סטירת לחי מצלצלת ליועץ המשפטי לממשלה

פסק דין חדש של בית המשפט העליון אמנם הותיר על כנו את המונופול של הרבנות הראשית על הכשרות, אך קבע קביעה דרמטית בזירה אחרת: פירוק המונופול של היועמ"ש על הייצוג והפרשנות לחוק

כבר לא מונופול על החוק? היועמ"ש היוצא והנכנס, וינשטיין ומנדלבליט. צילום: עמית שבי, פול, פלאש90

מי שעוקב אחרי ההתנהלות המשפטית במדינת ישראל מבין עד כמה דרמטי היה פסק הדין שניתן אתמול (ב') בבית המשפט העליון. היועץ המשפטי לממשלה, כך נפסק למעשה, אינו כל יכול כפי שהיה רוצה לחשוב, וכפי שהתנהל בעשרים השנים האחרונות. "מקום שכוונת המחוקק ברורה כשמש, ייכבד המבקש לשנות וילך אל המחוקק, ובית המשפט אינו כתובת ראויה להוציא חוק מידי פשוטו", ביקר בחריפות השופט רובינשטיין את פרשנות היועץ משפטי לממשלה.

והרי השתלשלות העניינים. את העתירה נגד הרבנות הראשית לישראל והשר לשירותי דת הגישו שי גיני ויהונתן ודעי, בעלי מסעדות בירושלים החברים במיזם 'השגחה פרטית'. מדובר בבתי עסק שהחליטו להציג עצמם ככשרים גם ללא תעודת השגחה רשמית מטעם הרבנות, מעשה שהוא אסור על-פי חוק. בעתירתם ניסו השניים לתקוף את חוקתיותו של חוק איסור הונאה בכשרות. הם טענו כי קיימת פגיעה בחופש העיסוק, וכי יש לפרש את החוק כ"פרשנות תכליתית ההולמת את ערכי השיטה" – זאת אומרת, באופן שיאשר להם לעקוף את הרבנות.

במהלך המשפט טען היועץ המשפטי לממשלה בפני בית המשפט כי אמנם הסעיף הקיים עומד במבחני החוקתיות, אבל יש לפרש אותו בדרך שונה מהדרך בה פורש עד היום. לשיטתו ניתן לקבוע כי מותר לתלות בעסק תעודה המעידה שבעסק נשמרים דיני הכשרות, ללא שימוש מפורש במונח "כשר", וכאשר מצוין בתעודה שאיננה מטעם הרבנות הראשית.

עמדה זו נוגדת את עמדתה של הרבנות הראשית, שלשיטתה כל הצגה של בית עסק כמוכר אוכל כשר תוביל להטעיית הציבור, ולפגיעה במטרות החוק. מהן המטרות לפי הרבנות? להעניק בידיה ובידיה בלבד את הסמכות לקבוע מה כשר ומה לא. תשובת בית המשפט ליועץ משפטי לממשלה הייתה מהממת.

אחורה פנה

"נכון אתם אנשים כשרים", פתח השופט סולברג את דבריו, "אך לא לזאת הייתה כוונתי". הציטוט, אגב, מר' נחמן מברסלב.

בפסק הדין אימץ בית המשפט דווקא את פרשנותה של הרבנות הראשית, והעביר ביקורת קשה על פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה. "פרשנות חוק אסור שתהא מתחכמת" כתב השופט רובינשטיין. הוא הסביר כי אמנם יש מקרים שקיימת עמימות בלשון החוק ויש מקום לפרשנות, אולם "אין להלום כי כוונה ברורה של המחוקק תיעשה פלסתר, על-ידי השמטת מילת מפתח באופן שירוקן את ההסדר אשר קבע המחוקק מתוכנו". לבסוף דחה בית המשפט העליון את העתירה וקבע כי אין להציג בית עסק ככשר, גם כשמשתמשים בביטויים מקבילים כמו "תעודת השגחה" וכדו'.

בעמדה זו העניקו שופטי הרוב משקל מכובד להיסטוריה של החוק, ונקטו בשיטת פרשנות קלאסית: כאשר דבריו של המחוקק ברורים, יש להתייחס אליהם כפשוטם. על כך יש לברך, ולקוות שמדובר בפסק דין המשקף מגמה של בית המשפט לחזור לאיפוק שיפוטי, ולמתן כבוד למחוקק ולכוונתו. אך אחר כל השבחים, זו אינה הסיבה היחידה שבגינה מדובר בפסק הדין החשוב ביותר שניתן בשנים האחרונות.

עוצמתו וחשיבותו של פסק הדין נובעות בראש ובראשונה מהיותו כתב אישום חריף נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרשנותו לחוק והתנהלותו.

העובדה שהרבנות הראשית לא קפצה לדום ואימצה את פרשנותו המשפטית הטרייה הציקה מאוד ליועץ משפטי לממשלה. צריך להבין כי בשנות כהונתו של יהודה ויינשטיין, העיקרון המנחה היה שראוי שהמדינה תדבר בקול אחד בבית המשפט. עם הזמן הפכה גישה זו לעיקרון-על חוקתי: האפיפיור, סליחה, היועץ המשפטי לממשלה לעולם אינו טועה, ואין לאף אחד מזרועות המדינה את הזכות להציג או להחזיק בעמדה שונה.

כך קרה, שבעת הכנת עמדת המדינה בתשובה לבג"ץ, נאלצה הרבנות הראשית להתמודד לא רק עם טענותיהם של העותרים, אלא גם עם התעקשותו של היועץ המשפטי לממשלה להשתמש בעתירה כתירוץ לכפות על הרבנות לאמץ את פרשנותו החדשנית.

ביקורת חריפה; השופט נעם סולברג. צילום: נתי שוחט, פלאש90
ביקורת חריפה; השופט נעם סולברג. צילום: נתי שוחט, פלאש90

הזכות לייצוג חיצוני

הדינמיקה הזו, בה תחת כובעו כמייצג המדינה, מעניק היועץ המשפטי לממשלה בכורה לגישותיו ולעמדותיו על-פני גישותיהם ועמדותיהם של המשרדים או השרים הנוגעים בדבר, היא בעיה ארוכת שנים. היא אף קיבלה גיבוי מבית המשפט העליון לפני כעשרים שנה, כאשר ראש הממשלה דאז יצחק רבין סירב לפטר את השרים דרעי ופנחסי. בתגובה, היועץ המשפטי לממשלה דאז סירב להגן על עמדתו ולהתיר לו ייצוג חיצוני.

במקרה שלנו למד בית המשפט על עמדתה החולקת של הרבנות, ועל סירובו של היועץ המשפטי לממשלה להתיר לרבנות ייצוג חיצוני, רק מהעיתונות. לאחר מכן ביקשו השופטים מעו"ד הראל גולדברג, היועץ המשפטי של הרבנות, לטעון בפניהם ולהציג את עמדת הרבנות. אמנם פתרון חלקי ולא מספק למגבלת הייצוג החיצוני האבסורדית, אולם במבחן התוצאה עו"ד גולדברג, שבדרך כלל לא עוסק בייצוג בפני בג"ץ, הצליח בתפקידו, ושכנע את בית המשפט בעמדת הרבנות.

את הביקורת על הפרשנות לגופה השמיע רובינשטיין, אולם הביקורת החריפה יותר נוגעת לבחירתו של היועץ המשפטי לממשלה לא להציג את עמדת הרבנות הראשית ולשלול ממנה את זכות הייצוג. השופט סולברג כתב כי "ההתנהלות סביב ייצוג עמדתה של הרבנות הראשית, לא הייתה לרוחנו". הוא מצטט מדו"ח שמגר הקובע כי "במקרים בהם אין המדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה, מן הנכון שהיועץ המשפטי יחליט על התרת ייצוגה של הרשות הממלכתית החולקת על דעתו, על-ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, הנכון להציג טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט", ועל כן "ראוי היה ליועץ המשפטי לממשלה לאפשר את השמעת טענות הרבנות הראשית, ולא לחצוץ בינינו לבינה".

בית המשפט גם דחה את הרעיון של השופט שֹהם בדעת המיעוט, לפיו על בית המשפט לתת עדיפות לעמדתו של היועץ משפטי לממשלה על גופי ממשלה אחרים בהיותו פרשן מוסמך של החוק. הוא קבע כי כשם שאין להעדיף את פרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה על-פני פרשנות העותרים, כך אין מקום ליתן את 'משקל הבכורה' לפרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה על פני רשות ציבורית אחרת.

אקטיביזם ייעוצי – אפשר גם אחרת

אם ייעשה בה שימוש נכון בעתיד, הרי שמדובר בפסיקה חשובה מאין כמותה. צמצום המונופול הגורף על ייצוג עמדות שונות יקטין את השליטה ללא מצרים של היועץ המשפטי לממשלה בשירות הציבורי – שליטה שלעתים מנוצלת לטובת אינטרסים מוסדיים של הפרקליטות, או לטובת קידום מדיניות הנראית לאנשי היועץ כנכונה יותר. מתן יחס של כבוד לעמדות משפטיות ועקרוניות של גופי ממשל אחרים, הוא צעד קריטי בדרך לממשל יעיל יותר.

גם הקריאה לאפשר גמישות יתר בייצוג חיצוני וגם הנכונות לדון בעמדות הרשויות בלב פתוח ובנפש חפצה, מבלי להעדיף א-פריורי את עמדת היועץ, יכולות לתרום לצמצום האקטיביזם הייעוצי שאפיין את תקופתו של ויינשטיין, האפיפיור שלעולם אינו טועה. יש לקוות שהיועץ החדש, עו"ד אביחי מנדלבליט, יקרא את פסק הדין ויפנים את המסר החשוב העולה ממנו.

______

עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

6 תגובות למאמר

  1. זהו נצחון חשוב כי מסעדה או מקום שמוכר אוכל לא יכול להתהדר בהכשר של אירגון אחר. גם בד״ץ לא חוקי. אולי נראה פה מישהו שמרים את הכפפה ונצליח להפסיק את שלטון העריצות של הרבנות הראשית

    1. נכון לא קראת את המאמר?
      ראית שבכותרת כתוב כשרות ורבנות, ומיד קפצת להגיב.
      המאמר בכלל לא עוסק בעניין הספציפי של תעודות כשרות, אלא במעמד היועץ המשפטי לממשלה.

  2. זה אולי נכון טכנית שבית המשפט אינו יכול לפסוק בניגוד לחוק ולשם שינוי לא מעקר חוקים ממשמעותם.

    רק שבאופן כללי, מדובר בחוק דרקוני שגורם לעליית מחירים ולשירות רע לציבור.

    שהרי מה היה רע אם הכשרות היתה עיניין לשוק החופשי? בדיוק כמו שקובלים נגד מכון התקנים, על המונופוליזם והבירוקרטיה, גם בנושא הכשרות יש מונופול, בירוקרטיה ועיוותים. שהרי אם היו מכוני כשרות פרטיים שהיו מציעים שירותים ומנפיקים תעודות, יכול היה הצרכן לבחון את הכשרות של כל עסק ולהחליט האם היא מספיק טובה עבורו. מחירי הכשרות היו יורדים והעלויות שמגולגלות אל הציבור היו קטנות.

    יבוא מי שיטען שאז כל אחד ימכור תעודת כשרות במחיר נמוך העיקר למכור מבלי שיש כשרות. ואני טוען שיקרה בדיוק ההפך – למי שהכשרות חשובה, אזי מבחינתו רק מכון שאמינותו בדוקה ראוי יהיה לתת עבורו תעודה ולקנות במקום שיש תעודה כזו. המכונים יתחרו ביניהם לא רק על המחיר אלא גם על האיכות. שהרי מי תוקע לידינו שהיום אין שחיתות ותמורת דמי לא יחרץ ניתנות תעודות? השחיתות שמורה רק לנושאים לא דתיים?

    ויבוא מי שיטען שעסק שאינו שומר שבת אינו ראוי לקבל תעודת כשרות. ואני טוען שאותם מכונים יוכלו להנפיק תעודות שמירת שבת, ותעודות ביעור חמץ וכל תעודה שיכולה לעניין את הציבור. וכל בעל עסק בהתאם לקהל היעד שלו יפנה לאותו מכון כדי לעבור סקר על הנושא אותו הוא מעוניין להסמיך ויקבל תעודה במידה ויימצא ראוי לפי כללי אותו מכון.

    צריך לקבל את העיקרון הפשוט שמבחינה מערכתית נושא של כשרות הינו בדיקת תקן לכל דבר ועיניין ועל כן אינה צריכה להיות בידי מונופול.

    כך שבסופו של יום, אולי טוב וראוי שהיועץ המשפטי לא יעמיד עצמו מעל החוק, אך אין זה יום חג כלל. זה רק מזכיר לנו עד כמה המדינה מעורבת יותר מדי בחיינו ועד כמה היא מייקרת לנו את המחירים.

    1. אמיר, אתה צודק, והלוואי שזה גם ייצא לפועל. עניין הכשרות ומכון התקנים הם נושא כאוב. אבל כנראה שאין רוב בכנסת לשינוי חקיקה ראשית בנושא הכשרות, אחרת היה אפשר להעביר את זה. הפרטה יכולה לעזור מאד, אם כי זה לא היה פותר לגמרי את יוקר המחייה. אבל זו לא הנקודה העיקרית.

      הנקודה היא שיש בית משפט לא נבחר שבמקום לפרש את החוק משמש כמחוקק.

      יכול מאד להיות שאם במקרה העתירה הייתה נידונה בפני הרכב אחר, אז התוצאה הייתה אחרת לגמרי. לא כך צריכה להתקבל חקיקה, או להשתנות חקיקה ראשית של הכנסת.

      מה שמשמח (בזהירות) זו הפסיקה הנוכחית, הראשונה מזה כעשרים שנה שבה בג"ץ עושה צעד אחד אחורה. אולי (רק אולי) פסיקה זו מחזירה את בג"ץ למקומו הטבעי והחשוב כפרשן חוק, וכמקום שפונה אליו מי שמרגיש שהממסד פגע בו *אישית*. אני מקווה שזו באמת תחילתה של מגמה.

  3. נראה לי שקצת הגזמנו.
    רק סולברג ביקר את היועמ"ש. רובינשטיין כתב שבמקרה הספציפי הייחודי הזה היה מקום לייצוג עצמאי של הרבנות אבל במקרים אחרים לא. שהם לא התייחס לעניין. קשה לטעון שיש בפסק הדין הכולל הוראה ליועמ"ש לנהוג אחרת.
    פסק הדין גם עצוב כי הוא ממשיך את האקטיביזם השיפוטי המטורף שיש פה. סולברג חושב שפרשנות הרה"ר לחוק היא הפרשנות שיש לאמץ, ואילו שוהם חושב שיש לאמץ את הפרשנות של היועמ"ש. רובינשטיין מסכים עם סולברג, אבל נותן לזה תוקף רק לשנתיים בגלל שמצב הכשרות של הרבנות לא נראה לו (ובצדק). לרובינשטיין אין שום דבר שמאפשר לו את ההתניה לשנתיים – פרשנות החוק לא אמורה להשתנות בזמן הזה… העניין היחיד הוא שרובינשטיין רוצה להפעיל לחץ על הרבנות (בעניין שכשלעצמו הוא מוצדק) ועושה זאת במקום הרשות המבצעת או המחוקקת בלי שיש חוק כלשהו שמסמיך אותו לזה. שוהם שהבין שהפרשנות שלו נדחתה, במקום להצטרף לסולברג החליט גם הוא בתור קו הגנה שני לאמץ את הגבלת השנתיים של רובינשטיין כשבעצם הנימוק שלו הוא שזה קרוב יותר למה שהוא היה רוצה. כלומר שניים מתוך שופטי ההרכב אומרים לנו במפורש שהם מחליטים לפי מה שבא להם ולא לפי החוק. העניין הוא שברק, האקטיביסט הגדול, היה מוצא נימוקים משפטיים להתערבויות שלו, והיום מספיקים בלבולי שכל ארכניים של רובינשטיין (מי נתן לו את העט הציבורי למען ה'?) כדי לספק החלטות ללא שום סמכות.