מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

אין באמת דבר כזה "פריפריה"

והרי החדשות: לא רק שכמעט אין דבר כזה "פריפריה" בישראל, אלא שדווקא רוב העוני נמצא בערים הגדולות ובאזור המרכז. יהודה הראל מפריך את המיתוסים המקובלים

אין דבר כזה. צילום: יונתן זינדל /פלאש90

לאחרונה הפך המונח "פריפריה" לאופנתי. ראשי ערים יוצאים ל"צעדת פריפריה" מתוקשרת, החקלאים דורשים סובסידיות ועוד פועלים זרים בנימוק שהם פריפריה, ערים וכפרים נאבקים על הקלות במס בתור "ישובי פריפריה". אפילו אריה דרעי הוסיף לשם משרדו את מילת הקסם "פריפריה" שעל פי החלטת הממשלה מ-17 במאי 2016 כוללת גם "פריפריה חברתית" (מונח מקורי). מעתה יכול דרעי להעניק מענקים מכספי משלם המיסים לכל רשות של ישוב ושכונה בצפון, בדרום ובמרכז, כראות עיניו וכל ראשי העיריות והמועצות יהיו סמוכים על שולחנו של הנדיב.

על פי כל מילון, ולפי המקובל בכל העולם, פריפריאליות נמדדת לפי המרחק מהמרכז, פריפריה היא השוליים החיצוניים של שטח. נקודה.

המונח הישראלי המקורי: "פריפריה סוציו־אקונומית" אמור לשכנע שיש קשר בין המרחק מהמרכז לבין המצב החברתי־כלכלי. האמת היא שבישראל אין כל קשר.

שתי הערים העניות ביותר בישראל נמצאות בלב ליבו של המרכז: ירושלים ובני ברק. לוד ורמלה שוכנות ליד נמל התעופה, כביש 6, הרכבת וכביש 1, באמצע הדרך בין תל־אביב וירושלים ואינן נמצאות בשיא הדרוג הסוציו־אקונומי. בשכונות העוני של תל־אביב וירושלים מתגוררים יותר עניים מאשר בכל עיירות הפיתוח בצפון ובדרום.

בישראל כמעט ואין פריפריה. כל הישובים הנמצאים במרחק נסיעה של מחצית השעה או פחות, ברכב או ברכבת, מתל־אביב, ירושלים, חיפה ובאר־שבע אינם פריפריה.

נכון, יש בישראל בעיית עוני חמורה כאשר רוב העניים הם בני עניים ועתידים להיות הורי עניים בעזרת תשלומי הרווחה. קיים הנושא החשוב והדחוף של שילוב הערבים והערביות בכלכלה המתקדמת של ישראל. צריך למצוא דרכים לשילוב החרדים בהשכלה, בצבא ובתעסוקה. לא חסרים אתגרים, נושאים ובעיות, אבל בעיית פריפריה – אין.

מועצות ועיריות

צריך להבדיל בין בעיה כלכלית של תושבי הישוב לבין גירעונות ופשיטת רגל במועצה ובעירייה. במקרים רבים, במגזר היהודי והערבי, הגירעון נובע מניהול כושל ושחיתות ומאי גביית ארנונה.

באופן כללי, תשלומי הארנונה אותם משלמת משפחה לפי שטח דירתה אינם מכסים את הוצאת הרשות על המשפחה. על כן כל משפחה נוספת שמשלמת ארנונה תורמת למעשה לגרעון הרשות, מכיוון שהיא מטילה עוד הוצאות, אך לא מניבה הכנסות. למעשה, מקורות הרווח היחידים לתקציב המוניציפאלי הם מהארנונה על מבנים שאינם דירות וגם אינם מבני ציבור שיש הוצאות על החזקתם, הוצאות חינוך, תרבות ורווחה. גם תשלומי הארנונה על מבנים שאינם דירות גבוהים בהרבה. הארנונה עבור מגורים היא בין 34 ל-117 ש"ח למטר מרובע. למשרדים ולמסחר בין 367 ל-377 ש"ח ולבנקים וביטוח בין 454 ש"ח ל-1,360 למטר מרובע.

אזורי תעשיה, מסחר, משרדים ובתי מלון אינם מפוזרים באופן שווה בין הישובים דבר היוצר אמנם חוסר שוויון בין הרשויות, אך לא בין תושביהן.

גם חוסר שוויון זה אינו מתחלק רק בין המרכז והפריפריה. לרמת גן והרצליה אזורי מסחר גדולים ולבת-ים אין שטחים המאפשרים אזורי תעשיה, מסחר ותיירות ולכן למרות שהיא אינה בפריפריה, עיריית בת ים מצויה במצב גירעוני, ובתל־אביב ורמת גן יש לעיריות עודף תקציבי.

העיקרון ברור. שימו לב, למשל, לדוגמא הבאה: מצבה הכלכלי של מועצת כפר ורדים (לא של התושבים) הוא נואש כיוון שאזור התעשייה תפן הוא מחוץ לשטח המוניציפאלי שלה ושל מעלות.

מיקום משרד הביטחון והמטה הכללי בלב האזור הצפוף והיקר ביותר במדינה הוא שגיאה מכל בחינה והוא גם תורם מיליוני ששקלים של ארנונה לעירייה העשירה של תל־אביב.

בסיסי צה"ל ומתקנים ביטחוניים "תרמו" לעירית רמת־השרון בשנת 2008 שמונת אלפים שקלים ארנונה למשפחה. באותה שנה קיבלו שתי מועצות אזוריות בדרום כ-30,000 שקלים למשפחה ארנונה עבור מתקני צה"ל ושטחי אימונים.

הבעיות האמיתיות

היחלצות מאות אלפי ישראלים ממעגל העוני, שילוב המיעוטים והחרדים בכלכלה, פיתוח תחבורה מודרנית מהירה, חלוקה נכונה של הארנונה, והתמודדות עם השחיתות ברשויות המקומיות, אלה חלק מהנושאים איתם חייבים להתמודד.

"בעיית הפריפריה" אינה קיימת ו"המשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל" פשוט מיותר.

עוד משהו

להגיד שהזברה לבנה, או להגיד שהיא שחורה זה לא חצי אמת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. ועוד איך שיש פריפריה.
    נחלק את האוכלוסיה במדינה לשתיים.
    מחצית שגרה באזור המרכז (מחוז המרכז ומחוז דן של משרד הפנים) והמחצית השנייה שבפריפריה.

    מתוך ה4 מיליון שבאזור המרכז יש 3% ערבים ברמלה לוד יפו ודרום המשולש. 4% חרדים בבני ברק ואלעד.
    5% נוספים שחיים באזורי העוני של דרום תל אביב.
    ו5% שחיים בשכונות עוני נוספות.
    בערך 17% אחוז עניים.

    אם נסתכל על ה4 מיליון שחיים בפריפריה:
    נקבל כ5% שחיים במושבים ובקיבוצים ברווחה.
    5% שחיים בישובים קהילתיים והתנחלויות ברווחה.
    5% שחיים בפרברים יוקרתיים של ירושלים וב"ש (מיתר, עומר, להבים, מבשרת ציון, אפרת)
    5% שחיים בשכונות הטובות של חיפה ב"ש וירושלים (דניה, רמות, ורחביה).
    עוד איזה 2% שחיים במושבות ותיקות כמו זכרון יעקב וראש פינה.

    וכל השאר 78% זה עניים – חרדים וערבים ועולים חדשים ועולי שנות החמישים.

    1. עבדו – אתה לא מדיק כי אתה מחשיב את מעמד הבינים בתור עניים
      הניתוח שלך באמת נכון, שבפריפריה יש אחוז גדול מאוד של אזרחים שהם במעמד הביניים – החמישונים השני עד הרביעי (נגיד בערים כמו אשדוד, אשקלון, ובאר שבע), ואילו באזור המרכז יש אחוז גדול של תושבים שחיים ברווחה כלכלית (החמישון העליון)

  2. מחירי הדירות במרכז תמיד גבוהים ממחירי הדירות בפריפריה ולכן לעניים במרכז תמיד יש חלופה זולנ יותר ךעומת עניי הפריפריה…

  3. כל המדינה הזו זו פריפריה אחת גדולה מלבד כמה איים מקריים. כל מקום יישוב במרחק שעתיים משדה התעופה הבינאולמי לא יכול להחשב פריפריה
    אלא לחלמאות וטפשת מוסדית. רכבות זמינות ומהירות היו הופכות את כל המדינה הקטנה הזו לאזור מיקוד אחד ויחיד.
    אין שום סיבה שב 2016 מי שגר במרחק שעה נסיעה ברכבת מהירה מתל אביב ייחשב פריפריה.

  4. וואלה אתה ממש (לא) צודק!
    אני גר בצפון (הדי רחוק, איזור טבריה) כבר הרבה שנים. למען הגילוי הנאות, אני גר כאן מבחירה.
    רמת החינוך כאן אינה ברת השוואה לרמת החינוך באזור המרכז, על רמת הרפואה כאן בכלל אין על מה לדבר.
    וזה רק שתי דוגמאות.

    אז אפשר להתמם ולהגיד שאין פריפריה אבל המציאות אומרת אחרת.
    המאמר נחמד אבל תאוריה לא תמיד מתאימה למציאות

    1. הניתוח של המנוח פריפריה ברמה הגיאורגפית מדוייק. אין בישראל יישובים שמרוחקים שעתיים מעיר גדולה.

      ההצבעה על ריכוזי העוני גם נכונה ושומטת את הקרקע למשוואה שמצטיירת מהמונח פריפריה סוציואקונומי, פריפריה=עוני, מרכז=עושר(או עשירונים 7-9).

      מה שחסר לנו ואולי גם למקבלי ההחלטות היא בהירות ותארים שמשקפים את המציאות במקום כאלה שמשמשים פרשנים ומומחים שנדרשים להוכיח בקיאות בטרנדים ובבאזז.

      אולי מדד שמתאר יישוב בצורה מדוייקת יותר. במקום לעסוק רק באחוז העניים אפשר לשקלל את גם אחוז העשירים ויותר חשוב- את התפלגות העושר או רמת הפערים באוכלוסיה. יש בפריפריה יישובים חזקים שמרבית תושביהם אינם עשירים אך מצד שני לא תמצא בהם עוני. בשכונות דרום תל אביב ויפו מצד שני, תמצא עניים ועשירים מופלגים שגרים באותו רחוב.