירה ולא למהגרים במישרין. הם סיפרו על שייח' ברצועה המוכן להוציא ממנה חמישה עד שישה אלפי אנשים ונשים תמורת מאתיים ל"י לנפש, כלומר כמיליון בסך הכל. מדובר היה במכסת ההגירה החודשית בתקופת השיא של היציאה מעזה.

מאז שנכנסה סרני לתפקידה בפברואר עזבו את הרצועה 15 אלף נפש וגזית הוסיף שמספר היוצאים מאז המלחמה עלה לחמישים אלף, 95 אחוז מהם פליטים. היא חזרה וניסתה לשכנע את אשכול שההשקעה כדאית, והזכירה כי חמישה עשר אלף היוצאים בשלושת החודשים האחרונים עלו מעט מאוד כסף, שחלקו הוצא לתשלומי שוחד בצד הירדני של גשר אלנבי. אשכול נשאר בשלו: "איני בוכה על מינימום הכסף שניתן לאלה שהלכו כבר. אני חושש לגבי אותו מינימום של אנשים שילך תמורת כסף רב" וסרני השיבה כי הדילמה דורשת הכרעה: "עלינו להחליט אם רוצים אנו שיצאו, תוך סכנה או ודאות שהמחיר יעלה, או שרוצים אנו להחזיק בהם אצלנו."

גזית הוסיף, שכאשר ידעו תושבי עזה כי יקבלו כרטיס לברזיל ולא לעמאן, ישתנו ממדי ההגירה לגמרי, אלא שבינתיים הקשתה ברזיל על קליטתם וקלטה מאות ספורות בלבד. סרני רצתה לשלוח נציג לברזיל לברר מדוע תוכניות קיימות נתקעו וכיצד אפשר להתיר את הסבך והדגישה שאין לעשות זאת באמצעות הצינורות הדיפלומטיים המקובלים, כלומר הנציגויות הרשמיות של ישראל.

אשכול שאל את גזית לדעתו של דיין על מבצע ההגירה, וגזית השיב: "הוא חושש שנפסיד את הרכבת. ההנחה היא שהגשרים לצורכי יציאה מן הארץ אינם פתוחים לזמן ארוך ומה שמפסידים אנו עתה – יהיה אבוד לנו לעתיד." אם ייסגרו הגשרים תעלה עלות ההגירה בשיעור ניכר והתהליך יימשך זמן רב, ולכן "כדאי לנסות למצות את האפשרויות עתה עד הסוף." בסופה של ההתמקחות על התקציב הורה אפוא אשכול לשגר אנשים לברזיל, והבטיח לדבר עם שר האוצר פנחס ספיר ולהשיג כסף למימון השלב המכין והראשון. סרני התנצלה על שבכל פעם עליה לדרוש כסף, והוסיפה: "אבל אני חושבת שדרשתי מעט מאוד, עד עתה."

אשכול וספיר אישרו מסגרת תקציבית שתוגדל על-פי הצרכים, וב-1968 היא עמדה על 200 אלף לירות. ואולם, הבעיה לא היתה כספית אלא היעדר הצעות קונקרטיות לקלוט פליטים מעזה. ההצלחה הייתה דלה ואחרי כל המאמצים הביא הצוות של סרני לעזיבתם של אלפים מעטים לארצות דרום אמריקה, בעיקר לברזיל ולפרגוואי.

דיין ראה ביציאת התושבים לגדה המזרחית תנועת הגירה. לדבריו, במהלך המלחמה עזבו את הגדה המערבית כ-150 אלף איש ובששת החודשים הבאים הצטרפו אליהם 80 אלף נוספים, כרבע מהם מרצועת עזה. בתחילת 1968 חדלה היציאה מן הגדה ותוך כמה חודשים הגלגל התהפך ומספר הנכנסים לגדה עלה על מספר היוצאים ממנה. את מקומה של ההגירה מהגדה תפסה בשנת 1968 היציאה מרצועת עזה. בתחילת השנה היה קצב העזיבה ברצועה כאלף איש בשבוע, ואשכול הסכים שאפשר להגביר אותו בהשקעת אמצעים מתאימים ובלי פרסום.

פליטים חוזרים מירדן חוצים את גשר אלנבי. 18/7/1967 צילום: טדי בראוטנר, לע"מ
פליטים חוזרים מירדן חוצים את גשר אלנבי. 18/7/1967 צילום: טדי בראוטנר, לע"מ

האוטובוס נחסם על הגשר

גם היציאה מעזה לא נמשכה זמן רב. שבועות ספורים לאחר שנכנס לתפקידו, הגיע המושל, מוטה גור, לתובנה מעניינת: "המנהיגים המקומיים בעזה רואים זאת כחובתם להישאר, להתרבות ולשמר את רצועת עזה כמובלעת ערבית. כרגע אמנם ההגירה מאזנת את העלייה בריבוי הטבעי. העזתים ממאנים להשתלב בישראל, משום שלרוב המשפחות יש קרובים שהיגרו למדינות ערב והן תלויות בכסף שהם מעבירים, והן חוששות שאם ישולבו בישראל יתנתקו מקרוביהם."

לדברי גור, רוב המשפחות שהיו להן נציגים במדינות המפרץ כבר עזבו והתאחדו עם מפרנסיהן. לנשארים לא היה כסף להסתדר בחוץ-לארץ, ובירדן לא הייתה להם תעסוקה. הגירה הייתה פתרון יקר, וגור לא האמין שניתן יהיה ליישם אותו בקנה מידה משמעותי. במאי 1968 ירד קצב היציאה מן הרצועה מארבעת-אלפים לאלפיים, רובם פליטים. איש לא ידע לומר בבירור כמה עזבו את הרצועה מאז המלחמה. הממשל סבר שבסך הכול עזבו 35–40 אלף וססו"ת העריכה את מספרם ב-40 עד 50 אלף. מבקרים משגרירות בריטניה בישראל ציינו כי השלטונות אינם מעודדים את היציאה אך גם אינם מונעים אותה, ומנו לה מספר סיבות שאינן קשורות ללחץ: קשיי תעסוקה, חשש בגלל מעורבות בפעילות נגד ישראל בעבר, עייפות ממלחמות ושנאה לישראל.

יציאתם של עשרות אלפי אנשים מרצועת עזה לא יכלה להישאר בגדר סוד. במאי 1968 התלוננה מצרים במועצת הביטחון על "הגירוש מעזה" וטענה כי עד פברואר אולצו 35 אלף איש לעזוב את הרצועה ולחתום על ויתור על זכותם לשוב אליה. בקיץ הצטרפה גם ירדן למערכה נגד ההגירה מעזה. המשלחת הירדנית הפציצה את האו"ם בתלונות, ובעיקר מחתה על היציאה מעזה. בסוף יולי הופצו בעזה, ובעיקר במחנה ג´בלייה, כרוזים שקראו לתושבים להתנגד ללחצים המופעלים עליהם להגר. ירדן התלוננה שהמימשל הצבאי זימן את נכבדי מחנה הפליטים ג´בליה והודיע להם שתוך שבועיים יפונו 50 אלף תושביו לגדה המזרחית והממשלה תספק את התחבורה הנדרשת. גירוש המוני זה, טענה התלונה, הוא חלק ממערכה עולמית לגיוס מתיישבים לשטחים הכבושים.

התלונה היתה מצוצה מן האצבע. בשבוע ההוא עברו לגדה המזרחית 496 איש, מהם 437 תושבי הרצועה. לצד ניהול מערכה תעמולתית, ניסו הירדנים למנוע בכוח את המעבר על גשר אלנבי מקבוצות של תושבי הרצועה שהגיעו אליו בצורה מאורגנת ובליווי צבאי. אדמס ייחס את השינוי במדיניות הירדנית להתגברות היציאה מעזה לגדה המזרחית לאחר ירידה שנמשכה חודשים אחדים. ירדן, כתב, החליטה להילחם במדיניות הישראלית החותרת לרוקן את עזה. יחידים וקבוצות קטנות שיגיעו בכוחות עצמם יתקבלו גם בעתיד, כתב.

ב-28 ביולי הגיעו לגשר שלושה אוטובוסים עמוסים והירדנים סגרו את הגשר. למחרת חזרו שלושת האוטובוסים אל הגשר בלוויית כוח צה"ל. האוטובוס הראשון החל לחצות את הגשר, נעצר על-ידי המשמר הירדני ונשלח חזרה. החל ויכוח שהתפתח לתקרית אש שבסופה נסוגו האוטובוסים לשטח הישראלי. ירדן פנתה למועצת הביטחון, ונציג ישראל, יוסף תקוע, טען כי היא מעוותת בכוונה את העובדות והיא זו שפתחה באש מצפון לגשר והאש התפשטה לאחר-מכן דרומה. ביסוד המתיחות עמדה החלטת המימשל להעביר לגדה המזרחית את יתרת המשפחות ממחנות הפליטים בעזה שמפרנסיהן נמצאו בירדן או במדינות המפרץ ועבדו בהן. ירדן טענה שזוהי מדיניות המכוונת לרוקן את הגדה מפליטים לקראת סיפוחה. ישראל הציגה אותה כמדיניות הומניטארית המכוונת לאיחוד משפחות, שירדן מתנכלת להן כדי להשיג הון מדיני ותעמולתי לאחר שלא הצליחה להחזיר את ראשי המשפחות במסגרת ההסדרים שנקבעו בקיץ 1967.

כעבור שנה הסביר מוטה גור מה אירע: "בשנה הראשונה [אחרי המלחמה] יצאו מעזה חמישים עד שבעים אלף. כאשר רצינו לזרז את יציאתם, פסקה היציאה לחלוטין. היה ברור למדינות ערב ולפליטים שיש כאן תהליך מכוון. בעצומה שלהם לוועדה לזכויות האדם [טענו]… שגירשנו בכוח שבעים אלף נפש מעזה. זו בעיה רצינית, שכאשר נוכחנו בחריפותה – הפסיקו בזה. מאז סגרו [הירדנים] את הגשרים ואין יוצאים אנשים מהרצועה." גור לא ראה סיכוי להגירה גדולה גם בעתיד: "ההגירה משם אינה תלויה בנו. נוכל להעביר משם אנשים רק בכוח הנשק. מעצמם לא ילכו לשום מקום… במידה ויקומו מעט מהם וירצו לעבור – העולם הערבי כולו יעמיד בפניהם קשיים כאלה, שלא יזוזו." הוא לא תלה תקוות גם במעבר לגדה, הזכיר שבארבעת החודשים האחרונים נהרגו ברצועה 34 ערבים ששיתפו פעולה עם המימשל, והוסיף כי גם אלה שיעזבו את הרצועה לאל-עריש או לגדה יירצחו מיד.

התנגדות ירדן סתמה את הגולל על ההגירה מעזה לעולם הערבי. בחודש אוגוסט 1968 עברו את הגשר 470 מהגרים בלבד, פחות מעשירית מהם מעזה. לעומת זה חצו אותו מערבה 900 איש במסגרת איחוד משפחות, כמעט כולם ליו"ש. ההגירה, אמר דיין בממשלה, מגיעה לאפס והירדנים אינם מאפשרים לתושבי עזה לצאת דרכם או אליהם. בסוף 1968 שוב העלו חברי-כנסת ממפלגות שונות הצעות להתחיל ביישובם של פליטים בשטחים. אשכול התנגד, וטען שאין זה הזמן המתאים: ישראל אינה מסוגלת לפתור את הבעיה, האמצעים הנדרשים הם אדירים, וסדרי העדיפויות של הממשלה אינם מאפשרים לקיים שני מפעלי התיישבות בשטחים – יהודי וערבי – בו-זמנית. בכלל, אמר, "מה בוער? בינתיים אנשים יוצאים לכוויית ולמקומות אחרים, משתכרים ועובדים." לשיטתו של אשכול, לא פתרון בעיית הפליטים יביא את השלום, אלא השלום יביא לפתרון הבעיה. הוא נשאר איתן בדעתו, שכל עוד הלחימה נמשכת ומתעצמת יש דברים דחופים יותר, ואין לו פתרון לפליטים בעזה.

רצועת עזה היתה עצם בגרונה של ישראל מאז מלחמת העצמאות, כאשר צה"ל פרץ את הדרך לנגב וניתק את הרצועה מהר חברון. ניתוקה ממצרים הפיל את בעיית הרצועה על ישראל לבדה, שהיתה מוכנה לספח אותה על תושביה, אך לא את הפליטים שבה. אותם היא חתרה מלכתחילה להעביר ליהודה ושומרון או לצפון סיני, שהיו בשליטתה, ואם אפשר – לעודד את יציאתם לעולם הערבי ולעולם הגדול בכלל.

על הרקע הזה צריך להבין את פרויקט עידוד היציאה בשנה הראשונה אחרי הכיבוש. יציאתם של כמה עשרות אלפי פליטים מרצועת עזה בשנה שאחרי המלחמה התאזנה תוך זמן קצר יחסית על-ידי הריבוי הטבעי בעצום ברצועה, אך אפשר לתהות אם השקעת כספים מרובים יותר היתה מגדילה את מספר היוצאים בצורה משמעותית ותוך זמן קצר, כפי שטענה עדה סרני.

יחסו של אשכול לפרויקט היה אמביוולנטי, ובעיקר קטן-אמונה. מצד אחד הוא רצה להיפטר מכמה שיותר פליטים. מן הצד האחר הוא חשש להשקיע כסף בעידוד יציאתם, לא היה בטוח בחשיבות הפרויקט בסדר העדיפויות של המדינה ועד שגיבש את עמדתו הוא איחר את הרכבת: מדינות ערב, ובעיקר ירדן, עמדו על משמעותה של היציאה ובלמו אותה בגשרים, והתבססותם של ה"פתח" ו"החזית העממית" ברצועה הביאה לגל טרור נגד משתפי הפעולה בתוך הרצועה שפגע קשות ביציאה ממנה.

_____

פרופ´ יואב גלבר הוא ראש תוכנית נבזלין לעמיות יהודית במרכז הבינתחומי ופרופ´ אמריטוס של אוניברסיטת חיפה. 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. הבעיה הראשונה היא שהחיים של פליט בעזה טובים מהחיים של פלאח במצרים.
    הבעיה השנייה היא שהחיים של פלאח במצרים טובים מהחיים של אדם ממוצע באתיופיה.
    אם המצב במצרים ישתפר העזתים נהרו אליה.
    אבל המצב במצרים לא יכול להשתפר כי אם זה יקרה עשרות מיליוני סודאנים ואתיופים ינהרו למצרים.

    הפתרון היחיד הוא מערכתי.
    ב40 השנים האחרונות המצב בדרום מזרח אסיה השתפר פלאים (מאות מיליונים בסין אינדונזיה תאילנד והודו יצאו מהעוני).
    עלינו לקוות שאפריקה הולכת בעקבות הודו ושהודו הולכת בעקבות סין.

    1. הודו אכן הולכת במהירות בעקבות סין, ואפריקה אולי תלך בעקבות הודו. אבל ספק אם העולם המוסלמי יילך בעקבות שלושת אלה. מה הסיבה? האיסלם כמובן.

    2. בהחלט ישראל צריכה לעודד הגירת ערבים מיו"ש לכל מקום בעולם, כולל אירופה, אמריקה הדרומית, אינדונזיה, מאלזיה. בכל מקרה לא להפריע לרוצים להגר לארה"ב, קנדה, אוסטרליה והודו. הפעולה הזאת חייבת להיעשות במצב של הרעת תנאי המחייה של הערבים ביו"ש. וזו נקודת החולשה של הפעולה הזאת, שהרי ישראל לא היה תהיה זו שיוזמת הרעת המצב הכלכלי ברש"פ.

      אז מה עושים? מחכים למצב של התפרצות אלימות מאורגנת, אינתיפאדה, מלחמה ולהשתמש בזה כאילוץ גם לפגיעה כלכלית בערביי יו"ש. כיצד? עצירת כניסת עובדים ערבים לתחומי ישראל ולהתנחלויות. הערמת קשיים על תעבורה כלכלית של יצוא/יבוא לרש"פ, גביית כסף מזומן על שירותים שישראל מספקת לרש"פ בתחום המים, חשמל, גז, סחורות. עצירת העברת כספי מיסים שצריכים לעבור מישראל לרש"פ. כל אלה יכניסו את החברה הערבית ביו"ש ללחץ ולאילוצים של פיטורין, אבטלה גבוהה יותר ורצון להגר למקום נוח יותר. אין לשלול מתן אישור טיסה לערביי יו"ש לחו"ל מנתב"ג ובלבד שהכרטיס הוא חד-כיווני.

      אני אומר זאת משום שלדעתי אין סיכוי לכל ניסיון הידברות מחודש, גם אם טראמפ רוצה את זה מאוד. אני חושב שאם יהיה ניסיון מאולץ כזה אז שני הצדדים לא יוכלו להגיע להבנות [יש פער גדול בין המקסימום של מה שישראל מוכנה לתת ובין המינימום שהפלסטינים מוכנים לקבל. הפלסטינים רוצים הכל ולא מוכנים לתת דבר], ומכאן הדרך להידרדרות למלחמה [אינתיפאדה] קצרה ובטוחה. עד אז ישראל צריכה לבדוק את מדיניות הגירת הערבים השקטה. כשתפרוץ מלחמה, יהיה נכון להתריע ולדרוש מאזרחי ברש"פ לנצל את 'זכות הבריחה' ולחלץ עצמם מהמלחמה בבתיהם ולברוח מזרחה לעבר הירדן, תוך שישראל מבטיחה בטחון לבורחים.

  2. בגלל חיסכון בכסף אז, כולנו משלמים בהרבה דם עכשיו. זה כל הסיפור כולו.
    לא לחינם מעריצים בשמאל את אשכול. תודות לו, עזה כבר מדגדגת את השני מיליון, ותקועה לנו ולמצריים עמוק בגרון. בזכותו יש לאנשי השמאל החביבים תהליכי שלום בשפע וללא סוף. לולא אשכול, עוד היה עלול להיות לנו פה שלום אמיתי, חס וחלילה, ואז מה היינו עושים?

    1. זה לא יפה שאתה מערב את השלום בלי לבקש את רשותו.

  3. המאמר נקרא כמו טרגי-קומדיה. רק שהבדיחה היא על חשבון כולנו. שאפו לאשכול, אכן "איש חזון".

  4. גם כיום הדיפלומטיה הישראלית לא מחמיצה הזדמנויות להחמיץ:
    לפני כשנתיים העלה עבד אל פתאח א סיסי, נשיא מצרים, רעיון מהפכני: הוא הציע להקצות שטחים בצפון סיני להרחבת מדינה "פלשתינית" שתקום ברצועת עזה. העניין דווח בהרחבה בתקשורת הישראלית, למשל:
    http://glz.co.il/1064-49725-HE/Galatz.aspx
    ההצעה נדחתה מיד ובאופן גורף ע"י אבו מאזן, וזה לא כל כך מפתיע.
    מסיבות שאני לא מצליח להבין ההצעה המאד מאד לא שגרתית הזו זכתה להתעלמות מוחלטת גם בישראל. גם אם לא מדובר בהצעה מעשית, הייתה פה מהפכה אמיתית בכך שלראשונה, לפחות עד כמה שאני יודע, הסכימה מדינה ערבית כלשהי לקחת אחריות חלקית על הבעיה שנוצרה עקב הפלישה הערבית של מדינות ערב לישראל שזה עתה נולדה בתש"ח. לדעתי מדובר בהחמצה גדולה מאד.

  5. חכמת הבדיעבד חזקה על כולנו, שיקוליו של אשכול היו רבים ואיננו יכולים לטעון ששגה משום שאיננו היינו בנעליו. מכתבה זאת ניתן להסיק כי ישנו רצון עז לערבים להגר וכי יש לעודד זאת היום ע"י הסכמים עם מדינות באפריקה, המזרח, מדינות ערביות במפרץ ומדינות קולטות הגירה כמו באמריקה הלטינית ובקנדה.

    ניתן יהיה לראות ירידה במספר הפלסטינים רק כאשר מספר העוזבים והמתים יהיה גדול מזה של הנולדים.
    משה פייגלין היחיד שמציע פתרון זה נכון להיום..

    1. כל עוד האו״ם, המערב, והתקינות הפוליטית לא מודים במה שכולם רואים: התפוצצות האוכלוסיה היא כבר כאן!
      בעיקר במזרח התיכון, באפריקה ובדרום ומרכז אמריקה. להזכירכם, לפני 50 שנה היו במזרח התיכון 150 מיליון בני אדם. כיום יש 320 מיליון. אפריקה החליפה שליטים אירופיים בדיקטטורים מקומיים. אירגוני הבריאות והסעד הבינלאומיים מטפלים ומחיים כל תינוק שנולד והרי לכם קונטיננט שאינו יכול לשאת את יושביו והם נוהרים לישראל ולאירופה. נדידת העמים מהדרום לצפון נמצאת כבר בשיאה. זאת הרכבת שהעולם איחר!

  6. אם כבר, מדוע לא לפנות פליטים מיו"ש לרצועת עזה?

    הערך האסטרטגי של יו"ש גדול יותר משל עזה, שבסופו של דבר נכבשה או כותרה ב- 49' (מבצע חורב), ב-56', ב-67', וב-"עופרת יצוקה".
    העברת הפליטים מיו"ש לעזה היתה עשויה לקדם את תוכנית אלון שם, לכל הפחות; ואולי אף מאפשרת סיפוח יו"ש.

  7. הפתרון הוא הגירת ערבים לאירופה. הם מגיעים לאירופה בלי תעודת זהות ואין להן להחזיר אותם וכך הם משתקעים.