בוב דילן, נביא בעירו

במכלול של מוזיקה, מילים והשפעה תרבותית־רוחנית, בוב דילן הוא אולי היחיד במאה האחרונה שהתעלה לעמדה של מעין נביא. הפעם ועדת הנובל הפתיעה לטובה

שבר את הקו המפלגתי. דילן. צילום: Alberto Cabello CC BY SA 2.0

ושוב אני פוסע בשבילי הקיבוץ. ושוב בוב דילן הולך פסיעה או שתיים מאחוריי, מוקף בחבורת הקיבוצניקים ממחניים. ושוב אני מזהה אותו ברחבת החניה שליד חדר האוכל, מתוך ידיעה כללית שהבחור נמצא בארץ. מישהו מהפמליה שואל אותי היכן מתגורר "בוב" ילין, שאצלנו נקרא דוד ילין. בנונשלנטיות גמורה הובלתי את החבורה, ודילן בתוכה, לחדרו של ילין באחד השיכונים. שעת צהריים, אקליפטים ופלפלונים מתנמנמים בעלפון חושים, וכבר הגענו אל פתח דירתו של ילין. בלי לומר מילה. אבל המזוקן המדובלל הזה זה הוא. דפקתי בדלתם של דוד ויונה. כמו היום אני זוכר, וזה היה לפני 45 שנה, ביוני 71' בערך. דוד הופיע בפתח, בחזרה מהבריכה, עם המגבת על חלציו, כמעט שמט אותה מרוב הפתעה למראה המכר שלו מימי ניו־יורק. אמרתי: "מחפשים אותך". התגובה שלו העניקה את האישור הסופי: כן, דילן כאן.

אז בוב דילן הוא בערך הזוכה היחיד בפרס נובל שראיתי מקרוב. שוב עמוס עוז לא זכה, וגם לא אהרן אפלפלד או פיליפ רות'. על הנייר מגיע לאפלפלד ולרות' יותר מאשר לדילן. אבל זה סוג של הפתעה טובה. אני לא יודע מתי ועדות הנובל הפתיעו אי־פעם לטובה. במכלול של מוזיקה, שיר והשפעה תרבותית רוחנית, דילן הוא כנראה היחיד שהתעלה במאה האחרונה לעמדה של מעין נביא. הוא לא היה נביא שנעמד על ארגז תנובה כמקובל היום יותר מאי־פעם כדי להטיף תוכחות זעם בעם הטיפש, הסורר והפשיסטי שמסרב שילושו אותו בעזרת מערוך כבד ואז יגזרו אותו בתבנית העוגיות.

אפשר היה לאהוב את שיריו אפילו כילדים, ולחוש את המחאה כלפי העולם. אני חושב שלפניו לא היה קיים המושג "זמר מחאה" או "שירי מחאה". הסצנה שבתוכה התפתח דילן בניו־יורק מתוארת בפירוט אותנטי בסרטם של האחים כהן 'בתוך לואין דיוויס'. בתקופה ההיא, במועדונים של הגריניץ' וילג', ילין ודילן הכירו. נדמה לי שאני היחיד שזוכר היום את שם הלהקה של דוד ילין. היא נקראה 'דה גרין בראייר בויז'. דילן בחר בגיטרה על פני הבנג'ו, שאפיין את הזמרים שצמחו בחוגי השמאל הקומוניסטי. דוד ילין, לעומתו, בחר בבנג'ו. שנותיו בקיבוץ מעידות שלא הגיע רחוק, למרות שניגן נפלא.

דילן לקח משהו משירי העם התעמולתיים של פיט סיגר, אבל היה קרוב יותר לוודי גאת'רי. הוא חיבר את שניהם לבלוז ופופ ורוח נעורים, והתשובה נישאה ברוח. פיט סיגר בסופו של דבר היה זיוף פוליטי מוזיקלי (ראו מאמרו של יגיל הנקין); דילן, כמו וודי גאת'רי לפניו, ידע להתחבר לזרם ילידי אמריקני אותנטי. היו לא מעט שירים שלו בתחילת הדרך שאחרים פרסמו והפכו ללהיטים, אבל כולם ידעו שאלו שירים שלו: 'מיסטר טמבורין', 'אל תחשוב פעמיים, זה בסדר', 'גשם כבד'. בשלב מסוים חיבר גם שיר שטוענים שהוא על ישראל: 'הבריון של השכונה', זה שנאלץ להגן על עצמו בכוח אבל זוכה רק לגינויים.

דילן הוא אחד שגם אהבנו. לקח זמן להתחבר אליו. תוך שנתיים מאז שזכה לפרסום אדיר, בשנת 1963, הוא מה שנקרא "התחשמל". עבר לביצועים של גיטרה חשמלית, וזכה לגינויים על שבירת הקו המפלגתי האקוסטי. האשימו שבגד בזמר העם הפשוט. הוא השתנה כל הזמן. בסוף ה־60, אחרי שהחלים מתאונת אופנוע שבה כמעט נהרג, הוציא את 'נוחי, גברת', שיר שבו בקושי אפשר היה לזהות את קולו של דילן.

אני לא יודע אם יש יוצר אחד שהשפיע על כל כך הרבה אנשים כמו בוב דילן. איך אפשר להגדיר אותו? איזה פתוס לירי שמימי חסר בושה, כמו בשיר הנושא של המערבון 'פט גארת' ובילי הנער': 'דופק על שערי שמים'. לא, זה לא הרבי המרקד, אלא מישהו אחר שפוסע מתנודד שם כשיכור עם כדור בגב. בשתי מילים: מגיע לנו.

אנדז'יי ויידה: קולנוע בצל הפטיש הקומוניסטי

בתחילת השבוע, ארבעה ימים לפני שהוכרז הנובל לבוב דילן, מת אנדז'יי ויידה, גדול במאי הקולנוע הפולנים. היה פעם דבר כזה שנקרא קולנוע. היה פעם דבר כזה שנקרא קולנוע פולני. דווקא תחת המשטר הקומוניסטי צמח בפולין קולנוע שלפחות שלושה יוצרים שגדלו בתוכו זכו לשם עולמי: ויידה עצמו, רומן פולנסקי ויז'י סקולימובסקי. שרידים מהעשייה הגדולה שהיתה שם נחתו גם בישראל, ואחד מהם הוא בעל טור המכוניות ב'מקור ראשון', אדוארד אטלר.

ויידה היה הגדול מכולם. בתוך הדיכוי הקומוניסטי הוא יצר סרטים נפלאים, ששיקפו את הלאומיות הפולנית עם הפטריוטיזם ההרואי שלה בשיא הדרה. רבים זוכרים את סרטיו האחרונים כמו 'קאטין' (2008) או 'קורצ'אק' (1990), על המחנך הדגול שהלך עם ילדיו היהודים אל תאי הגזים. ויידה הסביר כי "במשך עשרים שנה היה אסור לעשות בפולין סרטים על נושאים יהודיים".

אני מעדיף בכל יום ובכל רגע את סרטיו המוקדמים, בשחור־לבן בוהק, אור וצל וקדרות, סרטים נואשים ופיוטיים שנולדו מתוך הקטסטרופה הפולנית של מלחמת העולם השנייה. ואל תטיחו בי בבקשה את ידוובנה, את האנטישמיות. סרטו הגדול הוא 'פנינים ואפר' משנת 1958. היו ימים שבהם 'פנינים ואפר' נחשב בין עשרת הסרטים הגדולים בכל הזמנים. בין השאר בגלל הופעתו הבלתי נשכחת של הכוכב האגדי זביגנייב ציבולסקי, ורסיה פולנית של ג'יימס דין, שגם הוא נהרג בגיל צעיר בתאונה מטופשת. קשה לתאר את סרטי האקשן עם המתנקשים הצעירים של הגל החדש הצרפתי, בלי 'פנינים ואפר' שקדם להם.

עד כמה שזה מפתיע, העלילה עוסקת בצעיר שנשלח לבצע משימת חיסול נגד המזכיר הקומוניסטי האזורי מטעם איזושהי מחתרת. כל הסרט מתרחש ביום האחרון של מלחמת העולם השנייה. ויידה יצר שם דימויים ויזואליים שמי שראה לא ישכח לעולם: כוסיות הוודקה הבוערות שמאצ'ק, המתנקש, מטיס על הדלפק. ריקודי הסלואו־מושן של מרקיזי האריסטוקרטיה הפולנית המנותקת. הריצה בין הסדינים הלבנים התלויים על חבלי כביסה וכתמי הדם. הנפילה כמו ציפור שבורת כנפיים.

בסרט שקדם ל'פנינים ואפר', 'קאנאל', חיבר ויידה פואמה קולנועית קסומה בתעלות הביוב של המרד הפולני בורשה של 1944. זוהי ירידה לגהינום, אל האין־מוצא, אבל זה סיפור חזק וטוב שוויידה הכניס בו אהבה. סוף הקריירה הקולנועית הארוכה של ויידה, שמת בגיל 90, הוא הסרט שעשה על האירוע המכונן של פולין המודרנית. זוהי שואה קטנה: טבח הקצינים הפולנים ביער קאטין, שבו חוסלה כל האליטה המנהיגותית של העם הפולני בידי הסובייטים. הסובייטים האשימו כל השנים את הגרמנים כי הם שביצעו את הטבח – כ־20 אלף נרצחים. ומכיוון שלסובייטים היו אלפי תוכים נאמנים במערב, השקר הזה נקלט. אבל בעיקרון זהו טבח שיכול להיחשב כהפקה משותפת, גרמנית־רוסית; שהרי בלי הסכם ריבנטרופ־מולוטוב על חלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות, הזוועה הסטליניסטית הזאת לא הייתה אפשרית. ויידה איבד בקאטין את אביו, והוא עצמו הצטרף לאחת המחתרות הלאומיות הרבה לפני שמלאו לו עשרים.

ויידה הוא דוגמא לבמאי שלא נבהל מזהותו הפולנית ולא נרתע משום מאורע היסטורי דרמטי. היה לו מזל שהלאומנות שלו התאימה למחאה המרדנית נגד המשטר הקומוניסטי ששלט בפולין; ב־1981 הוא עשה את הסרט 'איש הברזל', שזיכה אותו בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. הזכייה הצילה אותו ממעצר בידי הדיקטטורים ששלטו אז בוורשה. הסרט היה התרומה הקולנועית שלו למאבק של תנועת סולידריות.

אמרו עליו שפולין היתה כתובה לו על הלב. אחרי סרטו האחרון, 'ואלנסה: איש של תקווה', הוא אמר: "אני מתקשה להאמין שזכיתי לראות את החופש חוזר לפולין". בשנת 2000 הוא קיבל אוסקר על מפעל חיים. עם מותו של אנדז'יי ויידה מסתיימת תקופה בתולדות התרבות הפולנית, ויותר מכך – בתולדות הקולנוע.

אנדז'יי ויידה. צילום: Ralf Lotys CC BY SA 3.0
קולנוע לאומי והרואי שזכה להכרה עולמית. אנדז'יי ויידה. צילום: Ralf Lotys CC BY SA 3.0

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

8 תגובות למאמר

  1. תודה על המחוות לבוב דילן ולועדת נובל שבבחירתה נפתחה לרוח חדשה, ולענק הקולנוע הפולני אנדז'יי ויידה, קול החרות בארצו בשנות האפלה
    ותודה מיוחדת לאמנון על הכתיבה התמציתית המחכימה ובה בעת גם רגשית ואישית

  2. בפסקה שעוסקת באנדז'יי ויידה, בקטע בו מסופר על הטבח ביער קאטין, מוזכרים התומכים הרבים של הקומוניזם במערב, שאיפשרו את הסתרת הפשע במשך שנים.
    מתוך טעות הגהה, כך אני מניח, כתוב "תוכים" במקום "תומכים". המ' שנפלה הפכה את האמירה לחדה אפילו יותר: תומכי ברה"מ השוטים במערב, שכיסו במשך שנים על כל פשעי הקומוניזם, מיהרו לצרוח כמו תוכים ולהפיץ את המסר הקומוניסטי הכוזב בכל מקום.
    כמה טוב שהקומוניזם הזה כבר מאחורינו, למרות שהתוכים הצרחניים והשוטים עודם פעילים.
    חג שמח.

  3. בריון השכונה
    מילים ולחן: בוב דילן
    תרגום: אורן פרבר

    בריון השכונה, הוא בסך הכל אחד
    אויביו טוענים "אדמותינו שדד"
    הקיפוהו בערך מיליון לאחד
    אין לו לאן לברוח, הוא תמיד לבד
    הוא בריון השכונה.

    בריון השכונה רק לשרוד מתאמץ
    מושמץ ומגונה כי עדיין לא מת
    להילחם לא אמור, הוא צריך עור של פיל
    רק לשכב ולמות כשאת דלתו כל איש מפיל
    הוא בריון השכונה.

    בריון השכונה, גורש מכל מקום
    נדד כפליט, מוכה ועירום
    משפחתו התפזרה, עמו נרדף נרדף והושמד
    עומד למשפט, רק על כך שנולד –
    הוא בריון השכונה.

    כנופיית לינץ' חיסל, הנשיא מיד צלצל
    נשים זקנות גינו אותו, דרשו שיתנצל
    כשהשמיד ת'פצצות שאליו נועדו
    אף אחד לא שמח
    "באשמתך!" הם אמרו
    לבריון השכונה.

    לא כדאי להמר, הסיכויים די קלושים
    שיציית לחוקים שאותם הם קובעים
    כי גרדום לפניו, קנה אקדח בגבו
    ולכל מטורף יש רשיון להורגו
    בריון השכוה.

    אין לו בין ברית, שיגיד מילה טובה
    כל דבר בא עם מחיר בשבילו אין אהבה
    "קח נשק מיושן" הם זורקים לעברו
    אבל לא תמצא אחד שיבוא ללחום כאל לצידו
    הוא בריון השכונה.

    הוא מוקף פציפיסטים שחולמים על שלום
    "רק לא עוד דם!" זועקים למרום,
    בזבוב לא פוגעים
    אם פגעו חיש בוכים
    "שהבריון כבר ירדם" הם יושבים ומחכים
    הוא בריון השכונה.

    כל ממלכה ששעבדה אותו חלפה,
    מצרים ורומא, גם בבל הגדולה
    במדבר יצר גן-עדן, הפריח שממות
    במיטה רק עם עצמו, בו איש לא ישלוט
    הוא בריון השכונה.

    ספריו הקדושים נרמסו זה מכבר
    כל חוזה שחתם לא שווה ת'נייר
    מכל מה שהושלך הוא יצר הצלחה
    לקח חולי ומכאוב ועשה מהם ברכה
    הוא בריון השכונה.

    אמרו לי כעת, אינכם חבים לו דבר מה?
    "כלום" הם קוראים, "הוא רק רוצה מלחמה!"
    גאווה, דעה קדומה, טיפשות למכביר,
    לטורפו הם אורבים ככלבים זבי ריר
    בריון השכונה.

    מה כל פשעו, שצלקות הוא עוטה?
    המזהם הוא כוכבים? הנחלים הוא מטה?
    בריון השכונה, על הגבעה ניצב
    עוצר את השעון, הזמן עומד עכשיו
    בריון השכונה.

    1. שיר יפה חחחח. מרשים. זה אנחנו כמובן. אבל כן. כן היה לנו גב. מי אם לא אבא שבשמים. אלוהי צבאות ישראל. אלוהי אברהם ושרה יצחק וריבקה. אלוהי משה רבנו הניפלא ודבורה הנביאה. עם גב ענק כזה. הוא האל הגב שלנו. מאז ומתמיד. לטוב ולרע. לא לשכוח הוא הרי שוכן פה במיזרח.

  4. אנשים גדלים על מוזיקה, ונידבקים בה. כל אחד עם הטעם שלו. כוחה של האומנות הוא אדיר. עוצמה כה אדירה. אולי מירי רגב מחזיקה באחד מהתיקים הכי חשובים. כל אחד נידבק בסגנון שמדבר אליו. גם אני גדלתי על המון מוזיקה מערבית מילדות ואהבתי אותה. כל השייק והרוק והבלוז. וגם אהבתי מוזיקה מיזרחית.במיוחד עכשיו את המיסטיקה התימנית שזה כמה אחוז מהמוזיקה התימנית. החלק האכותי. ועכשיו משדרגת, לדעתי באופן טיבעי לתרבות והאומנות של האוונגליסטים. איפה שאלביס אהרון פרסלי גדל. אין על המתמטיקה האןמנותית המטריקסית שלהם. היא תנכית דימיונית שופעת מדהימה מחכימה ומשכילה. ניפלאה ועילויית. ממש כמו התימנית האכותית המיסטית התנכית. הם משיחיים תנכיים בני המאה 21. הקימו פשוט את התנך על אלוהיו וגיבוריו לתחיית המתים. וחיברו אותם למאה שלנו. הם מקור השראה והבנה ענקים. כמה חבל ועצוב שנידחקו לפינה. כבר מיזמן הם היו צריכים לקבל פרס נובל על ניפלאותיהם. אין אצלהם פורנוגרפיה או פרובוקציות . אין תהליכים אובדניים .מוזיקה ניפלאה רוחנית קסומה ותמימה .אני מקווה ששנה הבאה גם הם יזכו בנובל.

    1. נב
      הבחירה באמת היתה קצת יוצאת דופן. בחירונת שובבה ומפתיעה. אני בעדה. אחלא למה לא. רעיון טוב. חחחחחח