מה מסתתר מאחורי הזיגזג האיראני של טראמפ

סרטו החדש של כריסטופר נולן, 'אודיסאה', הוא מן ההימורים הכספיים הגדולים בתולדות הקולנוע. ההנחה שעלילה הגדושה במפלצות, שדים ומעללים חסרי שחר, תחזיר לפחות את חצי מיליארד הדולר שהושקעו במפעל הגרנדיוזי, נשענה כנראה על המחשבה שהסרט יוכל להתחרות במציאות הפוליטית ההזויה של ימינו. מציאות, שחצתה בעצמה את גבולות הדמיון, הודות לתעלוליו של נשיא ארה"ב.

ואמנם, טראמפ הקפריזי, יכול היה בקלות לגלם בסרט את דמותו של פרוטאוס, מי שגילה למנלאוס שאודיסאוס בחיים. יצור בלתי צפוי, אשר העשיר לימים את השפה האנגלית בשם התואר Protean. שפירושו חמקמק ומשתנה ללא הרף. ואמנם בין ה-23 במרץ ל-2 באוגוסט השנה, סיפק טראמפ כיתת אמן בפרוטאיזם מדיני (Protean politics) לאזרחי תבל. עשר פעמים שונות הוא איים בתקיפה משמעותית על איראן, ועשר פעמים חזר בו בטיעונים שונים ומשונים. לא פלא שגם טובי הפרשנים המדיניים כבר הפסיקו לנסות להבין אותו. הוושינגטון פוסט וה-AP הגדירו את הסלטה האחרונה שלו, בתור סוף שבוע נוסף של זיגזגים מסחררים.

בהנם בן־טאלבלו, מנהל תוכנית איראן במכון FDD בוושינגטון, הזהיר השבוע כי המשטר האיראני הגיע למסקנה, שביכולתו לגבור על ארה"ב ב-״מאבק הרצונות״. התנהלות פוליטית חושפת בין יתר הדברים, גם את אישיותו ותפיסת המציאות של  האדם המוביל אותה. ודונלד טראמפ מספק לכך הוכחה מוחצת. הוא בעל הערכה עצמית יוצאת מגדר הרגיל, ומאמין שהוא אכן עומד בדרגה אחת עם מנהיגים כמו לינקולן, טדי רוזוולט וצ'רצ'יל, שאת הפרוטומות שלהם מיקם לצד האח המרכזית בחדר הסגלגל, על מנת  שיארחו לו לחברה בכל צילום.

תאוות החשיפה של טראמפ ויומרתו להימנות עם ענקי ההסטוריה, הפכו אותו לתופעה תקשורתית חסרת תקדים. אקסטרפולציה זהירה של נתוני GDELT מאפשרת להעריך, כי מאז כהונתו הראשונה הודהד שמו יותר ממיליון פעמים במצטבר בתקשורת העולמית. אם מקומו בהיסטוריה עודו מוטל בספק, הרי שבתודעת ההווה הוא כבר השיג את מבוקשו. טראמפ אינו עוד מנהיג המשפיע על החדשות, אלא החדשות בכבודן ובעצמן, והזיגזוגים המסחררים שלו בנוגע לאיראן רק מסייעים לו בכך.

כמו פרוטאוס המיתולוגי, הוא מחליף צורה ללא הרף, וגורם למיליארדים בעולם, לעקוב אחריו בחרדה, ולשאול את עצמם מה מתכוון הדונלד לעשות הפעם. הסיפוק שהוא שואב מן הציפייה הדרוכה הזו, מהווה תמריץ מצוין להתהפכותו הבאה, וזו שאחריה.

זה לא רק הכלכלה

הטענה, שבחירות האמצע והחשש מעליית מחירי הנפט, הם האחראיים להתהפכויות הללו אינה בהכרח מעוגנת בעובדות. דובר פיקוד מרכז האמריקאי פירסם ברשת X ב- 5 אוגוסט, שבמהלך שלושת החודשים האחרונים, כוחות ארה"ב סייעו ליותר מ-1,000 מכליות לעבור בהצלחה דרך הנתיב הדרומי במיצר הורמוז, למרות התוקפנות האירנית.

נראה כי לתנודות במחיר הנפט, השפעה שולית בלבד על הכלכלה האמריקאית. הנתונים הכלכליים המסכמים את הרבע השני של 2026 שפורסמו השבוע בארה"ב מעלים, שצמיחת המשק נשמרה בסך הכל, ורמת החיים  מוסיפה לעלות. קצב האינפלציה השנתי הואט ל-3.5%, שוק העבודה ממשיך להיות הדוק, בלי אבטלה, השכר הממוצע במשק (שחצה את רף 7000 דולר לחודש!) שומר על כוח הקנייה הריאלי שלו.

האמריקאים אמנם מצהירים במשאלי דעת קהל שהמצב הכלכלי עומד בראש דאגותיהם, אבל הניסיון מלמד שמידת ההשפעה האמיתית של המצב הכלכלי על דפוסי ההצבעה בפועל מצומצמת מאוד. לבטח בהנתן ירידה בקצב האינפלציה ועליה ברמת החיים.

טראמפ הוא בהחלט טיפוס יוצא דופן, אבל צריך להזהר מלהדביק לו את התואר מוקיון. אדם השולט שלטון ללא מצרים בדמוקרטיה החשובה בעולם, לאחר שהצליח לכבוש פעמיים את נשיאות ארה"ב, הוא אדם בעל יכולות, שאסור לזלזל בהן.

אחד ההסברים שניתנו לשלל הזיגזוגים הנוכחי הוא, שנתגלה לטראמפ באיחור, שמלאי טילי הירוט שנועד להגן בעימות הבא מול איראן על ישראל, המפרציות והכוחות האמריקאים הידלדל. הוושינגטון פוסט דיווח על חילופי דברים קשים בינו לבין שר ההגנה פיט הגסת׳, שדיווח לו שהמחסור כבר טופל. ייתכן אפוא שהזיגזוג האחרון אינו רק קפריזה, אלא גם ניסיון לקנות זמן שיאפשר לשפר את מצב המלאים.

אבל אפשר להעלות על הדעת גם הסברים נוספים, הקשורים לכך שטרמפ מנהל את הפוליטיקה כביזנסמן ולא כפוליטיקאי. בספרו 'אמנות העסקה' טרמפ מרבה להשתמש במושג מינוף (leverage). מחקר שנעשה ב-MIT, מסביר שמדובר בגישת משא ומתן כוחנית, שמצמצמת את מרחב התמרון של הצד השני לשתי ברירות בלבד, קבלת ההצעה עם תמריץ ברור, מול איום לתוצאות קשות אם לא ייענה. אם זו אכן הגישה שמנחה את טראמפ גם כיום מול איראן, הזיגזוגים וההצהרות הסותרות עשויים לשקף הפעלה מכוונת של טכניקה שנועדה להתיש את האירנים ולהביא אותם לקבל את דרישותיו.

מי מתיש את מי

הסברה הרווחת היא שהיסוסיו של טראמפ מתישים את צבאו, את בעלות בריתו במפרץ ואת ישראל, והציפייה היא שיפסיק כבר לזגזג ויכריע לכאן או לכאן. אלא שמי שחושב כך שוכח, שהמחיר שאיראן משלמת על מריחת הזמן, כבד לאין שיעור מזה שמשלמת ארצות הברית. איראן יש לזכור, נתונה במצור ימי, כלכלתה נשחקת, מחירי המוצרים הבסיסיים שוברים שיאים, האוכלוסייה סובלת וממורמרת, ובתוך המשטר עצמו מתחדד המתח, בין הקיצונים המתעקשים להמשיך בעימות, לאלו החוששים ממחירו המסוכן מבית.

״בקשו ממני הכול, רק לא זמן״, נהג נפוליאון לומר למרשלים שלו לפני כל מערכה, מפני שהבין כי מי שמנהל את הזמן מחזיק במפתח לניצחון. למעצמה כארצות הברית יש המשאבים ואורך הנשימה המאפשרים לה לשלוט בזמן ולהפוך אותו לנשק. משמרות המהפכה, מנגד, אמנם מתרברבים כי יוכלו להחזיק מעמד עד אין קץ, אבל לנוכח האסימטריה הבסיסית הפועלת לרעתם, והעובדה שהם נושאים על גבם אוכלוסייה ענקית שאותה צריך להזין, לפרנס ולספק לה אנרגיה ושירותים, הזמן עלול להפוך דווקא לאויבם.

יתכן שמה שנראה מבחוץ כזיגזוג של טראמפ, אינו אלא חלק ממלחמת התשה, שבה המצור, המחסור והלחץ הציבורי, מחליפים את הנשק הקינטי.

כדאי גם לא להקל ראש בעובדה, שצבא ארה"ב נערך בעיקרון להתקפה, בעוד האירנים מנגד, נערכים באופן עקרוני להגנה. כזו שאמורה להגן על תשתיות חיוניות, לשלול מצבא ארה"ב את חופש הפעולה שלו, ולמנוע ממנו להשיג את יעדיו. אולם לנוכח השחיקה הקשה שספגו מערכי ההגנה האווירית שלהם, יכולתם של האירנים למנוע ממטוסי ארה"ב לעשות ככל העולה על רוחם בארצם, שואפת לאפס.

במאמר קודם שפרסמתי מעל במה זו, הוסבר כי די בהשמדת 25 תחנות הטרנספורמציה העיקריות בטהרן, על מנת לחשוף את שקריו של המשטר ואת אזלת ידו לממש את ייעודו. טראמפ, כפי שעולה מהתבטאויותיו, יודע זאת כמובן, אבל מבין, שאת מחיר הפגיעה תשלם בעיקר האוכלוסייה, שאותה הבטיח לשחרר מעול המשטר המדכא. לכן אי אפשר לפסול על הסף את ההסבר, שהססנותו נובעת מהרצון להוכיח, לדעת הקהל בארצו ובעולם, שהוא ניסה למצות את כל מנופי הלחץ האפשריים קודם שהחליט לפגוע בתשתיות.

ביסוד תהליכי ההתנהלות של טרמפ, עומדת ככל הנראה תובנה מרכזית, שאליה הגיעו הוא ונתניהו בעקבות מבצע 'זעם אפי' ו-'שאגת הארי' שזכתה מן הסתם לסימוכין מגורמי הבטחון. לפיה אין אפשרות להוציא את האורניום המועשר מאדמת איראן, ללא שיתוף פעולה מצד המשטר.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים נבהיר, שחוץ מ-450 הק"ג של אורניום המועשר ברמה של 60%, יש לאיראנים עוד למעלה מטון וחצי אורניום המועשר ברמות של בין 20%-5%, המוסתר בכמה בונקרים ברחבי איראן. חומר שהכרח להוציא גם אותו, על מנת למנוע את העשרתו לרמה המאפשרת ייצור פצצה. חילוץ כמות כזו של חומר רדיואקטיבי, בהנחה שכל המודיעין הנדרש קיים, יחייב מבצע צבאי מורכב, רחב היקף ועתיר סיכונים, עמוק בשטחה של איראן שהצלחתו מפוקפקת. המסקנה ברורה: לא שיתוף פעולה איראני לא ניתן יהיה להבטיח מה שהאמריקאים מגדירים כ- ״אפס אגירה״. אבל שיתוף פעולה כזה יתכן רק אם המשטר האיראני ישתכנע, כי ללא קשר למה שהוא מרגיש או רוצה, בחשבון אחרון, עדיף לו לותר על שאיפתו להחזיק באורניום המועשר על אדמת איראן.

פרופ׳ רוברט ג׳רוויס, מבכירי חוקרי היחסים הבינלאומיים והפסיכולוגיה המדינית טען כי על מנת לכפות כניעה, צריך לפעול לא רק נגד יכולתו הצבאית של היריב, אלא גם נגד רצונו להמשיך להילחם. בהקשר האיראני הוא הבהיר זה מכבר, כי דיפלומטיה כפייתית אפקטיבית, מחייבת להציע במקביל למקלות גם גזרים. ג'רוויס הדגיש במפורש כי לחץ אמריקאי על טהרן ייכשל, אם לא ילווה ב"הבטחה אמינה" (Assurance) לשרידות המשטר.

אסטרטגיית יציאה

ומכאן לענייננו. המשטר האיראני בנה את הלגיטימציה הפנימית שלו על אתוס ההתנגדות, ולכן ראה בדרישת טראמפ ל-״כניעה ללא תנאי״, איום קיומי, שאינו מותיר לו ברירה אלא להמשיך להילחם. שינוי הטקטיקה מאז, שהתבטא במעבר מהתביעה לכניעה ללא תנאי, לדרישות מוגדרות, כמו סילוק כל האורניום ופתיחת מיצר הורמוז, המלוות בהתחייבות מפורשת להותרת המשטר על כנו, משקף את יישום הדיפלומטיה הכפייתית של  ג'רוויס.

אם אכן זה המצב, יתכן שהזיגזוגים של טראמפ נועדו לבנות בהדרגה את אמינות ההבטחה, שאם המשטר האירני יוותר על האורניום המועשר ויפתח את הורמוז, ארצות הברית לא תנצל את גילוי החולשה הזה כדי להפיל אותו. במילים אחרות, טראמפ מנסה להעמיד בפני טהרן בעת ובעונה אחת איום אמין ומוצא אמין — מקל שיבהיר את מחיר הסירוב, וגזר שיבטיח את הישרדותו. מה שעשוי להסביר גם מדוע הפגיעה בתשתיות הקריטיות מתעכבת.

ואחרון, לזיגזוגים של טראמפ עשוי להיות גם היגיון פוליטי. משום שהם מסייעים לגאון השיווק המנהל את אמריקה כביזנס, לשווק  לציבור האמריקאי את המלחמה מול איראן, כמאבק הכרחי מול יריב קשה ומסוכן, שהכרעתו מחייבת סבלנות, נחישות ומחיר. ולא כקפריזה נשיאותית, כפי שהדמוקרטים ורבים מכלי התקשורת מצליחים לצייר אותה. על רקע שרשרת העימותים וההשפלות שחוותה ארה"ב מטהרן שנצרבו בזיכרון הציבור מאז 1979 התמשכות המו"מ והזלזול האירני בהצעות האמריקאיות, יתכן שהמסר השיווקי הזה יעבור. ומכל מקום היה וטרמפ יחליט בסופו של דבר לפגוע בתשתיות קריטיות, ויגרום בכך למותם של חפים מפשע, הוא יוכל לטעון כי מדובר בתוצאה טראגית של מהלך שלא נותרה לו חלופה.

לסיכום, הסוציולוג וההוגה הפוליטי החשוב מקס ובר טען כי פעולה פוליטית מכוונת, מעצם טבעה, כלפי התנהגותם של אחרים, ונשענת על מערכת ציפיות, הנחות והערכות באשר לדרך שבה הם יגיבו. ולכן כדי להבין מהלך מדיני, אי אפשר להסתפק בהתרשמות חיצונית, אלא יש צורך לנסות ולפענח מה עבר בראשו של הקברניט שהוביל אותו. מי שתופס את טראמפ כמוקיון, יתייחס אולי למאמר הנוכחי, כאל ניסיון עקר למצוא היגיון בגרוטסקה פוליטית. אולם מי שסבור, שבתוך הקפריזות והזיגזגים של טראמפ מסתתרת שיטה, עשוי למצוא בהם תשובה לשאלה אם הוא אכן נחוש לעשות את כל הנדרש על מנת להוציא את האורניום מאיראן, ולפתוח את מיצר הורמוז. ההיסטוריה מלמדת שהתנהלות פוליטית, נתפסת לפעמים כאוטית וחסרת פשר, עד שמבחן הזמן חושף את ההיגיון שביסודה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' לבניין הכח בצה"ל.