געגועים לשמאל הציוני של יגאל אלון

יגאל אלון מעולם לא דיבר במונחי 'כיבוש' ולא פקפק בצדקתה המוסרית של ישראל, וגם כשהציע פשרה טריטוריאלית עשה זאת מתוך הכרה בגבולות בני הגנה. ספר חדש שופך אור על תרומתו של מפקד הפלמ"ח כמדינאי וכפוליטיקאי

יגאל אלון כשר החוץ, 1976. צילום: יעקב סער, לע"מ

אודי מנור, "יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית 1980-1949", הוצאת דביר (2016), 471 עמודים

ב־2004 התפרסמה סוף־סוף הביוגרפיה המיוחלת של יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של מדינת ישראל. 'אביב חלדו', פרי עטה של פרופ' אניטה שפירא, הוא ביוגרפיה מרתקת המציגה את עלייתו המזהירה של מפקד הפלמ"ח, המנהיג הבולט של דור תש"ח, המצביא החשוב ביותר של מלחמת השחרור. אלא שמשום מה המחברת החליטה להרוג את הגיבור ב־1949. לטענתה, במלחמת העצמאות הוא הגיע לשיאו ומאז הוא היה אכזבה, לא חשוב ולא מעניין, ומכאן שפשוט אין צורך בספר המשך. היא כמעט השתבחה בהמתת החסד שביצעה לו, שבזכותה הוא נשאר צעיר, יפה ומבטיח.

במאמר ביקורת שפרסמתי בזמנו שיבחתי את חצי הביוגרפיה ותקפתי את הבחירה השערורייתית לקפד את פתיל חייו של הגיבור בעודו באבו. סיימתי את דבריי בהבעת חשש שלא יהיה מי שיעז להיכנס לנעליה הגדולות של ההיסטוריונית המלומדת ולכתוב ביוגרפיית המשך.

לשמחתי הרבה התבדיתי: יש גואל ליגאל. בימים אלה יצאה לאור ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, פרי עטו של ההיסטוריון ד"ר אודי מנור, המתחילה בנקודה שבה מסתיים ספרה של אניטה שפירא; מ־1949, עד מותו של אלון ב־1980. וכיוון שהמעז מנצח, מנור אף הרחיב את נפח הנעליים שירש באמצעות ביוגרפיה מרתקת, כתובה היטב, שבה הוא מיטיב לנתח את ההיבטים האידאולוגיים והפוליטיים באישיותו של אלון ואת השקפת עולמו. סיפור המחצית השנייה של חיי יגאל אלון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר החדש, מפריך את גישתה של אניטה שפירא ואת טענת חוסר העניין באלון הפוליטיקאי והמדינאי.

ספרו של מנור מעלה על נס את השפעתו הגדולה של אלון על דרכה של ישראל ועל דרכה של תנועת העבודה, שלא נפלה מהשפעתם של ראשי ממשלות. אם המשותף לספריהם של שפירא ומנור הוא כתיבה מרתקת על דמות מרתקת, הרי שהמפריד ביניהם הוא הנטייה של שפירא לתאר את החיים הציבוריים כתכנית ריאליטי, לעומת מנור שרואה בהם התמודדות בין דעות והשקפות עולם.

כך, אצל שפירא הסיפור המרכזי הוא התחרות האישית בין דיין ואלון, שני אבירי דור תש"ח, שני גיבורי תמונת החניכה שבה הם חבוקים בזרועות יצחק שדה בעלייה לחניתה, השניים שהתמודדו על הבכורה – התמודדות שלאחר מלחמת השחרור זכה בה דיין והפסיד אלון. בספרו של מנור, לעומת זאת, הסיפור המרכזי הוא ההתמודדות האידיאולוגית והפוליטית בין הדרך שאותה ייצג אלון לדרך שאותה ייצג דיין (ואחריו פרס). אף שאני חולק על כמה מתובנותיו של מנור, כפי שאציין בהמשך, דומני שניתוח פוליטי כזה הוא הרבה יותר מעניין וחשוב; אולי פחות רומנטי ופחות צהוב, אך בעל ערך רב יותר.

מימין: יגאל אלון, יצחק שדה ומשה דיין בעלייה לחניתה, 1938. צילום: Jewish National Fund CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons
מימין: יגאל אלון, יצחק שדה ומשה דיין בעלייה לחניתה, 1938. צילום: Jewish National Fund CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons

בשבחי ה"גם וגם"

בשנות התשעים המוקדמות הייתי שותף להקמתה של תנועת "הדרך השלישית", שלימים הייתה למפלגה פרלמנטרית. בראשית הדרך, כשהתלבטנו בעניין שמה של התנועה החדשה, שקלנו לכנות אותה "תנועת אלון". חברי יהודה הראל אף השתעשע בציור לוגו בדמות עץ אלון. בסופו של דבר אימצנו את השם שהציע חיים גורי. גורי, חברו ותומכו של אלון, עמד בראש חבורה שהתייצבה לתמוך במאבק נגד הנסיגה מהגולן, והייתה מעין "מועצת חכמי הדרך השלישית" – "הפלמ"חניקים" כפי שכינינו אותם: גורי, עמוס חורב, יצחק חופי וצביקה זמיר. הארבעה פרשו מן התנועה עם הפיכתה למפלגה.

לא בכדי, תנועה שהתלבטה אם להיקרא על שמו של אלון, כינתה עצמה "הדרך השלישית". לא זו בלבד שתכניתה המדינית הייתה מבוססת על עקרונות תכנית אלון בהתאמה למציאות שנות התשעים, אלא שהיא ביטאה את תפיסת העולם המורכבת שאיננה נעה לקצוות האוטומטיים, לחלוקה האוטומטית של ימין ושמאל, ניצים ויונים, אלא יוצאת מחוץ לקופסה ומחפשת פתרונות מורכבים יותר, המנסים לענות על מגוון של אתגרים ובעיות, להבדיל מן הפתרונות הפשטניים של הכול או לא כלום. כזו הייתה דרכו של אלון, וכהגדרתו של מנור: "את דרכו של אלון הנחה עקרון ה'גם וגם' התובעני, ולא גישת ה'או־או' השטחית". יש המתלהבים מהרומנטיקה שבהחלטיות ה"או־או", ונדים למורכבות האפורה של ה"גם וגם", שלכאורה היא "בלתי קוהרנטית" ואיננה מסעירה את הדמיון. אולם בעיניי, דווקא גישת ה"גם וגם" מרתקת לאין ערוך כיוון שהיא מקורית יותר, שבלונית פחות, מחייבת יתר מחשבה ויצירתיות ומייצרת פתרונות אמת.

תמה נוספת בספר היא גישת ה"כלים שלובים" של אלון. המאמר "כלים שלובים" היה המצע הרעיוני להתמודדותו של אלון לראשות מפלגת העבודה מול שמעון פרס, שבעיצומה הוא נפטר מהתקף לב. המאמר היה הבסיס לקובץ "כלים שלובים", שיצא אחרי מותו. ספר זה היה המתנה שקיבלתי מחברתי ליום הולדתי ה־18, והוא השפיע עליי עמוקות לאורך שנים.

"כלים שלובים" מבטא תפיסה רחבה, כוללת, של השקפת עולם ציונית סוציאליסטית שלמה וחובקת־כול, שיש בה חוץ וביטחון, חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, דת ומדינה, עלייה לארץ וזיקה ליהדות התפוצות, והכול כמכלול אחד; הא בהא תליא. זו גישה נכונה לחיים, בוודאי שזו גישה נכונה למנהיג. עם זאת, אחת המגרעות בספר היא ההתייחסות של המחבר ל"כלים השלובים" כאל מקשה אחת, שיש לקבל או לדחות אותה כמות שהיא. וכיוון שהוא מקבל אותה, נעדרת מהספר מידת הביקורתיות והספקנות הראויה לביוגרפיה.

מנור מתאר את תרומתו הגדולה ופורצת הדרך של אלון לתחומים המיניסטריאליים שהיו באחריותו – כשר העבודה, כשר הקליטה, כשר החינוך והתרבות, כשר החוץ וכסגן ראש הממשלה שהיה הראשון שעסק בתחום איכות הסביבה. בכל התחומים הללו באה לידי ביטוי השקפת העולם הכוללת, ברוח הכלים השלובים.

כריכת הספר
כריכת הספר

לא ארץ נכרייה לקחנו

אך עם כל החשיבות הרבה של אותם תחומים,  במרכז עולמו של אלון עמד הנושא המדיני־ביטחוני, ובהתאם לכך הוא עומד גם במרכז ספרו של מנור. הספר החשוב ביותר של אלון, לטעמו של מנור (וגם לטעמי), הוא "מסך של חול" – תפיסתו האסטרטגית, המדינית והביטחונית שאותה עיצב, ניסח ופרסם ב־1959. אלון פרסם את הספר בשנית, עם אפילוג עדכני, לאחר מלחמת ששת הימים. זוהי בחירה מעניינת לנוכח המהפך שחל בעמדותיו, מתומך מובהק ברעיון ארץ ישראל השלמה למוביל רעיון הפשרה הטריטוריאלית. עובדה זו מעידה על כך שאלון לא ראה בשינוי הזה מהפך אידאולוגי, אלא התאמת החזון למציאות המשתנה. כל ימיו דבק אלון בשלמות הארץ כרעיון מכונן. הוא מעולם לא דיבר על שטחי ארץ ישראל שהוא הציע לסגת מהם במונחי "כיבוש". נהפוך הוא, כאשר דיבר על "שטחים כבושים" הוא התכוון לשליטה הירדנית ביהודה ושומרון והמצרית ברצועת עזה (עמ' 88).

נקודת המוצא של תכנית אלון, כפי שהוצגה בכל הזדמנות בכתב ובעל פה, היא "היסוד המוסרי", כלומר זכותנו על ארץ ישראל והעובדה שלא כבשנו שטחים לא לנו אלא שחררנו חבלי מולדת, שזכותנו עליהם איננה נופלת מזכותנו על גינוסר ועל תל אביב. לכך נוספת זכותנו להגנה עצמית והעובדה שהשטחים שוחררו במלחמה צודקת שנכפתה עלינו, ולכן אין כל הצדקה לדרישה מאתנו לסגת. נדבך מרכזי בתפיסתו של אלון הוא ההכרה בחשיבות העומק האסטרטגי וגבולות בני הגנה, ומכאן הגישה המחייבת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן והגולן.

מה שהביא לשינוי בגישתו של אלון היה העניין הדמוגרפי. במלחמת השחרור נטשו הערבים את האזורים ששוחררו בידי צה"ל, וכשאלון תבע אז את שחרור יהודה, שומרון ורצועת עזה, היה זה בהנחה שגם אותם הם יעזבו. לכן הוא ביכה כל השנים את ההחלטה להימנע משחרורם, והתנגד להסכמי שביתת הנשק. הוא העריך שגם במלחמה עתידית התוצאה תהיה זהה: "בריחת חלק מהאוכלוסייה הערבית מזרחה חייבת להיות חלק מהתכנון הצבאי". משהמציאות הייתה שונה, הוא עיצב את תכנית אלון עוד בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הדבר כמעט בלתי נתפס: אדם שכל ימיו הטיף לרעיון מסוים, גיבש תוך כדי מלחמה תכנית אחרת, המתייחסת למציאות שהשתנתה ומציעה פשרה טריטוריאלית על בסיס דמוגרפי: ויתור על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, וריבונות והתיישבות רבתי באזורים חיוניים לביטחון ודלילים יחסית באוכלוסייה פלסטינית.

תכנית אלון היא בעיניי תרומתו הגדולה ביותר של אלון להיסטוריה הפוליטית של ישראל, והפרק העוסק בה הוא החשוב בספר. אף שהתכנית מעולם לא התקבלה רשמית, תכנית ההתיישבות של ממשלות ישראל בין מלחמת ששת הימים לעליית הליכוד לשלטון התבססה עליה. תכנית אלון הייתה דרכו של רבין גם כשחתם על הסכם אוסלו כפי שהציגם בנאומו האחרון בכנסת (אף שקבלת אש"ף כפרטנר מנוגדת לעקרונות אלון ולדרכו של רבין עד ההסכם). זו הייתה דרכה של מפלגת העבודה עד ימי ברק בשנת 2000. לדעתי, מצבה האסטרטגי והבינלאומי של ישראל היה היום טוב לאין ערוך אילו אימצה את התכנית ופעלה על פיה כמצע מדיני, ביטחוני והתיישבותי. אני סבור שגם היום, חרף תמורות הזמן, תכנית אלון, בהתאמות לשינויים שחלו, היא הדרך הנכונה שבה על ישראל ללכת.

אלון האמין שתכניתו, שכללה מאמץ מדיני בלתי פוסק לשלום עם גורמים מתונים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים, תביא לשלום. גם מנור סבור כך. אני שולל את ההערכה הזאת. הערבים שדחו על הסף את הצעות ברק ואולמרט, קל וחומר שהיו דוחים את תכנית אלון. הערבים טרם השלימו עם קיומנו. זו הסיבה להיעדר שלום, ולא מדיניות ישראל. למרבה הצער, מציאות זו איננה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין.

אלון לא קיבל את ההערכה הזאת, וגם הביוגרף שלו מנור אינו מקבל אותה. בעיניו זוהי גישה דייניסטית־פרסיסטית, המבוססת על "התחפרות" והתבססות על העוצמה הגרעינית של ישראל. כך הוא מפרש את גישתם של דיין ופרס, הן כאשר הם מתנגדים לכל נסיגה והן כשהם תומכים בנסיגה עמוקה. בעוד הוא מיטיב לנתח את דרכו של אלון, עקב אכילס של ספרו הוא האופן שבו הוא מנתח את דרכם של יריביו; ניתוח מעניין, אך לוקה באונס פרשני של עמדותיהם המשתנות והצגתן על פי דוֹגמה שאימץ.

הגישה של פרס השתלטה על מפלגת העבודה; אלון ופרס. צילום: לע"מ
הגישה של פרס השתלטה על מפלגת העבודה; אלון ופרס. צילום: לע"מ

האיש שכן היה

בספר ניכרת השפעת אסכולת "תורת המחנות" של "חוג אורנים" ופרופ' יגאל וגנר. בין ספרה של שפירא לספרו של מנור יצא הספר "לקראת הימים הבאים" – קובץ מאמרים על אלון ברוח וגנריסטית מובהקת, המציבה את אלון ב"מחנה הנכון" בהרכב כוחות חובק עולם, שתקצר היריעה לתארו כאן. מנור רחוק מאוד מדוגמטיות וגנריסטית. הוא מתאר בספר, למשל, את הערכתו הרבה של אלון לבן־גוריון וקרבתו אליו חרף המחלוקות הפוליטיות והאישיות, ואת העדפתו האידאולוגית והאישית על לבון, אף שהוא תמך פרגמטית בלבון בפולמוס "הפרשה". מנור מבהיר בפירוש את תמיכתם של אלון וגלילי בפרויקט הגרעין, ואת הוויכוח בינם ובין דיין ופרס כמחלוקת על שאלת העמימות. הוא קצת מעמעם, לדעתי, את העובדה שבן־גוריון עצמו עמד בוויכוח הזה לצדם של אלון וגלילי. לטעמי, הוא מפריז בחשיבות המחלוקת על הגרעין כבסיס למחלוקת האידאולוגית בין מחנה "ההתחפרות" והססטוס־קוו למחנה "היוזמה" האסטרטגית (במלחמה ובשלום). החלוקה הזו, והאופן שמנור מפרש על פיה את המציאות, מושפעת מתורת וגנר. קריאת הספר לא שכנעה אותי בצדקתה.

אני גם סבור שהצגת המחלוקות בין אלון ליריביו כביטוי למלחמת רעיונות פוליטיתֽ־אידיאולוגית בלבד היא מוגזמת. אף שאינני רואה בפוליטיקה תחרות ריאליטי, אי אפשר להתעלם מהממד של התחרות האישית, בדיוק כפי שהיא קיימת באקדמיה, בצבא ובכל מערכת אנושית. לא "הכול אישי", אך התחרות האישית איננה "פולקלור" בלבד, כטענתו של מנור. הרי גם אלון לא כפר בקיומה של "פוליטיקניות".

מה שעוד חסר בספר, לטעמי, הוא הצגת הדינמיקה המרתקת בין טבנקין לאלון. אלון היה עשוי להיות "נסיך הכתר" ואף לזכות בביוגרפיה מלאה מאניטה שפירא (!), אלמלא בפרשת הדרכים של 1949 הוא דבק בטבנקין האיש, בדרכו של הקיבוץ המאוחד ובחבריו לתנועה. טבנקין ראה באלון את תלמידו ובן טיפוחיו המובהק, אולם אלון גילה עצמאות לאורך כל הדרך ופרץ דרכים פוליטיות חדשות. הוא הבין לפני חבריו את חוסר התוחלת בברית המוזרה עם 'השומר הצעיר' במפ"ם "הגדולה", ודחף להיפרדות הבלתי נמנעת. הוא היה הראשון בין חבריו לאמץ אוריינטציה מערבית. יחד עם גלילי הוא הוביל להקמת המערך בניגוד לדרכו של טבנקין, והוא מרד בו בנכונותו לפשרה טריטוריאלית. הדרמה הזאת לא מצאה ביטוי הולם בספר.

לקראת סוף הספר מצטט מנור את אהרן ידלין, שהתקומם על עיתונאי שהגדיר את אלון "האיש שלא היה" – לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה:

לא נכון הדבר… יגאל הוא האיש שהיה. האיש היה גדול מצביאי מלחמת השחרור; האיש שהיה מהוגי הדעות המדיניים הפוריים ביותר אחרי מלחמת ששת הימים; האיש שהיה מחדיר שאר רוח ואופקים רחבים ותעוזה וחדשנות בכל תפקיד ממלכתי; האיש היה המאחד הגדול של תנועה קיבוצית; היה יחיד סגולה בקרב המנהיגות הישראלית בתחושתו והכרתו כי החברה הישראלית היא פלורליסטית מובהקת.

אכן, אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ושלא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

בספר נפלו מספר טעויות היסטוריות שיש לתקן, אך הן אינן מעיבות על איכותו. לאחר גילוי נאות על כך שקראתי חלק מהטיוטות והערתי עליהן, ניתן בהחלט לסכם ולומר כי "יגאל אלון, ביוגרפיה פוליטית 1980-1949" הוא ביוגרפיה מרתקת של אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

_________________

המאמר הופיע לראשונה בכתב העת "כיוונים חדשים", ואנו מודים למחבר על הרשות לפרסמו בשנית

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

  1. השמאל הציוני היה ציוני עד 1977: כשהימין עלה לשלטון ב-1977 השמאל לא קיבל את הכרעת הבוחר ולא בחל בשום דרך כדי לסלק את הימין מהשלטון, כולל ניגוח הציונות כ"פאשיזם ימני קלריקלי". אילולא עלה הימין לשלטון ב-1977 יתכן מאוד שהיינו רואים את יצחק רבין "שובר ידיים ורגליים" לאויבינו ואת בוז'י הרצוג מגנה את אובמה על תמיכתו בהקפאת הבנייה בהתנחלויות.

    1. רבין היה מי שהורה "לשבור ידיים ורגליים" באינתיפאדה הראשונה..
      אולי התכוונת שהיה נשאר בדעתו ולא מתפתה להרפתקת אוסלו?

    2. השמאל אומר "שטחים תמורת שלום", אבל מתכוון ל"שטחים תמורת שלטון" – הנסיגה מהציונות היא לא אידיאולוגיה אלא אסטרטגיה כדי לחזור לשלטון.

  2. הרעיון של "מרכז אידיאולוגי" שמקדמת מפלגת יש עתיד הוא הגלגול המודרני של חוג אורנים (במיוחד התפישה הפוליטיקה כפרקטיקה קואליציונית ולא מפלגתית)

  3. סיפורי היסטוריה לא שווים הרבה
    במקרה הטוב אפשר לקרוא להם "רכילות עובדתית" כלומר זאת רכילות שמגובה בעובדות כלשהן הגם שלא תמיד ברור הקשר בין העובדות והרכילות. בכל אופן לכל ההיסטוריונים יש בעיה והיא שאין באפשרותם להוכיח שיש בידם את כל העובדות הנוגעות לעניין החקירה. מה שמתקבל יותר על הדעת הוא שהיסטוריונים מחליטים בשלב מסוים על תאוריה ומחפשים את המסמכים או העובדות שמתאימות לתאוריה ומתעלמים מהשאר. ברור הוא שאין באפשרותם של ההיסטוריונים להוכיח שמה שהם כתבו הוא הדבר היחיד המתקבל על הדעת וכל דבר אחר לא יכול לקרות. בנוסף ההיסטוריונים אינם יודעים מה היה בדיוק בזמן אמיתי או דברים שנאמרו ויכולם רק להתבסס על מסמכים או עדויות בעל פה שקשה לבדוק את דיוקן.

    בקשר למצבינו באיזור אז לדעתי כל המנהיגים טעו אם בתמימות או בצורה אחרת בהנחה שאפשר להגיע לשלום עם השכנים באמצעות ויתורים. ברור הואת כפי שכותב המאמר אומר, הערבים בכלל לא רוצים אותנו כאן ולכן כל ויתור פוגע בנו. עדיין לא קם המנהיג הישראלי ואמר את כל זה בצורה חד משמעית. בנוסף כל ההסברה שלנו מדברת על "שתי מדינות לשני עמים" כאשר "העם הפלסטיני" מומצא כדי ללחוץ על ישראל ובעצם להשמיד את ישראל. במקום לצאת בהסברה שאין עם פלסטיני אנחנו מקבעים את נושא העם הפלסטיני וזה פוגע בנו. בנוסף אין הסברה בעולם שמתחילה לכל הפחות מהחלטת חבר הלאומים. אין הסברה שגם ירדן היתה צריכה להיות חלק ממדינת ישראל ובעצם אין מדינת ירדן. כלומר כל ההסברה צריכה להתמקד בישראל ולהתעלם מדרישות הערבים. מאוחר יותר אם וכאשר הערבים יחליטו שהם רוצים שלום אתנו אפשר אז להתפשר אם יהיו בטחונות של ממש לא רק פיסות נייר. לצערי אנחנו מתחים עם ויתורים וזה פוגע בנו.

    לכן אני מוצא שגם אלון טעה בדיוק כפי שכל מנהיגי המדינה טעו.

    1. א. את הטענה שלך נגד מקצוע ההיסטוריה אפשר להפנות גם לגיאולוגיה, ביולוגיה אבולוציונית, חקר האקלים, קוסמולוגיה וכו' חקר אירועים שאיש לא ראה לכל אורכם פשוט כי הם לוקחים מאות ואלפי שנים.. אז מה- נזרוק את כולם לפח האשפה? או שנתווכח אם מסקנה מסוימת , שאמנם אינה מוכחת בהחלט, היא סבירה יותר מן האחרות?

      ב. מה עמדתך לגבי השלום עם מצריים? האם אתה מניח שבלי שלום, מצריים (ביחד עם ירדן, עיראק וסוריה, ומי יודע מי עוד) לא היתה חוזרת ותוקפת אותנו לקראת סוף שנות ה-70'?

    2. תגובה לנתנייתי
      צריך תמיד לברר מה חוסר הודאות בהכרזות השונות. יש במדעים דבר שנקרא Theory of Error או בתרגום חופשי תאוריית הטעות. בקיצור התאוריה הזאת דורשת ממך בין היתר לכמת עד כמה אתה בטוח בחקירה, חישובים, מדידות וכו'. במדעים המדויקים יש שיטות לחשב את זה ובנוסף יש גם דרך לעריכת ניסויים מבוקרים כדי לודא שמה שנחקר, חושב, נמדד וכו' הוא נכון. במדעי הרוח אין את זה ובמקום זה יש הצהרות שמאוחר יותר מתייחסים אל אותן הצהרות כאל עובדות, כלומר מצטטים אחד את השני. לכן אם אין הוכחה אז אין עובדה וכל שנאמר הוא תאוריה בל תשכח שלכל אוסף סופי של עובדות אפשר לחבר תאוריה סבירה אבל כל תוספת של עובדה משנה את התאוריה. במדעים כמו חקר האקלים חוסר הודאות הוא עצום ולכן קשה לקבוע דברים מדוייקים. בגאולוגיה חוסר הודאות הוא נמוך יותר ולכן הדיוק רב יותר וכן הלאה זה ממשיך

      בקשר למצריים אז ברור שיש לנו שטח הפרדה טבעי וזה מדבר סיני. כלומר אפשר לראות אם האויב מתעצם על הגבול ואז לפעול. מצד שני כל העם המצרי הוא נגדנו וכרגע האינטרסט שלהם הוא שיתוף פעולה איתנו. יתכן שכל זה ישתנה תוך זמן קצר קשה לדעת.

      ספק רב אם מדינות ערב היו מתקיפות כי רואים אותם מתעצמים ואז אפשר להכות. במלחמת יום הכיפורים לדעתי היתה בגידה של הדרג המדיני בשתוף עם צמרת צה"ל שאיפשרו את פלישת המצרים והסורים למרות שראו את התעצמות האויב וידעו מה סד"כ האויב מסוגל לעשות.

  4. תודה לאתר מידה המאפשר התייחסות עניינית ומכובדת גם למי שדעתם אינה תמיד תואמת לתפיסת העולם הרשמית של האתר, אם בתחום המדיני ואם בתחום הכלכלי חברתי.

  5. ראשית תודה על המאמר. עושה חשק לקרוא על האיש.
    שנית. מי יודע שיגאל אלון כיהן כראש ממשלת ישראל במשך 19 ימים שבין פטירתו של אשכול לעלייתה של גולדה לכסא רה"מ?
    עבורי זה היה חידוש מענין.
    ראש הממשלה יגאל אלון.

  6. יגאל אלון ז"ל ראה כל השנים עד ערב פטירתו באי כיבוש אל עריש משגה היסטורי. כך לפי הספר "דדו", שיצא לאור בסוף שנות ה- 70. הוא ידע להדגיש, כי האחריות ל"בעיית הפליטים", כפי שנקראה פעם "הבעיה הפלשתינאית", מוטלת על הערבים, היות ונוצרה כתוצאה של מלחמה שהם אחראים לקיומה. גם בהצבעה על הסכמי קמפ דייויד ב- 78' אלון נמנע, למרות שראש ממשלה מהליכוד הציע אותם. חולשתו הפוליטית (היחסית) נבעה מהשתייכותו לאחדות העבודה ולא למפא"י. אבל ממתי נבחרים אצלנו לפי כישורים?

  7. להגיד מה יגאל אלון היה אומר על מציאות זמננו זה כמעט כמו לשאול לאיזה מגזר היה הרמב"ם מצטרף בימינו (הטווח שמציגים המשערים הספקולטיביים – אנשים משועממים כנראה – נע בין ש"ס לרפורמים…). כשם שרבין שינה את טעמו לנוכח הנסיבות, גם אלון היה אולי עושה את אותה תפנית. מכל מקום, הגעגועים של הימין ליגאל אלון מזכירים לי את הגעגועים של השמאל לז'בוטינסקי ולבגין. פתאום יריבי האתמול נראים כל כך חביבים… ויותר מזה: כל כל קרובים אלינו בערכי היסוד שלהם… לא נותר לנו אלא לשאול למה בחייהם כל כך התנגדנו להם (הימין לחם בעוז נגד תוכנית אלון, ואפילו רבים ב"מערך"). אז מה תאמרו, שההקשר ההיסטורי אז היה שונה? נכון, ומכיוון שכך, דון מינה ואוקי לאתרין גם לגבי היכולת לשייך אותו לזרמי ההווה.
    (ושאלה לא קשורה, אבל ממש מדגדגת לבלשן שבי: אורי הייטנר, נכון אתה ממוצא הונגרי?)