רשימת המועמדים לעליון: אכזבה לתומכי השמרנות המשפטית

רשימת המועמדים לבית המשפט העליון שפרסמה השבוע שרת המשפטים מעוררת דאגה. למעט מועמדים בודדים, תומכי האקטיביזם השיפוטי שולטים בכיפה

הוועדה לבחירת שופטים. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
השבוע פורסמה רשימת 28 המועמדים לבית המשפט העליון, שארבעה מתוכם ייבחרו בחודשים הקרובים על ידי הועדה לבחירת שופטים ויזכו לשבת על הכיסא הנחשק. בעוד שהתקשורת עסקה בהיבטים כמו הזהות הפוליטית והמגזרית של המועמדים, המאבקים בין שרת המשפטים לנשיאת העליון ודיווחים בעלי אופי רכילותי, נדמה שהנושא העקרוני החשוב ביותר בבחירת המועמדים לעליון הוזנח: יחסם של המועמדים לגישת האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק, להפרדת הרשויות, ולשלטון העם במדינה דמוקרטית.

מטבע הדברים, לבדיקה מעין זו מגבלות ברורים. לא כל המועמדים התבטאו בנושא, נאלצו לקבל החלטות הנוגעות אליו או אפילו חשבו עליו לעומק. הדברים אמורים בעיקר בנוגע למועמדים שבאים מתוך המערכת המשפטית שמתוקף תפקידם מיעטו בהתבטאויות ציבוריות ו"דיברו" במשך השנים באמצעות פסקי דין.

רשימת המועמדים מתחלקת לשלושה "מחנות", בהתאם להרכב הכוחות בוועדה: מועמדי העליון, מועמדי הפוליטיקאים, ומועמדי לשכת עורכי הדין. גם לאוריינטציה זו יש משמעות: שופט המקודם על ידי שופטי העליון הוא מטבע הדברים בשר מבשרה של המערכת (לפעמים באופן מילולי), בעוד שנציגי הגופים האחרים עשויים לגלות עצמאות וחשיבה אחרת בסוגיות המפתח.

מועמדי העליון

מועמדי העליון בסבב הנוכחי מדברים בעד עצמם. השופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב מחזיקה כנראה בעמדות המקובלות על עמיתיה האקטיביסטים, כפי שאפשר ללמוד מהעובדה שהיא שימשה בעבר עוזרת פרלמנטרית של יוסי שריד, ומכך שבעלה, זאבי ברגמן, היה חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל שרבים מארגוניה עותרים לבג"ץ באופן סדרתי בנושאים שונים. בעבר אף הוגשה תלונה על ניגוד עניינים שנוצר בטיפולה בעתירה של ארגוני הקרן, והיא אף התקבלה בתחילה על ידי נציב תלונות הציבור על השופטים.

שופטת נוספת שמקדם העליון היא מיכל נד"ב מבית המשפט המחוזי מרכז. משהו על עמדותיה ניתן ללמוד מכך שהיא דחתה את תביעת חיילי צה"ל שלחמו בג'נין במבצע 'חומת מגן' נגד יוצר הסרט "ג'נין ג'נין", מוחמד בכרי. בפסק דין ארוך הסבירה נד"ב כי אף שהשתכנעה כי הסרט אכן מוציא את דיבת הלוחמים וחיילי צה"ל, אין לקבל את התביעה מכיוון שמדובר בקבוצה ואין כאן פגיעה בלוחם ספציפי. לדעתה, "בשל חשיבותו של עקרון טוהר הנשק שהוא עקרון יסוד בצה"ל מאז הקמתו, והעניין הציבורי שבעיקרון זה, אין מקום להשתיק שיח ציבורי בעניין זה, צורם, מקומם ומכעיס ככל שיהיה".

מועמד נוסף מטעם העליון הוא השופט יגאל מרזל מבית המשפט המחוזי בירושלים, הנחשב במערכת לאיש של ברק. באחד הגלגולים של בג"ץ קעדאן, שבו נקבע כי אסור לסוכנות היהודית להקים יישובים ליהודים בלבד, הורה מרזל להטיל את הוצאות המשפט על מנהל מקרקעי ישראל שהתעכב בהקצאת מגרש למשפחת קעדאן ביישוב קציר, מכיוון שמדובר ב"פגיעה בזכות יסוד ובאפליה אסורה הנמשכת כל העת".

גם השופט משה סובל, מועמד אחר של השופטים, המשיך במימוש רוח קעדאן בערעור על ועדות הקבלה של יישובים קהילתיים בגליל. בפסק דין שניתן בשנת 2008 חייב סובל את היישוב רקפת ואת המועצה האזורית משגב למסור ל'אגודה לצדק חלוקתי' ול'תנועה לחופש המידע' (שני ארגונים הקשורים לקרן החדשה לישראל) אינפורמציה על קבלה ודחייה של משפחות בוועדות הקבלה של היישובים, זאת כדי לאפשר ביקורת "על אופן פעולתן של ועדות הקבלה והקפדתן על עקרון השוויון". פסיקה זו ניתנה על רקע הכרעת בג"ץ שחייבה את היישוב רקפת להקצות קרקע למשפחה ערבית שטענה, בהמשך לבג"ץ קציר, כי הקצאת הקרקעות ליהודים בלבד היא"אפליה מנימוקים הקשורים בתכונות אישיות, מעמד חברתי ואישי, השקפות פוליטיות, צבע עור, ומוצא עדתי או לאומי".

בפסק אחר ביטל סובל הנחיה של שר הפנים שביקש לאסור על איה נביל מוגרבי, בתו של בכיר ברשות הפלסטינית, להיכנס לישראל במסגרת איחוד משפחות. אף ששר הפנים נימק זאת בטענה של הגנה על ביטחון המדינה במסגרת העימות בין הרשות הפלסטינית לישראל, פסק סובל כי אין לפגוע בזכויותיה והתייחס אל האינטרס הביטחוני כאל ה"צרכים התדמיתיים או הפוליטיים של המדינה".

מועמדים נוספים מטעם השופטים מקורבים בדרך זו או אחרת לבכירים במערכת. כזה למשל הוא השופט רון סוקול מבית המשפט המחוזי בחיפה, מחותנו של המשנה לנשיא העליון לשעבר תיאודור אור. נאוה בן־אור וג'ורג' קרא הם ממקורביה של דורית בייניש, נשיאת העליון לשעבר. עולם כמנהגו נוהג, וחבר מביא חבר.

ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה. צילום: תומר נויברג /פלאש90
ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה. צילום: תומר נויברג /פלאש90

מועמדי לשכת עורכי הדין

גם בקרב מועמדי הלשכה לא ניתן למצוא בשורות גדולות. ראשית, עצם הצבת מועמדותה של פרופ' יפעת ביטון, חוקרת ו"פעילה חברתית־פמיניסטית", היא תמוהה ביותר. ביטון קשורה בעבותות לקרן החדשה לישראל: היא הקימה את 'תמורה – המרכז המשפטי למניעת אפליה', שקיבל בשנת 2015 למעלה מ־70 אלף דולר מהקרן, זכתה בשנת 2013 לפרס מטעם הקרן ל"צדק חברתי וזכויות אדם", ומשמשת חברה בוועדת ההיגוי של תכנית המשפטנים שמפעילה הקרן.

עד כמה האג'נדה שלה משפיעה על תפיסתה את תפקידו של המשפט, ניתן ללמוד מהתיאור שפרסמה באתר המכללה למנהל: "נוצרה אצלי… תשוקה גדולה להפוך חלק ממי שביכולתם להשפיע על עולמנו באמצעות המשפט ולעצבו לטובת קידום זכויות אדם, ובפרט לשם קידום השוויון בחברה. בתקופת לימודיי, המשפט הציבורי היה המרחב הבלעדי לקידום זכויות האדם". זו לא רק השקפת עולם, זה אקטיביזם על סטרואידים.

אקטיביסטית מובהקת נוספת היא השופטת מיכל אגמון־גונן מבית המשפט המחוזי בתל־אביב. בפסק דין בעתירה של האגודה לזכויות האזרח נגד מדיניות עיריית תל אביב להרחיק הומלסים מהמרחב הציבורי, פסקה אגמון־גונן נגד העירייה, וסיכמה את דבריה במניפסט תחת הכותרת "סוף דבר – על צדק חברתי". בפסקאות ארוכות ציטטה השופטת ממאמרים שפרסמו אקטיביסטים חברתיים כמו פרופ' נטע זיו (לשעבר בכירה באגודה לזכויות האזרח) וד"ר יובל אלבשן, ונימקה את פסיקתה במטרותיו החברתיות של בית המשפט, כפי שניסח אותן השופט יצחק זמיר:

תפיסה ראויה של הדמוקרטיה צריכה להעמיד בראש סולם העדיפויות, בצד זכויות האדם, גם את רווחת האדם ואת הצדק החברתי.

את פסק הדין סיימה השופטת בהחלטה לא לחייב את העותרים בהוצאות המשפט אף שחלק מעתירתן נדחה, ונימקה זאת בשיר הלל לאגודה לזכויות האזרח:

קבוצות מוחלשות בחברה עומדות בפני חסמים רבים במימוש זכויותיהם. למעשה, הדרך היחידה בה הם מצליחים להביא את עניינם לבית המשפט הוא באמצעות אחרים, במקרים רבים גופים כדוגמת העותרת האגודה לזכויות האזרח… היא הביאה את קולם של חסרי הבית לבית המשפט. היא העבירה אותם מעל המשוכות והחסמים החברתיים.

אפשר רק לשער מה תהיה המשמעות של הגשמת רעיונות אלה באמצעות הסמכויות המוענקות לשופטי העליון.

מועמד נוסף מטעם הלשכה, השופט קובי ורדי, נחשב מקורב למחנה השמאל בלשכה. בפסק דין מעורר מחלוקת התיר ורדי בעבר ליו"ר הלשכה דאז יורי גיא־רון להשתתף בישיבה בה נבחרו נציגי הלשכה לוועדה לבחירת שופטים בזמן שהואשם על ידי המשטרה בלקיחת שוחד. מדובר בניגוד עניינים חריף שכן בהשתתפות בדיוני הוועדה לבחירת שופטים כרוכה השפעה רבה על מערכת המשפט, שלא ראוי להעניק לאדם העומד בפני העמדה לדין. יצוין כי במהלך הקדנציה של גיא־רון קודם ורדי מבית משפט השלום למחוזי, ולאחר הפרשייה אף קודם פעם נוספת, לסגן נשיא המחוזי.

מבין מועמדי הלשכה, השופטים שאול שוחט וחאלד כבוב זוכים להערכה מקצועית, וכבוב אף נחשב ל"אנטי מערכתי". בהקשר של האקטיביזם השיפוטי לא עלה בידינו למצוא ראיות ברורות, אך הרצאה שנשא כבוב בעבר בכנס לשכת עורכי הדין עשויה ללמד שגם מכאן לא תצא בשורה גדולה. כבוב, שהתיר באופן תקדימי לעמותה להגיש תביעה ייצוגית אף שלא הייתה לה עילה אישית בתביעה, הסביר כי "בית המשפט מקפיד פחות על טכנוקרטיה ובודק את המהות". לדבריו, מוצדק להגמיש את הכללים היבשים כדי להגשים מטרות חברתיות: "בית המשפט נכון לפתוח את שעריו משום ההכרה שזכויות בעלי מניות המיעוט והציבור לא באות לידי ביטוי אמיתי. כדי להשיג איזון ביחסי הכוחות הבלתי שווים, אנו מאפשרים תביעות שבנסיבות אחרות לא היו מתאפשרות".

Justice Minister Ayelet Shaked speaks at the Eli Horowitz Conference for Economy and Society, held by the Israel Institute of Democracy, on May 24, 2016. Photo by FLASH90 *** Local Caption *** ??? ??????? ????? ??? ??? ??? ??????? ??? ??? ?????? ?????? ????? ???? ????? ?????????
לא כל שופט חובש כיפה הוא שמרן משפטי. השרה שקד. צילום: פלאש90

מועמדי שקד

גם רשימת מועמדיה של שרת המשפטים מעידה על חוסר הבנה בסיסי של המאבק העיקרי בנוגע לבית המשפט העליון. למעט פרופ' גדעון ספיר, שמתבטא שנים ארוכות בביקורתיות נגד שלטון המשפטנים והאקטיביזם המשפטי, שני מועמדי האקדמיה הנוספים שהציגה – פרופ' אביעד הכהן ממכללת שערי משפט ופרופ' שחר ליפשיץ מאוניברסיטת בר אילן – הם תומכים מובהקים בסדרי המשטר שעיצב אהרן ברק.

עיון בקורות החיים וברשימת הפרסומים של פרופ' הכהן מעלה כי עיקר פעילותו האקדמית עוסקת בנושאי דת ומדינה, ורבים מפרסומיו הם בכתבי עת תורניים ועלוני פרשת שבוע. עם זאת, מתקבל הרושם כי מבחינה אידאולוגית הכהן רואה עצמו חלק בלתי נפרד מהממסד המשפטי שעיצב אהרן ברק. הכהן הוא עמית בכיר במכון ון־ליר המזוהה עם השמאל הקיצוני וממומן חלקית על ידי הקרן החדשה לישראל ומדינות זרות, ובמסגרת המכון הוא שותף בעיצוב תכניות לימודים באזרחות, עריכת ספרים ותכניות אקדמיות שונות. בזמנו הוא נמנה עם "צוות אנשי האקדמיה המלווה את ראשי המחאה החברתית", והוא בין מייסדי העמותה הדתית־סוציאליסטית 'במעגלי צדק'. הכהן מרבה להתבטא בנושאי דת, מדינה וחברה אך פחות בשאלות היסוד של מבנה המשטר, ולפיכך קשה למצוא אצלו משנה סדורה בשאלות החוקתיות, אך סביר להניח שהוא תומך בשימורו של הממסד המשפטי הקיים שעליו הוא מגן.

פרופ' שחר ליפשיץ מציג רזומה דומה. לצד התמחות בדיני משפחה ושאלות הנגזרות מהם, הנוגעות במהותן ליחסי דת ומדינה בישראל, עוסק ליפשיץ בסוגיות רוחביות הנוגעות לזכויות אדם, צדק חברתי ו"רב־תרבותיות במדינה דמוקרטית". יחד עם פרופ' ידידיה שטרן וחנוך דגן הוא משמש כמנהל האקדמי של "התכנית לזכויות אדם והיהדות" ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' (גוף שמאל שבשנים האחרונות זוכה למימון מהאיחוד האירופי). ליפשיץ תמך במחאה החברתית ותהה מדוע הציבור הדתי נעדר ממנה, והוא מקבל כנתון את המערכת התפיסתית שהניח אהרן ברק בדבר מבנה המשטר והדמוקרטיה המהותית. ליפשיץ עשוי להיות מועמד המקובל על כל הצדדים בשל היותו אדם דתי־לאומי המגיע מלב הממסד של המגזר מחד, ומאידך תומך באג'נדת זכויות האדם. מינויו עלול להתברר כטעות חמורה.

מועמד נוסף הוא השופט מנחם פינקלשטיין, הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, שלצד עיסוקו המשפטי היבש מקדיש מרץ רב למחקר בתחום טוהר הנשק ואתיקה צבאית, ואף פרסם ספר בנושא סביב שירתו של נתן אלתרמן. קשה להעריך את עמדותיו בשאלות היסוד החוקתיות, אך נטייתו לעיסוק בזכויות אדם איננה אות מבשר טוב. דברים שאמר כפרקליט צבאי במסגרת דיון שנערך בוועדת החוקה של הכנסת בשנת 2004 מעידים על הכיוון. לדידו, המחסומים ביהודה ושומרון "מהווים נקודת תורפה בתחום שמירת זכויות האדם". הוא סיפר כי הזדעזע למקרא עדויות "שוברים שתיקה" וכי בעקבותיהן הוא הנחה את מפקדי צה"ל לחדד את ההנחיות לחיילים, "גם אני בעד שבירת שתיקה", הודה.

מועמדים נוספים של שקד הם השופטת תמר בזק־רפפורט מירושלים, השופטת יעל וילנר מחיפה, השופט אשר קולה מבית המשפט המחוזי בנצרת והשופט רם וינוגרד מירושלים – כולם משתייכים לציבור הדתי־לאומי. אנשים במערכת מעידים כי מבחינה מקצועית הם נחשבים שופטים טובים, אם כי צעירים ולא "בשלים" דיים למינוי לעליון.

בנוגע לווילנר: סרטון שנמצא ברשת מציג דברים שלה בכנס, שבהם היא מצהירה כי יש לעודד תביעות נזיקין על פגיעות נפשיות בתוך המשפחה, באופן שמטה את המערכת נגד הגברים. אמירות אלה עשויות ללמד על הלך רוח מסוים. גם העובדה שהיא התמחתה אצל נשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, ונתמכת בוועדה על ידי השופט יצחק עמית, מלמדת שהיא תהיה נאמנה לממסד האקטיביסטי השולט.

באופן כללי, צריך לזכור כי לא כל שופט חובש כיפה הוא שמרן משפטי. אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ואדמונד לוי ז"ל הם דוגמאות לשופטים בעלי רקע דתי מפותח, אך ידועים כבעלי גישה אקטיביסטית. העובדה שרשימתה של שקד כוללת מספר כה רב של שומרי מצוות, מרמזת על תפיסה שטחית של הנושא.

מתוך הרשימה נדמה שהשופט עופר גרוסקופף ראוי בהחלט, אך העובדה שהוא נחשב מקורב לשר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן עלולה לעמוד לו לרועץ.

זהירות מ"דיל" בעייתי

מבחינה פוליטית, מערך הכוחות בוועדה איננו מותיר מקום רב לתמרון: מקום אחד 'שמור' לשופט ערבי – ג'ורג' קרא או חאלד כבוב, כאשר השופטים תומכים בקרא; בנוסף נטען כי מקומו של השופט יוסף אלרון, הנחשב מועמדו של שר האוצר משה כחלון, מובטח. אם כך הם פני הדברים, הרי שנותרו שני מקומות פנויים, שאחד מהם 'משוריין' לאשה.

במצב כזה עשוי להיווצר 'דיל', שבמסגרתו כל צד יקבל מינוי אחד שהוא לרוחו. במקרה הטוב השרה שקד תבחר בספיר, המקורב אליה ונחשב שמרן, והשופטים יאזנו אותו במועמדת אידאולוגית משלהם: מיכל אגמון־גונן, רות נד"ב או רות רונן. במקרה הרע, המועמד של שקד בעסקה עשוי להיות שחר ליפשיץ או אביעד הכהן – דתיים ומקורבים, הרחוקים מלהיות שמרנים. אם כך יקרה, יצא שכרנו בהפסדנו.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. גבבת רצינית.
    שיטוט בגוגל ודיג מקרי של ציטוטים אינו עבודה עיתונאית.

  2. בקיצור, המאבק במהפיכה המשפטית צריך להיות מאבק עקרוני ולא פרסונלי. צריך לקבוע לשופטים כללים של מותר ואסור באמצעות חוק, כי זו השפה היחידה שהם מבינים. ואלו החוקים שהייתי מעבירה בכנסת:
    1. אין חוקה. לכן חוק לא יכול להיות לא חוקתי. ובמילים אחרות אין בית המשפט רשאי לפסול חוק, שום חוק, משום סיבה. היחיד שיכול לבטל חוק – הוא המחוקק עצמו, דהיינו הכנסת.
    2. בוועדת מינוי שופטים לא יהיו שופטים. רק נציגי ציבור נבחרים (חברי כנסת) יהיו בוועדת המינויים
    3. שופט ייבחר לקדנציה או שתיים. דהיינו מקסימום יכהן בתפקידו שמונה שנים.
    4. אוייב הוא אדם שניסה או הצליח לעשות פיגוע, ובני משפחתו. כמו כן, אדם המסית לטרור – במסגד או במדיה חברתית, או בטלביזיה יחשב לאוייב – הוא ובני משפחתו. אוייב ייאבד מיד את כל זכויותיו. משפחה של מחבל או מסית תגורש לירדן, ביתם ייהרס, והמחבל ייכלא למאסר עולם. כל זה ללא משפט ובאופן מיידי. כי אין לו זכויות. גם לא זכות לעתור.
    5. דוח אדמונד לוי יאומץ במלואו.
    6.המדינה באופן קטגורי תצהיר שהיא אינה מקבלת את החוק בינלאומי ולא תתחשב בו אלא רק בחוק המקומי.
    7.שופטים יוכלו לדון בעתירה אך ורק אם העותר עצמו נפגע.
    8. שופטים לא יוכלו לדון בעתירות פוליטיות או עקרוניות. הם יצטרכו לדחות אותן על הסף ולהחזיר לכנסת לדיון.
    9. לא יהיה יועץ משפטי קבוע לממשלה. לא למשרדי הממשלה ולא לצבא. נמאס מהמשפיטיזציה המיותרת שדנה בעיניינים פוליטיים ולא משפטיים.

    1. הרעיון שהכנסת תוכל לחוקק חוקים הינו אנטי דמוקרטי. מנין לנו כי לחברי הכנסת אין אינטרסים? מנין לנו שהם ידאגו לזכויות האזרח?
      רק לשופטי בגץ הזכות לחוקק חוקים, כיון שהם מבינים מהי דמוקרטיה במובנה הערכי ולא הפופוליסטי.
      אה, וגם אצל היטלר הרייכסטאג חוקק חוקים. לזה את רוצה שנגיע?!

    2. לאני בהלם,
      לפי עיקרון הפרדת הרשויות הכנסת היא הרשות המחוקקת. אתה יודע למה זה? כי הכנסת היא נבחרי העם והעם הוא הריבון בדמוקרטיה. אנשים שיושבים עם גלימה ולוקחים לעצמם סמכות לא להם לפסול חוקים הם אנטי דמוקרטים. העם לא בחר בהם, והם אינם עומדים במבחן הבוחר. אם יחליטו לפסול חוק – לא נוכל להפיל אותם מהשילטון. אז איפה הכלל שהעם הוא הריבון?
      הכנסת זה לא היטלר. הכנסת מייצגת חלקים שונים מהעם. האינטרס של הפוליטיקאים הוא לייצג את רצון העם, כי אם לא – העם יפיל אותם.

      צדקת כמובן שחוקים צריכים לנבוע מערכים ולא להיפך. כלומר, חוקים הסותרים את הערכים – צריכים להיות מתוקנים בכנסת. ואולם, לשופטי בית המשפט העליון אין מונופול על הערכים. שוב, הערכים הם של העם ולמען העם על ידי נציגי העם. ולכן, הכנסת צריכה לחוקק והשופטים צריכים לשפוט לפי החוקים, ואסור להם לפסול חוקים.

  3. המימסד הלאומי ובמידה מרובה גם הדתי לאומי רואה באנשי התרבות השמאלנים גיבורי תרבות. שקד לא יוצאת מכלל זה. הדרגות האקדמיות הגבוהות באקדמיה משקפות קידום של תומכי התרבות מקרב השמאל. לא במהרה יזכה איש ימין בפרופסורה. כך גם המצב בקשר לקידום שופטים. אם בועדה ללבחירת שופטים היו יושבים נציגי הציבור שאינו רואה באנשי תרבות שמאלנים גיבורי תרבות כמו נציגי ש"ס או אגודת ישראל אזי פרצוף בית המשפט היה משתנה לחלוטין. היום אדם דתי מנסה בכל הדרכים להימנע מלהגיע לבית המשפט משום שהוא לא יחפש שם צדק וזכויות. גם יהודי המסוסך עם ערבי עשוי בהגיעו למערכת המשפט לאבד את מכנסיו.המצב הנוכחי נתמך בשץף קצף על ידי התקשורת. מה שישראל צריכה הינו "טראמפ", היינו אנטי מיסדי מן השורש עם כוח פוליטי כדי לנקות את האורוות. הגוף היחידי שיוכל לבצע את ההפיכה הנחוצה הינו הסנהדרין המתפתחת.

  4. כל מה שנשאר לסכם ולהציע לקדנציה הזו של איילת שקד היא לומר: "שבי ואל תעשי כלום"?!

  5. אתה רוצה להגיד לי שכל השופטים במדינה הם אקטיביסטים? אתה לא יכול לקבוע אם שופט הוא אקטיביסט או שמרן ע"פ פסק דין אחד או איזה התבטאות- ככה ניתן לקבוע שגם גביזון, אדמונד לוי וסולברג הם אקטיביסטים…

    חוץ מזה גם אם הרשימה היא באמת רובה קרובה למשנתו של ברק, שקד לדעתי תצליח למנות את ספיר לשופט בבגץ, כשלפי הפרסומים כחלון ולשכת עורכי הדין מעוניינים באלרון כשגם הוא שמרן, בתוספת השופט כבוב שבא בעיקר מפסיקות בנושא הכלכלי ולא שפט שנושאי צדק חברתי וזכויות אדם כאלה ואחרות , ואם תצליח לסכל את מינוייה של רונן- ניתן לקבוע שזו תהיה בחירת השופטים השמרנית ביותר שניתן לצפות.

  6. בארה"ב ניצחו השמרנים ופני השמאל נפלו. אחרי קריאת המאמר פני נפלו. מסתבר שאין תשתית ימנית\שמרנית לשנות או לפחות לאזן את בית המשפט העליון שימשיך לנהל לנו את החיים. השמאל האקטביסטי צפוף מלוכד והימין מפוזר.

  7. עקיבא, אתה הולך כמה צעדים רחוק מדי. מאד קשה להסיק מכך שמישהו עובד ב'ון-ליר' לגבי עמדותיו בנושאים שונים, להפך – לעיתים מוסדות כאלה מבקשים להציג קשת רחבה של עמדות. בנוסף, לא כל תמיכה בארגון זכויות אדם או פרסומים רבים בנושא – מהווים הוכחה לעמדות בנושא אקטיביזם שיפוטי.

  8. הבעיה אינה שופטים אקטיביסטים או שמרנים זו ראיה של שיפוט ישראלי במונחים אמריקאים , בפועל כולם אקטיביסטים כל אחד בתחום שקרוב לליבו . צריך להפסיק את החריגה מסכמיות של בית המשפט וכניסנ לתחום האחריות של הכנסת והממשלה

  9. כנראה שנדיר למצוא משפטנים שמרנים,
    כמו שנדיר למצוא פוליטיקאים ימניים |(כלכלי)
    כמו שנדיר למצוא בעלי פיצריות שמעדיפים פלאפל,
    או בעלי מכולת שמטיפים לקנייה חסכונית בסופרים גדולים.

    כל אחד רוצה לשמר את כוחו, ורואה את העולם מתוך המקום שלו.

    לדעתי היות השופטים כאלה או אחרים לא משנה- מה שצריך זה להגביל את הכח שניתן להם
    להחליט בעצמם מה מותר להם לעשות ומה לא.
    הכנסת צריכה לעשות סדר.
    הוועדה למינוי שופטים אינה המקום הנכון ללחוץ.

  10. יגאל מרזל&רם וינוגרד=שופטים גרועים וכמעט אנאלפבתיים. יש להם טון דיבור נעים ואדיבות המסתירים בורות תהומית וחוסר יכולת קריאה בסיסית כמו גם חוסר איכפתיות לעובדות באשר הן. והגרוע ביותר אין להם מושג קלוש במהותו של משפט אזרחי והם חששניים ומוגי לב בהכרעותיהם בו.

    נאווה בן אור=שופטת מצויינת ! אמיצה ובוטחת עם הבנה עמוקה במשפט אזרחי.

    שאול שוחט שופט רציני יסודי ישר והגון.

  11. שאלה לכותב: אתה מודע לעובדה שבמסגרת עבודה עיתונאית אפשר גם להתקשר לאנשים שאתה כותב עליהם ולדבר איתם ולא רק לנחש מה דעותיהם באמצעות גוגל וניחושים שמבוססים על הדעות של בן זוגם?

  12. קיצורו של ענין, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש. שמח שבעתיים שפרשתי לגמלאות ולא אצטרך לסבול יותר מהוירוס הקטלני של האקטיביזם.

  13. השרה שקד מאכזבת בכל. היא משימה עצמה כהולכת לעשות משהו שהוא לגמרי מעט ולא מטפח בשום בעיה, וגם את זה היא אינה מקיימת.

  14. זה אומר שהנזק שברק גרם לו
    התפשט לאורך כל מערכת המשפט
    ותאוות הכוח והשליטה מציפה את כולם

  15. אין שום בעיה באקטיביזם משפטי, רק שיהיה ייצוג הולם לכולם!
    רוצים להתערב בסוגיות פוליטיות? תדאגו לכל מגון הדעות הפוליטיות!

  16. קודם כל חשוב להזכיר שחאלד כבוב הצטלם מחויך עם אחמד טיבי, אין צורך להגיד יותר מזה בנוגע אליו.

    מעבר לכך, אם המסקנה היא שבמקרה הטוב שקד יכולה למנות רק שופט שמרני 1 מתוך 4 שזו תוצאה רעה מאוד, אז ההמלצה צריכה להיות שתנקוט במעשה ציפי לבני ופשוט תקפיא את פעילות הוועדה לבחירת שופטים, כי טוב לא ייצא ממנה בכל מקרה.