הם פחדו שראש הממשלה ינצל מצב חירום לטובתו, ולכן המעיטו בחומרת האיום
בחלק הגלוי של התצהיר שהגיש ראש השב"כ רונן בר לבג"ץ נגד פיטוריו באפריל 2025 תלה בר את כישלון הארגון לצפות את התקפת חמאס ב-7 אוקטובר בחשש ממה שהגדיר כ-'מיסקלקולציה', ואישר את הדיווחים שהתפרסמו על הנושא בעיתונים. עוד ציין כי: "… תמונת המודיעין שהחלה להצטבר הצביעה על חריגה, שהוערכה באופן שגוי כדריכות חמאס לפעולה ישראלית ולחומרא כהכנה לפיגוע פשיטה נקודתי…" (ההדגשה במקור!), מה שהוביל לשיגור כח ייעודי משולב של אנשי מבצעים מהשב"כ ולוחמי ימ"מ לגזרה. כלומר ראש השב"כ מציין במפורש שבין שתי האפשרויות, דריכות חמאס לפעולה ישראלית או התארגנות ממשית לפיגוע, האפשרות החמורה יותר שנשקלה הייתה האפשרות של פיגוע נקודתי. זאת אף שמאז תום מבצע 'צוק איתן' בשנת 2014 חמאס נמנע מלנסות לחצות את הגבול ולבצע פיגוע בשטחנו. והסבירות שיעשה זאת, רק פחתה מאז הקמת המכשול. ומכל מקום, השיקול לחומרא, הוא שגרם לדבריו לשגר את צוות טקילה ולוחמי הימ"מ לגזרה. תרמה לכך מן הסתם העובדה, שמאז אירוע גלעד שליט, דפוס הפשיטה ה'נקודתית' של חמאס כלל כמעט תמיד ניסיון חטיפה, תרחיש המחייב הפעלת כוח ייעודי ומיומן מן הסוג שבר בחר להזניק לגזרה.
כך או כך, קשה להאמין שבכירי השב"כ לא הבינו שפשיטה 'נקודתית' כזו עלולה להתגלגל לכדי אירוע אסטרטגי ממדרגה ראשונה, שיטלטל מדינה, שכבר הייתה נתונה ממילא במשבר פנימי חריף סביב הרפורמה המשפטית, מהלך שנתפס בעיני חלקים מסוימים בציבור כאיום על הדמוקרטיה הישראלית וגרר מחאות המוניות, גילויי סרבנות, הוצאת כספים מן הארץ, השבתות, ביזוי טקסים לאומיים ועוד… באקלים כזה, חטיפת חייל הייתה עלולה להיות המהלומה האחרונה בחייה של הממשלה. בנסיבות הללו, המינימום המתבקש היה לדרוך את המערכת, להרים טלפון לראש הממשלה, או לפחות לשר הביטחון שלו, ולעדכן כי קיימת אפשרות לפשיטה, וכי בשל חומרת התרחיש הוזנק כוח ייעודי לגזרה. מוזר מאוד שזה לא נעשה. הרבה יותר קל היה להבין אילו ראש השב"כ היה מגיע למסקנה כי אין ממש בהתראות שהצטברו. לו כך אירע, ניתן היה להשלים את חלקי הפאזל היוצרים את השלם, שאותו הגדיר בר עצמו כ־miscalculation, היפוכו של המושג calculate, שפירושו היכולת לחשב ולהעריך סיכון באופן רציונלי. אלא שכאן מתגלה הסתירה: אם תהליך החשיבה שבוצע הוביל למסקנה שמדובר ברעשי רקע חסרי משמעות, מדוע שוגר כוח ייעודי? ואם האיום נתפס כממשי עד כדי שיגור כוח כזה, כיצד לא ניתנה התרעה מתאימה לגורמים שנזכרו קודם? מדובר בלוגיקה שאינה מתכנסת לכלל הסבר מניח את הדעת.
ומכאן לאפשרות השנייה, שהוערכה כאמור בסבירות נמוכה, ולפיה חמאס נערך למתקפה של צה"ל. נוכח היסטוריית העימותים עם חמאס, שמאז השתלטותו על הרצועה ב־2007 היה זה שיזם את העימותים פעם אחר פעם בלי שקהילת המודיעין שלנו הצליחה להתריע על כך מראש הרי שזהו ענין די תמוה. זאת ועוד, שני המבצעים האחרונים ברצועה לפני ה-7 באוקטובר כוונו נגד הג'יהאד האיסלמי, בעוד חמאס צופה בהם מן הצד. מה שחיזק את הערכות המודיעין שחמאס מורתע, מעדיף שלטון וכלכלה, על פני הרפתקאות צבאיות.
ההערכה כי חמאס אינו חותר למלחמה לא נולדה בחלל ריק, אלא שיקפה שינוי עמוק בתפיסת ההפעלה של שירות הביטחון הכללי. היחלשות רכיב היומינט, המבוסס על מגע ישיר עם השטח והאויב, לצד התחזקות המערך הטכנולוגי, העתיקו את הדגש מאינטואיציה אנושית לאלגוריתמים. ביסוד כל אלגוריתם עומדת מערכת הנחות, כלומר קונספציה. באופן פרדוקסלי, ככל שהמידע הפך עשיר ומתוחכם יותר הארגון התקשה לקבל כל מה שלא התאים לקונספציה, ונטה לאמץ סימנים שאישרו אותה. וזה גם מה שאירע לו באינטראקציה עם הדרג הפוליטי. אלא ששם, כפי שנראה מיד, הוא תרם לעיוות מסוג אחר לגמרי, שאליו נגיע כעת.
חשוב כבר כאן לפסול על הסף את האפשרות ההזויה של בגידה. רונן בר וכל בכירי השב"כ לדורותיהם הם פטריוטים, שסיכנו את חייהם יותר מפעם אחת למען בטחון מדינת ישראל. מדובר במשהו אחר, המתקשר גם לפניית רונן בר לבג"ץ למנוע את פיטוריו על ידי ראש הממשלה. והמשהו האחר הזה, שמסביר את המיס-קלקולציה דלעיל, קשור לחשש שקינן במטה השב"כ שנתניהו ינצל את סיטואציה שנוצרה על מנת לפתוח במלחמה שתסיט את תשומת הלב הציבורית מהאנרכיה ברחובות. בפסיכולוגיה מכנים זאת חשיבה מוטת מוטיבציה Motivated Reasoning)), כלומר מצב שבו חשש או עמדה מוקדמת, לא רק משפיע על שיקול הדעת, אלא מעצב את האופן שבו אדם מפרש את המציאות. מי שהשתתף בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר ב'פרלמנטים' של בכירי שב״כ בדימוס, לא יכול היה להחמיץ את עומק הסלידה מנתניהו. בפורומים הבלתי מסווגים הללו, חזרו שוב ושוב הביטויים דיקטטור, תאב שלטון, מושחת, מסית, מפלג, שקרן ודומיהם. בעקבות הקמת הממשלה עם בן גביר וסמוטריץ, וקידום הרפורמה המשפטית, הפכה הסלידה הזו אצל רבים לאיבה אישית כמעט. מן המעט שדלף ממסדרונות השירות עצמו, ניתן היה ללמוד שזו הייתה גם הרוח שנשבה בהנהלת הארגון בזמן אמת, מה שהוביל את הדרג המקצועי בשב"כ להאמין שאזהרה חריפה מדי תנוצל בזירה הפוליטית לקידום אינטרסים של "היאחזות בשלטון" לשיטתם.
תורת ההרמנויטיקה, העוסקת בתיאוריה של ההבנה, מלמדת כי לא הטקסט עצמו הוא העיקר, אלא הסאבטקסט שלו; לא רק מה שאנשים אומרים או כותבים חשוב, אלא גם מה שהם בוחרים להצניע. כאשר בוחנים את תצהירו של רונן בר לבג״ץ ברוח זו, מתברר כי אין לקרוא אותו כפשוטו, אלא ככזה החושף טפח ומסתיר טפחיים. האם הפרשנות דלעיל מספקת הסבר מניח את הדעת למיס-קלקולציה הנזכרת? יום יבוא ואולי נדע זאת.
אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.
