צו ביניים: הבלוג של עו"ד מיכאל דבורין

קריסת האמון בבג"ץ: יום הדין של האקטיביזם השיפוטי

כששופטי העליון מגלים אטימות לכל ביקורת כלפיהם, זה לא ממש מפתיע שאמון הציבור בהם נמצא בשפל חסר תקדים

מתעקשת לקבוע מי ייכנס למועדון. נאור עם הנשיא הקודם, אשר גרוניס. צילום: אלכס קולומויסקי,פלאש 90

תקופה לא טובה עוברת על "משפחת" בית המשפט העליון. מי שנאמר עליהם כי אין להם לא חרב ולא ארנק אלא רק את אמון הציבור, מתחילים להפנים שגם המרכיב החשוב הזה חומק מידיהם.

סקר שפורסם בשבוע שעבר מציג שפל חדש ברמת האמון שרוחש הציבור לבית המשפט העליון. בסקר, שערך פרופ' אבי דגני ממכון 'גיאוקרטוגרפיה', רק 22% מהאוכלוסייה היהודית במדינה השיבו כי יש להם אמון מוחלט בבית המשפט העליון. זאת לעומת סקר שנערך במתכונת דומה לפני 25 שנה, שבו 80% הביעו אמון מוחלט במוסד השיפוטי הגבוה של מדינת ישראל.

מה קרה כאן? כיצד הידרדר כל כך מעמדם של השופטים בתוך דור אחד בלבד? התשובה לכך מורכבת, אך חלק גדול מהאחריות רובצת לפתחם של שופטי בית המשפט העליון עצמם, המסרבים בעקשנות להפנים כל ביקורת המופנית אליהם, ואדרבה – מלבים בעצמם שיח לא סובלני.

טלו למשל את הפרוטוקולים מהוועדה למינוי שופטים שנחשפו בשבוע שעבר ב'ידיעות אחרונות', המתעדים את התנצחותה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור עם חבר הוועדה ח"כ רוברט אילטוב, שדרש לפגוש את השופטים המועמדים לקידום כדי שיוכל להתרשם מהם בעצמו לפני שיקבל החלטה. וכך נאמר בתמליל שפורסם:

אילטוב: "אני רוצה להכיר ולא להיות חותמת גומי. אני לא משפטן או עורך דין, ולכן עבורי אין תחליף למפגש. אם השופטים לא רוצים להיפגש אין בעיה, אבל אם הם רוצים – למה יש מניעה? אין כאן בעיה משפטית".

נאור: "אתה טועה. השופטים כפופים לכללי אתיקה ולמערכת היררכית. הם זקוקים לרשות לפגישות עם גורמי חוץ".

אילטוב: "אני לא רק ח"כ, אני גם חבר ועדה. השופטים וחברי לשכת עורכי הדין נפגשים עם השופטים באופן קבוע".

דרישתו של אילטוב היא יותר מלגיטימית. זכותו, ואולי אף חובתו, של חבר הוועדה לבחירת שופטים להתרשם מהמועמדים לשפיטה באופן בלתי אמצעי, ממש כשם שזכותו וחובתו של דירקטור בחברה ציבורית לדרוש לעיין במלוא החומר הרלוונטי בטרם יקבל החלטה.

מה פשר הסירוב העיקש של הנשיאה? התמיהה גוברת לנוכח הצביעות: שופטי בית המשפט העליון הרי היו מחייבים כל ועדה אחרת, שאיננה עוסקת בהם, בסטנדרטים מקובלים של שקיפות, והיו כותבים אוקיינוס של מילים על כך שחברי ועדה אינם "חותמת גומי".

בשבועות האחרונים היינו עדים לשורה של התבטאויות חריפות מפי השופטים. כששרת המשפטים איילת שקד העלתה את האפשרות לדון בשינוי זכות הווטו המוקנית כיום לשופטים במינוי שופטים לעליון, טענה נאור כי מדובר ב"אקדח על השולחן". נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק אף קרא לשופטים לבצע התפטרות קולקטיבית.

דוגמה צורמת במיוחד לאטימותם של השופטים לביקורת היה החרם שהטילו בזמנו שופטי בית המשפט העליון על לשכת עורכי הדין, בשל התנגדותם למשוב השופטים שהנהיגה הלשכה. החרם היה כה דרמטי, עד שאפילו לאזכרה של השופט המנוח עדי אזר סירב נשיא בית המשפט העליון דאז להגיע אם ישתתף בה גם ראש הלשכה המכהן, אדם שעורכי הדין בחרו בו לייצגם.

רוממות הדמוקרטיה והשקיפות בגרונם של השופטים, אך כשהדבר מגיע לפתחם – כל האמצעים כשרים כדי לחסום שיח כזה.

מי כאן עריץ?

הרטוריקה המתנשאת של השופטים היא רק ביטוי חיצוני לבעיה עמוקה הרבה יותר. הלכה למעשה, בית המשפט העליון הפך עצמו בדור האחרון למפלגה פוליטית נוספת, כזו שאינה עומדת לבחירות ושיש ביכולתה להטיל וטו בכל סוגיה מהותית שעולה על סדר היום הציבורי.

בנאומה בטקס השבעת השופטים בשבוע שעבר, ביטאה הנשיאה נאור בבהירות את תפיסתה:

יש המזהים את הדמוקרטיה עם שלטון הרוב. יטען הטוען כי אם החלטה כלשהי נתקבלה ברוב דעות ממילא היא החלטה דמוקרטית. זו טעות. שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה – אך הוא אינו תנאי מספיק. באין ריסון לכוחו של הרוב הוא עלול להפוך לעריצות; וכבר היו דברים מעולם. שלטונו של רוב השולל מן הפרטים את זכויותיהם; רוב הנוגש את המיעוט החי בקרבו – אינו שלטון דמוקרטי. שלטון הרוב הוא הצורה שלובשת הדמוקרטיה – והוא אכן חיוני כאמור – אך בצידו קיימים ערכים ועקרונות המגלמים את מהותה של הדמוקרטיה; ואשר בלעדיהם הדמוקרטיה אינה קיימת. בלא שלטון החוק – אין דמוקרטיה; בלא הפרדת רשויות – אין דמוקרטיה; בלא זכויות אדם – אין דמוקרטיה; וזוהי כמובן אינה רשימה ממצה.

שופטי בית המשפט העליון משוכנעים אפוא שהם המגן האחרון של "הציבור הנאור" מפני ההמון הנבער, שתפיסתו את המציאות היא כה פרימיטיבית עד שאינו ער לחובות החלות על החברה ובהן שמירה על זכויות אדם, הגנה מפני עריצות הרוב וכן הלאה.

מעבר לזלזול הבוטה, נאור טועה באופן בסיסי בהבנת הדמוקרטיה הליברלית. מה שמגן מפני עריצות הרוב הוא לא עריצות של מיעוט נאור שאיננו נבחר, אלא הפרדת הרשויות והאיזונים הפנימיים בין המוסדות השונים. הרוב איננו יכול להיות עריץ משום שהכנסת מבקרת את הממשלה, וחברי הכנסת עצמם עומדים לבחירות תכופות ונתונים לביקורת מתמדת מצד החברה האזרחית והתקשורת. לצד אלה קיים בית המשפט העליון, שתפקידו בין היתר לוודא שהמדינה עצמה שומרת על החוק.

מי שמפרים את האיזונים הללו ומעניקים כוח לא פרופרציונלי לענף אחד של השלטון הם שופטי העליון, שהציבו עצמם מעל הרשויות האחרות באמצעות חוקי היסוד שעברו במחטף ונופחו על ידי אהרן ברק לכלל מהפכה שיפוטית. כך הפך בית המשפט משחקן בתוך מערכת של איזונים ובלמים, למפקח עליון העומד מעל המערכות ומאזן ביניהן על פי ראות עיניו והשקפת עולמו. ומי יאזן את מערכת המשפט, ויגן על הציבור מפני החלטותיה?

אג'נדה רדיקלית

הבה נתבונן: מה הם אותם "עקרונות יסוד של השיטה" שהשופטים אמורים להפעיל לדברי נאור,בבואם לבחון חוק או פעולה שלטונית?

האם מדובר, למשל, בעקרונותיו של השופט בדימוס אהרן ברק, שקרא לאחר פרישתו לקדם את הרעיון של מדינת כל אזרחיה, ושבראיון אמר כי "מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים בעייתי ויש לו אפקט בלתי ישיר המתייחס גם לזכויות האדם בארץ"?

או שמא מדובר בעקרונות היסוד של השופט מני מזוז, שהובילו אותו לקבל מאז כניסתו לתפקיד את כל חמש העתירות נגד הריסת בתי מחבלים שהוגשו בפניו?

או שאולי אלה דווקא ערכיה של השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה, שהורתה להשאיר במעצר עד תום ההליכים ילדה בת 14 בתקופת ההתנתקות, ואישרה את מועמדותו של חבר הכנסת עזמי בשארה (זמן קצר לפני שנמלט מהארץ בחשד לריגול)?

עיניכם הרואות: דעות פוליטיות קיצוניות, הזוכות לתמיכה מועטה ביותר בציבור הישראלי, הם הם ערכי היסוד שבית המשפט נאבק עליהם נגד עריצות הרוב. פלא שהאמון בו יורד?

על כל אלה היה אפשר אולי לסלוח, אלולא היו שופטי העליון חוסמים באופן שיטתי ובטוטליטריות בלתי מתפשרת הכנסת חברים חדשים למועדון, כאלה שאינם אוחזים באותו סל ערכים מתקדם. הציבור היה מוכן לספוג החלטות שנויות במחלוקת, לו היינו בטוחים שהמוסד הזה מכיל נציגות מכובדת לכלל השקפות העולם והזרמים המשפטיים המוכרים לנו ממדינות אחרות בעולם, ותוך שיקוף נאמן יותר של עמדות הציבור בנושאים השנויים במחלוקת.

היה זה נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, שהזהיר עוד באמצע המאה ה־19 כי אם תינתן לבית המשפט העליון האפשרות לקבוע את המדיניות במקום הרשויות האחרות, העם יאבד את יכולתו להיות שליט בארצו לטובת קומץ קטן של שופטים. אך בעוד שבארה"ב נמצא בסופו של יום האיזון בין הזרמים השונים במשפט, וההכרעות בשאלות ערכיות מתקבלות על חודו של קול לכאן או לכאן, דווקא במדינת היהודים מתגשמת נבואתו של לינקולן במלוא עוזה. כך נוסדה בישראל עריצות המיעוט, ורוב הציבור איבד את היכולת לקבל החלטות על גורלו בהתאם לסולם ערכיו.

ושופטי בית המשפט העליון? הם בשלהם. פרוגרסיביים וששים אלי קרב מתמיד. אם לא יתעשתו בהקדם, לא מן הנמנע שהשפל שנרשם במדד האמון בבית המשפט העליון, לא יהיה התחנה האחרונה בהידרדרות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

21 תגובות למאמר

  1. יכול להיות שבית המשפט אשם בערעור האמון בו. וגם יכול שהאשמה רובצת לפתחם של ח״כים מהימין וגופי תקשורת כמו אתר מידה שהכריזו מלחמה שערה נגד הרשות השופטת, כחלק מניסיונם לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. אתם יודעים, נגיד כמו פרסום סדרת מאמרים שמגינה על רוצח שתועד במצלמות מבצע את הרצח, או הכשרת פיצוי מיליון ש״ח לאנשים על כך שעברו על החוק.

  2. בנוסף לכך בארה"ב יש להוכיח זכות עמידה. רק מי שנפגע באופן אישי וישיר מפעולה שלטונית שבוצעה בניגוד לחוק האמריקאי זכאי לבקש סעד. פה כל מי שלא נראית לו פעולה שלטונית כזו או אחרת פונה לבג"ץ.

  3. צריך לאפשר התפטרות קולקטיבית של כלל שופטי בג"ץ, כפי שאהרן ברק איים.
    שרת המשפטים צריכה לקחת בשתי ידיה אפשרות שכזאת, כשהיא כבר מוכנה עם ארסנל שופטים אחרים ראויים.
    צריך למחוק את דור האקטיביזם ולהעמיד שופטים רעננים נציגי כלל הציבור תוך, עצירת האקטיביזם בתחומים שאינם נכונים לו.
    לבג"ץ אין כל אחריות להחלטותיהם ולכן, יהיו מנועים בשפיטה שאינם מעניינם.
    או לחילופין, שופטים אשר כשלו בשפיטתם במבחן התוצאה, יצטרכו לתת את הדין, כולל פיטורין או כל סנקציה אחרת כמו העברתם לערכאות נמוכות יותר.

  4. נותרה רק השאלה כיצד מפרקים את המכשלה הזאת. ורצוי שזה יהיה במוקדם מאשר במאוחר.
    והתגובה הזאת ממצה את הדעה והרוח הנושבת מהתנהלות המוסד שחצה את גבול סמכותו.

  5. צביעות קיצונית מצד השופטת מרים נאור שמבצרת את מדיניותה השנויה במחלוקת בטיעון שהיא נלחמת נגד עריצות.

    שלטון של קבוצת מיעוט קטנה שבוחרת את עצמה זאת הגדרת מילון של עריצות.

    מה הטעם בבחירות דמוקרטיות כששופט שנבחר על ידי חבריו מבטל חקיקה של נבחרי ציבור בהבל פה? מבטל במחי יד מינויים ציבוריים בגלל התבטאויות שנוגדות את השקפת עולמו הפרטית?

  6. מאמר מצויין. היה כדאי גם להזכיר גם את שופטי העבר לנדוי, מנחם אלון ושמגר ששמרו היטב על זכויות אדם גם בלי חבצע הפיכה שיפוטית ותוך כיבוד עקרון הפרדת הרשויות.

  7. תשווה דמוקרטיה לתורה ואולי תבין.

    שופטי בג"ץ דומים לרבנים. הם מקדישים את חייהם ללימוד תורה(דמוקרטיה). זאת המומחיות שלהם. הם מגיני התורה (דמוקרטיה).
    כשיש סוגיה הלכתית – מעמידים אותה בפני מועצת חכמים (בג"ץ). הם עושים סיעור מוחות של גדולי תורה (דמוקרטיה) – ומחליטים. וזה תקף לכולם.

    מה שאתה מציע – בגלל שרוב העם בחר את נבחרי הציבור הדתי, אנשי הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה.
    אבל העם לא בחר את הרבנים. לא מבין את עקרונותיהם ההלכתיים ולא מבין את החלטותיהם – צריך לנשל אותם מסמכויותיהם כי איך הם יכולים להגן על תורת העם מבלי שהעם בחר בהם…
    נבחרי הציבור צריכים להחליט בסוגיות הלכתיות. בגלל שרוב העם בחר בהם.

    מעניין אותי לדעת אם אתה תומך בשינוי סמכויות רבנים גם. שסמוטריץ' וגפני ודרעי יחליט בענייני עגונות. הרי העם בחר אותם.

    1. פחחח
      ובתגובתך הוכחת שאתה מתייחס לבית המספח העליון כאל דת. תודה.
      עכשיו אנחנו יודעים הרבה יותר על דעותך ואמונותיך.

      היות שאנחנו (רוב הציבור) מתייחס לבית המספח העליון כאל אחד מהמוסדות בדמוקרטיה וחלק מכלל המוסדות שצריך להיות גם תחת איזונים ובלמים אנחנו אומרים שצריך שתהיה יכולת להגביל אותם אבל אתה מתייחס אליהם כאל דת ולכן השאלה אליך היא מה מעמדו של אהרון ברק האם הוא אלוהים או רק אדמו"ר?

      ואני חוזר שוב על תחילת תגובתי: פחחח

    2. אבל אנחנו לא חיים במדינת הלכה. ומה שתארת פה זה באמת נכון לגמרי. השופטים הפכו עצמם לכהני דת זכויות האדם, וכולנו צריכים לכרוע ולהשתחוות לכהנים האלה. אז לא. יש לנו דת אחת. הדת היהודית. לא אימצנו עוד דת – זכויות האדם. אנחנו כופרים בדת זכויות האדם ובכנסיה שלה, וגם בכל הכמרים שלה. מה תעשה לנו? אינקויזיציה?
      חוקים נכתבים בידי אדם. החוקים הנכתבים צריכים לשקף את מערכת הערכים המשותפת של העם. בגלל זה נבחרי ציבור מחוקקים את החוקים. הם אלה שצריכים לחוקק, הם אלה שצריכים לתקן חוק שאינו הולם את הערכים, והם אלה שצריכים לפסול חוקים הסותרים את הערכים. כל העבודה הזאת צריכה להיות אך ורק בידי הרשות המחוקקת. לא יכול להיות שאחרי שרשות מחוקקת אישרה – לשופטים תהיה המילה האחרונה. זה מתכון לאנטי דמוקרטיה. זה אומר שהעם הוא לא הריבון. אם העם לא מרוצה הוא יכול להפגין, הוא יכול לפנות לנבחרי ציבור, והוא יכול אפילו להפיל ממשלה. מה הוא יכול לעשות כנגד שופט עריץ מבית מדרשה של מרץ? איזה ערכים משקף תומך מרץ הזה? ולמה הערכים שלו יותר חשובים מערכי הרוב?

    3. אל האופק
      יש לך כאן טעויות בסיסיות. התורה אינה דמוקרטית החיוב בתורה למסור את ההכרעה בשאלה הלכתית למומחי התורה אינו דמוקרטי. במדינה דמוקרטית העם בוחר האם למסור את ההכרעה בשאלה מסוימת למומחים. יכול להיות שהצעד הנבון הוא אכן למסור למומחים אבל זכותו של העם להיות "טיפש" ולא למסור את ההכרעה למומחים. לכן גם אם יש הגיון בטענתך שיש למסור לבג'ץ הכרעות מסוימות הנסיון לכפות על הציבור דבר זה הוא אנטי דמוקרטי לא ישר ולא הגון.
      טעות נוספת אתה מערבב בין משפט לדמוקרטיה – גם אם נניח שהם מומחים למשפט זה לא אומר שהם מומחים לדמוקרטיה.

    4. הנה! נפיחת הבוקר של הטרול הביתי שלנו, הדחליל מארץ עוץ שתחביבו הקמת אנשי קש כתחליף לטיעונים.
      כמה כיף לנו שהוא מתחיל תמיד בביטויים לא-מתנשאים-בעליל כמו "…ואולי תבין". זה מכין את הקרקע לטיעונים מעמיקים, תמיד.
      וההשוואה לתורה – עילוי! אחד מאנשי הקש היצירתיים יותר שנתקלתי בהם. עכשיו כבודו גם הפך עצמו לפרשן, ממש רש"י של המאה ה-21, אשר יסביר עבורנו, הטומטומים, לא רק מה זו דמוקרטיה, אלא מה כתוב בתורה (אולי גם ב-באגאוואד גיטה, באודיסאה ובכתבי קיקרו? אני בטוח שהוא מומחה גם לאלה). וכבר ראינו במקומותינו שהוא אחד הטיפוסים הצבועים, אומר א' וחושב ד', אז באמת שאין צורך להגיב לאף אחד מהדברים שהוא אומר, גם כאשר יש איזשהו רמז לרצף לוגי בין תחילת משפט שלו לסופו.
      יכול להיות שמרוב מבט "אל האופק", גבוה ורחוק, שכח איפוא להסתכל טיפ-טיפה נמוך יותר, אל קרקע המציאות, והפיל את עצמו שוב לבור פרי יצירתו.
      אני אומר לכם, אני מקווה שהוא באמת מגיב בתשלום, כדי שלפחות יקבל איזשהו פיצוי על מצבו המנטלי הבעייתי, או לכל הפחות על ההשפלה שהוא חווה כאן ברמה כמעט יומית. מעניין אם מזוכיזם זה עניין פה, או סאדו-מזוכיזם, או משהו אחר. לא יודע, אני לא מומחה בתחום, אולי הוא כן…?
      ימשיך כבודו, מגירת הבדיחות שלך כנראה אינסופית, תודה לך!

  8. חיפשתי הרבה ולא מצאתי את הסקר שמוזכר בכתבה באתר של מכון גיאוקרטוגרפיה – אפשר לינק? מצאתי לעומת זאת סקר של הלמ"ס בו דירגו אזרחי ישראל את אמונם במערכת המשפט ב58%, למעלה מהממשלה (הרשות המבצעת – 40%) או הכנסת (הרשות המחוקקת – 38%). רק אומר.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4826391,00.html

    1. תגובה במקום.
      אכן הכתבה שהקישור במאמר מוביל אליה מציינת (אחרי הכותרת הגדולה) שאחוז המשיבים שיש להם אמון מוחלט / רב במערכת המשפט ירד מ 80% ל 56%, מתוכם 23% נותנים אמון מוחלט. למרות שהצגת הנתונים כך פשוט מזעזעת עדיין מדובר בירידה משמעותית של אמון הציבור במערכת המשפט.
      השופטים ומנהלי המערכת צריכים לשאול את עצמם האם זה רק כתוצאה מהידרדרות החברה הישראלית או שאולי יש סיבות נוספות (רמז: שקשורות להתנהלות שלהם עצמם)

  9. התשובה ממש לא מורכבת ואפשר לנסח אותה בשתי מילים – אהרון ברק.

    אפשר גם להרחיב ולכתוב שאיש הזה הנחיל אג'נדה של ליברליזם רדיקלי תוך התעלמות מוחלטת ממצבה המיוחד של מדינת ישראל,סרוס מערכות שלטון ורשויות חיקוק ונטילת השלטון בפועל מבלי שאיש מאזרחי המדינה נתן לכך היתר.

    כעת שיאכלו את הקש שאסף עבורם הגורו.

  10. בית משפט לא צריך לשמור על הדמוקרטיה שלא תהפוך לעריצות. א. כי השלטון עומד למשפט ה-ע-ם ! כל 4-5 שנים ולעיתים אף פחות. ב. שליט שעלה בצורה דמוקרטית וברצונו לנצל את המעמד ולהפוך לדיקטטור יזדקק לצבא ושום בית משפט גבוה או נמוך לא יוכל להושיע. בקיצור: הדמוקרטיה לא זקוקה לבית המשפט . דמוקרטיה זקוקה לרשות שתפקח שהחוק ישמר וזה בדיוק תפקידו של בית המשפט לדרגותיו.

  11. כאשר דעת והשקפת החיים של השופטים גוברים על החוק אין פלא שפסיקתם מנותקת מדעת הציבור!!!
    שופט מפרש את החוק לא מיצר ואו ממציא !!
    במידה והחוק לא עונה ואו מספק תשובה לבעיה על השופט להחזיר את הנושא למחוקק הכנסת!!!
    לא לשפוט ע"פ השקפת חייו!!

  12. בית המשפט העליון הפך עצמו ובעצמו לדיקטטור.הגיע הזמן למהפך בבית המשפט העליון על מנת להחזיר את השפיות שם ואת אמון הציבור. חבל שהשופטים לא קבלו את הצעתו של ברק הפירט המשפטי להגדרת פרופ' פוזנר ולא התפטרו קולקטיבית. אילו שמעו השופטים בקולו היה קל ופשוט למנות שופטים מתאימים אשר חלקם היו יכולים להיות גם מן המתפטרים.

  13. בית המשפט העליון בארה"ב, למרות שהוא פוליטי לחלוטין, גם נמנע מלהתערב בקביעת מדיניות בנושאים קיומיים: חוץ, ביטחון, הגירה וכלכלה. הוא משאיר את ההכרעה לשלטון הנבחר. פה שופטי בג"ץ שבוחרים את עצמם מתערבים גם בזה. חוק האזרחות, גדר הביטחון, חוק המסתננים ועוד.

  14. המאמר אכן מצביע על האסון המתגלגל של העליון, אבל לא יורד עד שורשיו היסודיים ביותר. הבעיה היסודית היא שבדמוקרטיות הליבראליות הרשות הניבחרת – הכנסת בישראל – היא בתוך מאזן הרשויות הרשות החזקה ביותר מעצם היותה הניבחרת, בעוד שהרשות המשפטית נמצאת בעמדה נחותה וחלשה באופן מבני לעומת הרשות הניבחרת. לא כך הדבר בישראל, הרשות השופטת, גם אינה ניבחרת על ידי הפרלמטנט והממשלה כפי שהדבר בדמוקרטיות הליבראליות, אלא גם מוסיפה חטא על פשע והפכה את עצמה לרשות העליונה על הרשויות הניבחרות הכנסת והממשלה. כך נוצרה לנו חונטה דיקטטורית, יהירה, מנותקת ולעיתים אף נפשעת מעצם היותה רודנית ופרו פלשתינאצית, עד שהיא חותרת ביודעין תחת מעמדה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. כלומר הביקורת שלי על המאמר היא שהוא עדיין סלחני לבגץ לעומת פשעיו בפועל שהעיקרים שבהם הוא דיקטטורה בלתי נבחרת, אפלה, שהרסה את הדמוקרטיה בישראל, וגם דוחפת אותה לחורבנה במהלכים קיצוניים וחסרי כל אחריות בסיסית. אם ישראל חפצת חיים היא, היא חייבת לבצע הפיכת נגד להפיכה הבלתי חוקית של בגץ ולהחזיר את בגץ למעמדו השמרני והלא אקטיביסטי לפני עידן אהרון ברק. יתר על כן, כיוון שבגץ כבר חטא, חייבת הכנסת לחוקק שורה של חוקים שבהם תוגדר היטב הפרדת הרשויות, עליונות הרשות המחוקקת והמעמד של העליון. רצוי מאוד גם שיוקם בית משפט עליון לחוקה בנפרד מבגץ ושהוא בלבד על פי החוקים שיקבעו לכך , ידון בסוגיות של פסילת חוקי הכנסת.

  15. אוי, גברת נאור,,,, נראה אתכם שם למעלה, חולטים פסק דין עפ"י דעת מיעוט בהרכב השופטים.. קשקשנית בשכל וזה מאד מפחיד שרמה כזאת של חשיבה נמצאת בשפיץ של הפירמידה.