מאחורי הסיבוב: הבלוג של יהודה הראל

בכל זאת גלובליזציה

קל מאוד לפזר הבטחות פופוליסטיות, בעיקר בתקופת בחירות. לאחר שהגלובליזציה ניצחה את הפרוטקציוניזם ושיפרה את כלכלת העולם, עתה מנסים דמגוגים, לאומנים וסוציאל-דמוקרטים להשיב את הגלגל לאחור

נהנים מהגלובליזציה; סניף מקדונלדס במצרים, 2010. צילום: Bonnie Ann Cain-Wood CC BY 2.0 via flickr

פופוליזם: המחלה של הדמוקרטיה

פופוליזם הוא אמירה, עמדה, מדיניות, וססמה שכל מטרתם רק למצוא חן ולקבל תמיכה מההמון. אבל אפילו הפופוליסט הגדול ביותר לרוב יודע שעמדותיו מופרכות ומזיקות לאורך זמן. רק מנהיגים דמוקרטים, גדולים, כריזמטיים ונדירים יכולים לוותר על פופוליזם, ולהוביל צעדים נכונים גם שאינם פופולריים.

הפופוליזם "חוגג" במיוחד, אך לא רק, בעונת בחירות, שלאחריהן הוא מתפוגג לאטו מכורח המציאות, הכישלונות והסבל שהוא גרם. ססמת ההיחלצות מהפופוליזם לאחר הבחירות היא: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".

במערכת הבחירות השמיע דונלד טרמפ ססמאות נגד הגלובליזציה ואפילו בכיוון של אוטרקיה. טרמפ הבטיח להטיל מכסים על התוצרת הסינית ועל המכוניות האמריקניות המיוצרות במקסיקו, להחזיר את יצור הפלדה לארצות הברית ו"לבחון מחדש" את כל הסכמי הסחר של ארצות הברית. ההתבטאויות בגנות הגלובליזציה הביאו שמחה ותקוות לשמאל של תומכי סנדרס, ואפילו לשמאל בישראל.

גלובליזציה

אף אחד לא המציא את הגלובליזציה, ושום כוח לא יוכל לעצור אותה לאורך זמן.

חלוקת העבודה המתפתחת ומסתעפת מאז ראשית ההיסטוריה היא המנוע המריץ קדימה את הציוויליזציה ורמת החיים האנושית. חלוקת העבודה התפתחה לרבבות מקצועות, התמחויות, שירותים חברות וארגונים שניהול החליפין ביניהם נעשה על ידי כלכלת השוק החופשי, בעזרת מערכת המחירים הנקבעים על ידי השוק. כל הניסיונות לארגן את חלוקת העבודה על ידי ממשלות, מתכננים וכלכלנים נכשלו.

הגלובליזציה היא השלב העליון של חלוקת העבודה והשוק החופשי, כאשר כל ייצרן, כל חברה וכל מדינה יכולים למכור את היתרונות שלהם בכל שווקי העולם ולרכוש בהם בזול את מיטב המוצרים והשירותים.

אין צורך לשכנע ביתרונות הגלובליזציה את יצרני המזל"טים, ה"סארטאפיסטים", יצרני  ה"אקזיטים", ואת רוכשי הרהיטים באיקיאה ומזמיני ה"צ'ינה בי" באינטרנט. כך, מדינות קטנות עם שוק פנימי מצומצם יכולות, סוף-סוף, לשווק את יתרונותיהם בכל העולם ולרכוש בזול את היתרונות היחסיים של כל חברה ומדינה בתבל.

הגלובליזציה, כמו כלכלת השוק אינה פרי של המצאה גאונית, אלא תוצאה ספונטנית מההתפתחות המדהימה של המחשוב, האינטרנט, והתחבורה העולמית ביחד עם נצחנה הגובר של החירות.

אויבי הגלובליזציה

אויבי החירות הם גם אויביה של הגלובליזציה וחסידיה של הכלכלה האוטרקית, כי כלכלה גלובלית ללא ממשלה גלובלית מקטינה מאוד את יכולת הממשלות להתערב במשק.

הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה (1814-1762), אבי הלאומיות והלאומנות הגרמנית, קרא בספרו "מדינת הסחר הסגורה" לאוטרקיה, לניהול הכלכלה על ידי המדינה ולהימנעות כמעט מוחלטת מסחר חוץ.

בשנת 1936 היטלר קבע את המטרה של הפיכת גרמניה לאוטרקיה תוך ארבע שנים על ידי הגבלת הייבוא, כיבושים וסיפוחים, ועל ידי יצירת אריגים, גומי ודלק סינטטיים. סטאלין קרא ל"סוציאליזם בארץ אחת" והפיכת ברית המועצות לאוטרקיה.

אפילו מדינות טוטליטריות קטנות מנסות להגיע לאוטרקיה, למרות שזו מגמה בלתי אפשרית בעליל. כזאת היא האידאולוגיה של ה"ג'וצ'ה" – "הסתמכות עצמית" בצפון קוריאה, והאוטרקיות שניסו לכפות אנוור הודג'ה באלבניה והרודן נה וין בבורמה, שקבע את "דרכה של בורמה לסוציאליזם של אוטרקיה".

בין המתנגדים לגלובליזציה ניתן למצוא גם דמגוגים, סוציאל-דמוקרטים ולאומנים חסידי הפרוטקציוניזם הכלכלי.

כלכלה פרוטקציוניסטית מתבטאת בקביעת מכסות ומיסוי על היבוא וסבסוד המוצרים המקומיים. דוגמה לפרוטקציוניזם נתן נשיא צרפת סרקוזי, כשהודיע על הזרמת שישה מיליארד יורו בחמש שנים לתעשיית הרכב הממשלתית: "אנו רוצים לעצור את העברתם של מפעלי רכב צרפתיים אל מחוץ לגבולות המדינה" אמר, "ויתכן שנשיב לצרפת אותם מפעלים שכבר נמצאים במדינות אחרות". כאלה הם גם המכסות והמכסים המוטלים בישראל על יבוא המזון בתירוץ המפוקפק של "ביטחון תזונתי".

הפרוטקציוניזם בולם את התקדמות הייצור, מעלה את הוצאות הקיום ומעביר כסף רב מהצרכנים וממשלמי המסים לתעשיינים ולחקלאים.

ניצחון הגלובליזציה

לאורך זמן, מתנגדי הגלובליזציה לא יצליחו יותר מאשר "הלודיטים", הטווים והאורגים מנוטינגהאם, ששברו בתחילת המאה ה-19 את מכונות האריגה והנולים התעשייתיים כדי להגן על בעלי המלאכה בפני ירידת מחירי הטקסטיל.

מדינות, ובמיוחד מדינות קטנות שיקדימו בהשתלבות בגלובליזציה יזכו בהתקדמות טכנולוגית, בהוצאות קיום נמוכות ובייתרון תחרותי.

עוד משהו

"אם סחורות לא יחצו גבולות, צבאות יחצו אותם" – פרדריק באסטייה (1850-1801).

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. אני אויב גלובליזציה גאה.
    גלובליזציה מאיימת על מדינת ישראל כמדינה יהודית. היא גורמת לירידת היהודים מארץ ולהגירה של גויים לישראל. היא גורמת לכך שישראל הופכת תלויה ביבוא וביצוא ובכך מאפשרת לאויבינו לאיים עלינו בחרם שיפגע בנו אנושות. היא מאיימת על השפה שלנו ועל התרבות שלנו.
    כסף זה לא הכל בחיים. רווחים של חברות זה לא הכל בחיים. חרות היא ערך חשוב, אבל קיומה של המדינה הלאומית היא ערך עליון כי בלי המדינה לא יהיה לנו או לכל עם אחר שיאבד את עצמאותו כלום, גם לא החרות.

    1. הרבה יותר יהודים ירדו מכאן טרם הגלובליזציה, בתקופה בה חיינו מלבן ולחם מסובסדים תוצרת תנובה.
      תזכור את הפתגם מימי המיתון של 1965:" היורד האחרון שיכבה את האור".
      באותה תקופה עלו יהודים רק מארצות מצוקה.
      לא ניתן לבנות מדינה רק על קומץ אידאליסטים שיישארו תמיד, גם במחיר חיי צנע.
      נצחונה הגדול של הציונות הוא העולים הלא-ציוניים, הבאים לישראל מפני שכאן רמת החיים, ההזדמנויות לעבוד ולהתפתח ואיכות החיים גבוהות מאשר ברוב המערב.
      והתנאי לבום הכלכלי של ישראל הוא היצוא והיבוא החפשיים, המאפשרים לגניוס הנמצא פה להצטיין.
      והצלחה כלכלית זו היא תנאי לקיומה של המדינה.

    2. אתה מוזמן לעבור לחקלאות קיום ולבלות את ערב לאור מדורת של גללי גמלים.
      זו לא המצאה שלי, החמר רוז' בקמבודיה חשבו על זה לפני 40 שנה.
      הייטק זה פויה.

    3. מיכאל,אולי כדאי שתקרא את הכתבה פעם נוספת? כי כנראה לא הבנת שפופוליזם לא מוביל לשום מקום , אין שום סיכוי שבעולם שמדינה קטנה וצפופה כמו ישראל יכולה להתקיים כמשק אוטרקי.
      ההיפך הגמור הוא הנכון!! ההשתלבות המוצלחת של ישראל בכלכלה הגלובלית של העולם ,היא הסיבה לכך שהאויבים שלנו לא יכולים להטיל עלינו חרם אפקטיבי,לא לכבוש אותנו בגלל שיש לנו מספיק כסף לצבא חזק ,לקרוץ ליהודים שסובלים מאנטשמיות לעבור לגור לישראל,ואין סוף סיבות נוספות.

  2. בנתיים מי שחתם על הסכמי סחר חופשי בין ארה"ב למדינות אחרות הוא אובמה הסוציאליסט ומי שמתכוון לבטלם הוא טראמפ הרפובליקן.
    התבניות לא תמיד מסתדרות…

    1. מי שכלוא בתבניות זה אתה. קודם כל, לא כל רפובליקן הוא שמרן. המפלגה הרפובליקנים היא קואליציה של שמרנים, ליברטאנים, לאומנים ודתיים אוונגליסטיים. שנית, טראמפ הוא לא ממש רפובליקן. הוא פופוליסט ומנהל הקמפיין שלו כינה עצמו כלאומן כלכלי. המועמדות של טראמפ לא זכתה לתמיכה רשמית של המפלגה הרפובליקנית שנגררה אחר הקמפיין שלו בחוסר חשק בולט ולא תמכה בו כספית או ארגונית.

    2. בארה"ב יש רק שתי מפלגות בשל שיטת הבחירה האזורית שם.
      אצלנו בזכות שיטת הבחירות היחסית (אין איזורי בחירה) יש ריבוי מפלגות.
      וזה דבר מצויין. הבחירות האחרונות בארה"ב הוכיחו עד כמה עדיפה השיטה שלנו על שלהם.

      הם נתקעו עם 2 מועמדים לא אטרקטיבים בלי אפשרות שלישית ריאלית.
      אצלנו זה לא יכול לקרות. אם אתה ימני ולא מרוצה מנתניהו או שמאלני ולא מרוצה מהרצוג יש לך שפע של אפשרויות.

      וגם אידיאולוגית יש בישראל כמעט כל שילוב אפשרי. בכל תחום (כלכלי, מדיני-ביטחוני ודתי) הבוחר יכול לבחור את השילוב
      המתאים לו מבין מגוון מפלגות. בארה"ב יש רק שני מועמדים ולכן הבוחר לא יכול לבחור את התערובת המתאימה לו.

      וכך נוצר מצב אבסורדי שליברטן כמוני היה ניאלץ להתלבט בין דמגוג שרוצה לסגור את הגבולות ולהטביע את המדינה בחובות ערב מפעלי בנייה ענקיים וחסרי היתכנות כלכלית (לשקם את התשתיות, לבנות חומה, להטיל מכסים ולבטל הסכמי סחר), לבין סוציאליסטית שרוצה למסות את העשירים ולהטיל רגולציה על הכלכלה בתוך המדינה.

      כמובן שיכולתי להצביע לנציג המפלגה הליברטנית אבל שוב עקב שיטת הבחירות שם זה היה חסר משמעות.
      אצלנו הוא לפחות הייתה נציגות כלשהי בכנסת גם למפלגה קטנה עם מצע המתאים רק לי ולקומץ בוחרים.
      בארה"ב אין קיום למפלגות קטנות ולכן הברירה היא תמיד בין דושבג לחרא (ציטוט מסאות'פארק).

      הערה: המפלגה הרפובליקנית לא רצתה את טרמפ בדיוק משום שהוא דמגוג כלכלי. אך מרגע שנבחר בפריימריז כל מנגנון המפלגה עמד לשירותו וכל בכירי המפלגה תמכו בו, כספית וארגונית, ועכשיו לאחר זכייתו כולם רצים להתחנף אליו. גועל נפש. ולחשוב שהם דיברו פעם בשבח החירות הכלכלית.

  3. גלובליזציה, יופי.
    בלי כאב ראש, את ההחלטות יעשו לנו באו״ם או בבריסל, אין בעיות.
    מישהו כאן שמע על ברקסיט?

  4. אני אכתוב בקצרה כי את הפוסט הטוב שלי צינזרו
    חזרת הלאומנות היא תגובת נגד לגלובליזציה.
    אני קורא לה לאומתיות.

    המצב בו כל מדינה מתכנסת בעצמה עומד בניגוד לגלובליזציה.
    המצב בו ל- 99% מאזרחי העולם תהיה אזרחות אחת בלבד, ללא יכולת לשנות גם אם ירצו ול- 1% יש "אזרחות פתוחה" – לא יחזיק מעמד הרבה זמן.

    החלום הקפיטליסטי בו מדינות ידברו רק לפי אינטרסים כלכליים ויזנחו אינטרסים פוליטיים או ערכיים או תרבותיים – קשה לי לראות אותו קורה.
    אתם ב"מידה" תצטרכו להחליט – או ימין או גלובליזציה וניאו קפיטליזם. דרכיהם הולכות להיפרד בקרוב

  5. ואפשר יפה מאוד לתת יתרון בתוך המדינה שלך לחברות מקומיות. וגם רצוי. לא מדובר להפסיק סחר עם מדינות אחרות. מה שקורה היום זה חזירות של חברות ענק להוריד את העלות ע"י מעבר למדינות שמקלות עלהם לייצר. ואת זה אפשר וצריך לעצור. ברור שהמלחמה בגלובלזציה תהיה קשה, כי יבוא איזה פפוליסט עלוב ועוד הפעם יהרוס את החוקים שמגנים על המדינה ומקומות העבודה שלה

  6. בגלובליזציה יש גם טוב, רק צריך להגדיר כללי מסחר הוגנים ומותר לדאוג לאינטרסים של הציבור ולא רק של בעלי הון.
    איך אפשר לשלוח חבילה מסין בדואר לישראל בעלות זעומה כאשר רק עלות המשלוח יותר גדולה.
    האמריקאים נלחמו על ביטול העבדות בארה"ב, אך התנאים של הפועלים הסיניים קשים יותר משהיו התנאים של העבדים.
    גם אם הפועל הסיני היה אוכל רק אורז, בלי בית בלי בגדים ובלי משפחה, איך אפשר לייצר במחירים שלהם.
    יש כאן איזה הונאה.
    שכבר לא לדבר על איכות התוצרת, איך אומרים זבל סיני.
    לא יכול להיות שמדינה תקריב שכבה שלמה בציבור, השכבה היצרנית, לצורך רמת חיים של הכלל, ובמיוחד של בעלי ההון וכו'.
    צריך לתת לזה פתרון בונה, ונראה לי שלזה טרמפ מתכוון

  7. גם בתנאי הגלובליזציה צריך להבטיח את קיומם הכלכלי של גורמי הייצור: תעשיינים וחקלאים. ואל תשכחו מה עלול לקרות כשתפרוץ מלחמה: תשכחו אז מגלובליזציה. מי יסכים להוביל אספקה לישראל, כאשר יש סיכון להפגע? זה כבר קרה.