איראן לא מונהגת על ידי "משטר האיאתוללות"

תדירות שומעים וכותבים אנו על "משטר האיאתוללות" באיראן. יש שמוליכים עלינו אימה שישראל בדרך להפוך "איראן" או "משטר האיאתוללות", אבל האמת היא שאין באיראן "משטר אייאתוללות". מדובר במלל חלול שאינו מתאר מציאות כלשהי. אין ולא היה "משטר האיאתוללות" באיראן וספק רב, בלשון המעטה, אם שימוש בביטוי זה משרת אינטרס הלאומי כלשהו. 

בואו נתחיל בעובדות הבסיסיות.

"איאתוללה" פירושו המילולי "אות האל", או "פסוק מפסוקי הקוראן [של האל]". זהו תואר של כבוד בשיעה התריסריונית הניתן לפוסקי מובהקים, תואר כבוד ולא תפקיד. ההקשבה לאיאתוללה מסוים היא וולונטרית. כעת יש כשמונים איאתאוללות, לא כולם תושבי איראן, הצעיר שבהם כבן שישים, הזקן הוא בן יותר ממאה שנה. במועצת שומרי החוקה המורכבת משנים–עשר חברים יש כעת ארבעה איאתוללות. לפרלמנט יכולים אייאתוללות להיבחר על בסיס פרטני, כמו כל אחד אחר כמעט.

"איאתוללה" כאמור הוא תואר של כבוד, ומורה במדרסה למשל יכול להיעלב אם אבא של אחד התלמידים לא יכנה אותו "איאתוללה", אבל הוא ימחה אם יכנוהו כך בפומבי. בקיצור, כמו "הרב הגאון".

"מַרְ'גַעִ תַּקליד", "משוב המסורת", זה עניין ממוסד בהרבה עם משמעות נקבעת היטב. יש כחמישים כאלה, רובם בתוך איראן, המבוגר שבהם הוא בן 105, הצעירים מגרדים את גיל ה-70. איש מהם אינו מוכר מחוץ לעולם בתי המדרש השיעים, בדומה ל"גדולי הדור" ולגדולי התורה" אצלנו, להבדיל. אלה הפוסקים, ופסיקתם מחייבת רק את אלה שמקבלים את פסיקתם.

אך כאן מקור הבעיה:

היהודים מתקוטטים על מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה לא; הנוצרים – על איך נכון "להאמין" בישו; המוסלמים חלוקים בשאלה למי השלטון.

עלי בן אבי טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא, היה האימאם השיעי הראשון והח'ליפה הרביעי, אך השלטון שלו נועד נגזל ממנו והוא נרצח בשנת 661. צאצאיו האימאמים הנהיגו את סיעת תומכי עלי (שיעת עלי) בדורות הבאים; מוחמד אבן חסן עסכרי, האימאם השיעי האחד–עשר, שהורעל (לטענת השיעים) בשנת 874 והוא כבן 28. בנו בן חמש הוביל התפילת ההשכבה שלאביו ונעלם מיד לאחר מכן. הוא ה"אימאם ה–שנים–עשר הנעלם", המַהְדִי, המודרך ביד האל.

עד שנת 940, במשך 67 שנה, הוא היה ב"העלם הקטן", כלומר 12 מתווכים תיקשרו עמו, הביאו לו מיסים המגיעים לו והעבירו מסרים, ומשנת 940 ועד היום הוא ב"העלם הגדול" ואינו מתקשר איתנו. הוא ישוב באחרית הימים כדי לגאול את היקום.

מכיוון שאין לנו תקשורת עם מקור הסמכות הדתית היחדה, מוגבלים אנו, בתור שיעים תריסריים, בפעולתנו: עלינו להימנע מפוליטיקה, להימנע מללכת לצבא, לבנות את בתי המדרשות השיעיות ולהוליד ילדים בתקווה השדורות הבאים יזכו לקבל את פני המַהְדִי. קצת לא מופתעים, נכון?

הדת היהודית בארצות גרמניה, בארצות ההבסבורגים ובאימפריה הרוסית התמודדה במאה הי"ט עם אתגרי המודרנה, התקדמות מדעית, והתערבות גוברת של המדינה בעניי הפרט ובחרה, בגוונים שונים, לחבור למודרנה ולזרמים פוליטיים מליברליזם טהור עד שמאל מתון.

באיראן הקאג'ארית של שלהי המאה י"ט ותחילת המאה העשרים היו האתגרים דומים, וגם שם בחרו אנשי הדת השיעיים לחבור לליברלים הממערבים שדרשו חוקה ונציגות בשלטון. היה זה הרגע שהחל להיוולד מה שיכונה בעוד כשבעה עשורים "ח'ומייניזם".

"ח'ומייניזם" זה עוד "-איזם" של המאה העשרים ולא שיבה ל"חשכת ימי הבינים". "ח'ומייניזם" נולד מנישואים בין הערגה האיראנית לאמיתיות, לאותנטיות, לבין תורות השמאל הרדיקלי המערבי שמעבר למרקסיזם. את הסתירה שבין הרצון לשוב אל ההיסטוריה מההעלם המתמשך ולבין היעדר סמכות דתית–רוחנית באין האימאם פתר הח'ומייניזם ברעיונות של רצון האומה השיעית הקולקטיבית כמייצגת את רצונו האימאם הנעלם ו"שלטון איש הפרשנות הדתית" (וִלָאיַתִּ פַֿקִיהּ) שמפרשן את רצונות האומה השיעית המייצגת את רצונו של האימאם הנעלם. במידת–מה, הפל רוחוללה ח'ומייני כאחד משנים–עשר המתווכים שתיקשרו עם האימאם הנעלם במשך 67 שנים של ההיעלם הקטן. מקבילה מסוימת לטיב הקונסטרוקציה יכול לשמש הבג"ץ הישראלי – אנשי החוק, כמו בגרמניה של וויימר, יודעים יותר טוב מה באמת צריך העם. שלטון הפילוסופים אכן רעיון מלבב, השאלה תמיד היא מי הם הפילוסופים?

המשטר שיצר ח'ומייני היה דומוקרטיה מתפקדת, אחת משתי הדמוקרטיות במזרח התיכון, לצד ישראל, אם כי רבים קיטרגו על טיב הדמוקרטיה הזאת, שיר של להקת רוק איראנית מחתרתית השווה את ה"דמוקרטיה הדתית" לפיצה בתוספת עֻ'רמה–סבזי, מאכל איראני.

מות המהפכה

מלחמת איראן–עראק ליכדה את העם באיראן מול איום ערבי–חיצוני, אך איראן גם דיממה עדכדי מוות קליני; ח'ומייני מת זמן קצר לאחר מכן. תהפוכות בצמרת השלטון והכוח הגובר של משמרות המהפכה שנועדו לשמור על המהפכה מפני העם שינו את כל הקונסטרוקציה: הניסיון ליצור משהו אותנטי כשל ואיראן דמתה יותר ויותר לברית המועצות של שלהי תקופת ברז'נב ואלו שאחריו. והקיום באיראן נעשה אפור ובעיקר משעמם, ללא מחר זוהר, ללא קץ העולם, ללא אחרית הימים, רק מהיום למחר. המהפכה מתה, לא הצליחה לייצא את עצמה מחוץ לכיסים השיעים בעיראק ובלבנון, והסנקציות האמריקאיות נועדו להעמיד את המראה הזאת מול האיראנים. איראן של היום היא בקושי ארץ מוסלמית – רק כשליש מזדהים למוסלמים, יש מיליונים של מתנצרים–שבסתר ל"נצרות אמריקאית", נאו–זורואסטריים, "רוחניים", "צופיים" ו"בודהיסטים" לצד אלה שפשוט נטשו כל זיקה דתית, לעיתים תוך כדי תיעוב.

במקביל, משמרות המהפכה עברו טרנספורמציה מה-SS לכת ניו–אייג'ית עם ריטואלים מסתוריים, הסוגדת לדם הטהור של הארים והאימאמים השהידים, ושהכוח מניעה אותה הוא רצון להשמיד את "אמריקה" וה"מערב" בכלל וישראל והיהודים בפרט. משהו דומה כבר קרה לשירות לביטחון המדינה (שטאז"י) במזרח גרמניה, שסטה מדרכו של "מגן הסוציאליזם על אדמת גרמניה" והפך ללוחם בקדמת החזית נגד הציונות.

אם ח'ומייני התנגד לנשק הגרעיני (בין השאר, על רקע דחייה כוללנית של כל מה שהשאה ייצג), הרי שמשמרות המהפכה אימצו אותו ככלי של הרתעה וסחטנות.

כבר ח'ומייני עשה את המאבק לשחרור פלסטין לאחת מאבני הבוחן של האידאולוגיה שלו, אבל משמרות המהפכה לקחו את זה הלאה ובמקום להפיץ החו'מייניזם השיעי הטהור במערב, כמו שעשו קודמיו, הם משקיעים מאמצים אדירים להפצת אנטישמיות ואנטי–ישראליות, ששיאם היה בועידת דרבן נגד הגזענות (2001).

אין לנו מלחמה עם "איראן". העם האיראני הוא בעל ברית שמחכה שנעזור לו להשתחרר. איראן כבושה בידי משמרות המהפכה, יש שיגידו "כבושה בידי האסלאם". זהו טיבו של המשטר, אל תקראו להם "משטר האיאתוללות". 

דן שפירא הוא פרופסור בבר–אילן, מוחמה לתרבויות המזה"ת המורחב ולשונותיהן