מעלה טורים: הבלוג של הלל גרשוני

מלחמתה של המדינה בעסקים: כש"יער הקקאו" נתקל ביער הבירוקרטיה

יערה קלמנוביץ בסך הכול ביקשה לייצר ולמכור פרליני שוקולד, אבל שום דבר לא הכין אותה למרוץ המכשולים האינסופי שהרשויות הערימו בפניה: "התחושה היא שמישהו שם רגל בכוונה"

התנסות עם טעם רע; יערה קלמנוביץ'. צילומים: יערה קלמנוביץ׳, מרים צ׳סלר

לפני שנה נטשה יערה קלמנוביץ את העולם המעונב של עריכת הדין, כדי להגשים את חלומה ולהקים מפעל שוקולד בוטיק המוכר פרלינים מיוחדים. מותג "יער הקקאו" שלה, עם הפרלינים שהכינה במקלט מתחת לביתה ושיווקה בנקודות מכירה, עשה חיל. כעת רצתה יערה לפתוח מקום קטן שבו תכין את השוקולדים שלה ותמכור אותם לציבור. לא יותר מדי – חדר הכנה, שקוף לציבור, ומקום למכירה. מה כבר ביקשה?

אבל אז נתקלה יערה בעולמה של הבירוקרטיה הישראלית. חדר אחד להכנה? הצחקתם את משרד הבריאות. יש תקן למפעלים להכנת מזון! "מבחינת משרד הבריאות, מפעל שוקולד הוא כמו מפעל להכנת בשר", אומרת יערה. "גם אם את לוקחת שק של 10 ק"ג אורז ומחלקת אותו ל־10 חבילות של קילו – את חייבת רישיון יצרן", אמרו לה. אז צריך לעמוד בתקנות, אין ברירה.

מה זה אומר? צריך מסדרון לחומר גלם ומסדרון לתוצר מוגמר, חדר אריזה, מחסן, שירותים לגברים ולנשים (היא מעסיקה רק נשים, אבל את מי זה מעניין) גם במפעל וגם בחנות – כן, לא פחות מארבעה חדרי שירותים. צריך מקלחות לעובדים (כן כן), וגם חדר אוכל (חייבים! לא משנה שהם אוכלים בחוץ), לוקרים, ועוד מחסן. וחדר לשטיפת כלים. יערה לא צריכה חדר שלם לשטיפת כלים – יש לה תבניות של פרלינים, ומספיק בשבילן כיור קטן. אבל מבחינת משרד הבריאות – צריך חדר. אלה התקנות ("תגידי תודה, אנחנו עוד הולכים לקראתך").

מפה לשם נאלצה יערה לשכור מבנה גדול כדי שיתאים לכל הדרישות של משרד הבריאות. אבל כאן לא נסתיימו תלאותיה. משרד הבריאות הוא רק שחקן אחד, ובהחלט לא השחקן היחיד. כדי שהעסק יפעל צריך רישיון עסק של העירייה. בשביל רישיון עסק צריך רישיון יצרן ממשרד הבריאות, ורישיון כיבוי אש. לכיבוי אש, שאנחנו מכירים את עלילותיהם בדיכוי עסקים קטנים, יש גם כן מגוון של דרישות, והעלות כמובן אינה משנה להם ("יעלה כמה שיעלה", כמאמר הגשש), שגם סותרות את דרישות משרד הבריאות; כך למשל משרד הבריאות דרש כאמור שני מסדרונות – אבל כיבוי אש דורשים מסדרון אחד רחב, כדי שאפשר יהיה לברוח במקרה של שריפה. ויש גם דרישות שונות של מכון התקנים (צריך שהאריזות תהיינה עשויות מחומר מסוים ובצורה מסוימת), ועוד ועוד.

כדי להתמודד עם כל גוף שכזה צריכה יערה לשכור יועצים שיהיו אמונים על כל נפתולי התקנונים הסבוכים בכל גוף בנפרד – ועוד יועצת שצריכה לתכלל את כל השיגעונות יחד ולצאת מזה בחיים. כל זה בעלות של יותר מ־100 אלף שקלים – רק כדי להתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית, ועוד לפני מאות אלפי השקלים שצריך להוציא על המבנים והתכנונים בהתאם לשגיונות הגופים השונים. וזה, כאמור, רק כדי להכין שוקולד ולמכור אותו.

"אני מרגישה כאילו המדינה מתעללת בכוח בעסקים הקטנים", אומרת יערה. "התחושה היא שמישהו שם רגל בכוונה כדי שעסקים קטנים לא ייכנסו לשוק".

מימין: איך הרשויות דורשות מיערה לבנות את העסק שלה. משמאל: איך היא דמיינה שייראה

ישראל דיגיטלית ובירוקרטית

מן הצד השני, המדינה מפעילה יוזמות שונות לעזרה לעסקים קטנים, אבל כשנכנסים לפרטיהן מתברר שמדובר באליה קטנטנה עם קוץ גדול ודוקרני. יערה ניסתה להשיג סיוע מפרויקט "ישראל דיגיטלית", שבמסגרתו משקיעה המדינה מיליונים כדי לעודד עסקים לפתוח חנויות מקוונות, אל תשאלו למה. חשבה יערה שהיא תצליח להוציא משהו מהפרויקט, אבל הלכה לאיבוד בסבך הדרישות והמסלולים השונים, כך שבסופו של דבר הוציאה סכום עתק על אתר שעדיין לא נמכר בו ולו פרלין אחד.

ואם בעורכי דין עסקינן, גם בהקשר הזה נתקלה יערה באבסורדים. במסגרת פרויקט ה'הדסטארט' שפתחה יערה כדי לממן את ההתמודדות הדון־קישוטית עם הרשויות השונות, הציעה יערה תשורה של "פרלין + חתימה", שבמסגרתה אנשים יוכלו לבוא אליה כדי לקבל חתימת עורך דין וליהנות מפרלין על הדרך. "יש קבוצה פנימית של עורכי דין, להתייעצויות. שאלתי אותם אם יש בזה בעיה עם 'כללי האתיקה של המקצוע'. התחילה מהומה שלמה, עם מאות תגובות: את מדרדרת את המקצוע, זו בושה וחרפה, מדובר בשידול אסור וכן הלאה וכן הלאה. אני בטוחה שאני עוברת כאן על כללי האתיקה של הגילדה המכונה לשכת עורכי הדין, ואשמח מאוד אם הם יתבעו אותי על כך שעברתי על 'כללי האתיקה' שלהם. אלה בדיוק הסיבות שהפסקתי להיות עורכת דין. זה עולם שלם שבו אתה משחק אותה אדם נורא ישר ונורא הגון, סמל הצדק, אבל זו פסאדה מגוחכת. אני מבינה למה צריך רופא כדי לחתום על מסמך רפואי, אבל מה הרעיון שעורך דין יכול לחתום על זה שמישהו דובר אמת? האם עורכי דין הם שומרי האמת?"

בכך לא תמו תלאותיה של יערה, שכן גם משרד התמ"ת אינו טומן ידו בצלחת. יערה עובדת עם ילדיה, המסייעים לה בהכנה ובאריזה. היא רצתה לשלם להם באופן מסודר, אבל כאן מתברר שהחוק אוסר עליה להעסיק ילדים מתחת לגיל 14 (גם אם מדובר בילדים שעוזרים לאימא בזמנם החופשי), ואוסר להעסיק ילדים שלא בחופש (גם אם הם לומדים יום לימודים מלא). "את רוצה לעשות דברים בסדר ולפי הספר, אבל לא נותנים לך", היא אומרת.

גם עם העובדים האחרים היא נתקלת בבעיות. יש לה עובדת עולה חדשה, והיא הציעה לה קרן השתלמות כדי לחסוך לה במסים, אבל העובדת לא רצתה – היא לא מעוניינת בקרנות כאלה, היא צריכה את הכסף עכשיו. "היא מאוד רצתה גם שלא תהיה לה קרן פנסיה, אבל חייבים". וכך, כסף שהעובדת הייתה יכולה להשתמש בו כעת ולחסוך בעצמה לפי הבנתה, נמנע ממנה.

אבל אולי קרן הפנסיה הזו היא לטובתה, שיהיה לה בעתיד?

"היא אדם שיודע להתנהל ולדאוג לעצמו. אנחנו אנשים רציונליים. לעומת זאת, קרנות הפנסיה האלה גוזרות עלינו קופונים שמנים ולא ממש מסייעות לנו בטווח הארוך", עונה יערה.

אל תעזרו, אל תפריעו

יערה מקבלת אמנם שעות ייעוץ וסיוע מ"מעוף", מרכז של משרד הכלכלה לסיוע לעסקים, אך היא הייתה שמחה מאוד לוותר על כל הסיוע הזה, שנצרך רק בגלל ההסתעפויות הרבות של הבירוקרטיה. "המדינה יוצרת בעיות על גבי בעיות, ואז נותנת לנו ייעוץ כיצד להתמודד עם אותן בעיות", אומרת יערה.

מה היית אומרת למי שרוצה לפתוח עסק חדש כמו שאת עשית?

"צריך אופי חזק מאוד כדי להיכנס לתחום. הקושי הוא בעיקר נפשי: אני עושה משהו טוב, אז למה במקום לתמוך בי המדינה רק מקשה עליי? אני למדתי להתמודד עם זה, והעובדה שאני עורכת דין עוזרת לי להתמצא בנבכי הבירוקרטיה ולנסות להטות אותה לטובתי עד כמה שאפשר. אבל רוב העסקים לא יודעים על הדברים האלה, וגם אני כאמור נפלתי בהם, כמו במקרה 'ישראל דיגיטלית'. אני רואה הרבה אנשים שזה מכריע אותם. לא כל כך נעים לומר, אבל אם ישאלו אותי אגיד לא לרוץ מיד ולעשות רישיון יצרן".

לפני כמה חודשים נפלה יערה קרבן לאדם שנתן לה שטר מזויף של מאה ש"ח. היא פרסמה את המקרה בפייסבוק וזכתה לתגובות חמות מאלפי אנשים, ובכלל זה סיוע והזמנות רבות, ואז חשה לראשונה את כוחם המיטיב של אנשים פרטיים. "בסוף אני מגלה שהכי קל זה עם הלקוחות עצמם. גיליתי שככל שמי שאמור לשלם לי הוא גדול ומורכב יותר, כך מוסר התשלומים שלו הוא הגרוע ביותר", אומרת יערה. "עשיתי קורס לנוער בסיכון דרך העירייה, והייתי צריכה לחכות חצי שנה ל־14 אלף שקל שהיו חייבים לי. אבל לקוחות פרטיים, אפילו כשהם חייבים לי 20 שקל, הם מזדרזים לשלם את החוב".

מעודדת מן התקדים שחוותה בפרשת הכסף המזויף, החליטה יערה לנסות לפנות לקהל ולגייס דרך 'הדסטארט' את המימון לפרויקט, כדי להתגבר על המכשולים שהערימו עליה הרשויות. במלחמה בין הרשויות המנוכרות עם תקנוניהן המורכבים ובין בני האדם מן השורה, יערה בחרה צד ברור; לא שהבחירה הייתה קשה כל כך מלכתחילה.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

24 תגובות למאמר

  1. גם אני עשיתי פעם עסק של מזון. אחרי הרצה של חצי שנה הגעתי לעלות ייצור המוצר כולל אריזה = 1.8 ש"ח. מכרתי לחנות ב 12 ש"ח והחנות מכרה לצרכן הסופי ב 22 ש"ח. ואז התחלתי בהליכים של רישוי מסודר ולפי החוק. אחרי כמה חודשים של שטויות מהסוג שיערה מתארת למעלה הגיע מחיר ייצור המוצר ל 12 ש"ח, מה שאומר שהמחיר ללקוח צריך היה להיות סביב ה 40 ש"ח. סגרתי.
    בשנים האחרונות הביורוקרטיה הפכה משתקת ברמה שזה בלתי אפשרי. לאחרונה אני מתרשם שיותר ויותר יזמים מבינים שזו לא בעיה פרטית או כישלון שלהם אלא שמדובר במערכת בלתי אפשרית.
    אנחנו יזמים, אנחנו לא הולכים לעשות "מחאה חברתית" או שטויות אוהלים. פשוט עוברים לעבוד מחוץ למסגרות הביורוקרטיות, וכיום עם הכלים שהאינטרנט מציע, אין קל מזה. נראה את פקידי המדינה תופסים אותנו…

    1. באמת יופי לך ciyc
      אנחנו מקבלים במיון הרבה ילדים עם זיהום מזון חיידק קולי א.
      אם את מתגאה בכך שאת עוקפת את תקנות בריאות-הציבור דרך האינטרנט את ממש ״ גיבורה ״ עלובה ויתכן סתם עבריינית קטנה .

    2. אלונה, וזו המחשה מצויינת לכך שתקנות שבאו לשמור על בריאות הציבור – כשהן מוגזמות, בסופו של דבר הן יפגעו במטרהשאותהבאו לשרת.

      אם כדי לעבור טסט כל רכב יצטרך מערכת מוביל איי, פשוט נקבל על הכביש הרבה רכבים שלא עברו טסט.

    3. אלונה.
      באמת מסכנים הילדים שמגיעים אליכם.
      מתפרסם עכשיו שבכל שנה מתים כ-500 אנשים מזיהומים בבתי חולים.
      מדובר בחדר שקוף שקל לשמור בו על הניקיון, ובכלל לא ברור ששני מסדרונות וכמה לוקרים ישפרו את המצב, במקום לדאוג באמת לניקיון דורשים כל מיני דרישות רגולטוריות מיותרות (כן – מיותרות !).
      דרך אגב – יכול להיות שלילדים שהגיעו אליכם למיון – לא היו לוקרים בבית.
      קדימה – צריך לטפל בזה – דחוף.

  2. מהההה? הם רוצים לוודא שהעובדים לא ישרפו בחיים? המנוולים!
    מצחיק איך גרשוני לא מסוגל לעשות הבדלה בין בירוקרטיה מסואבת לבירוקטיה טובה. בדוגמטיות הרגילה שלו הוא מדקלם כמו תוכי מנטרות ריקות, בלי להשקיע מחשבה בתוכן שלהן. חבל, מגיע לנו דיון רציני בכיצד ניתן לשפר את המערכת. במקום זה אנחנו מקבלים דיליטנט עם אג׳נדה.

  3. כל הדרישות מוצדקות !!! מספיק אנו אזרחי המדינה סובלים מיצרנים אשר לעיתים מסכנים את בריאותנו .
    אני לא מוכנה לאכול שוקולד ( או כל מזון אחר ) אם לא קיבל את כל האישורים הנדרשים , כולל גודל הכיור לשטיפת הכלים , תקן לשירותים , תקן למקרר , תקן לחשמל , וכל הנדרש .
    אחר כך אתם שומעים בחדשות על זיהומי מעיים וחיידקי קולי , ואתם נזעקים איפה המדינה . תכניסי גברת להקים מפעל פראלין בפריז , בארץ זה עדיין ברחמנות לצערנו , ועדיין יש חובה להקפיד אפילו יותר .

    1. אבל אני די בטוח אלונה שאת וילדייך עדיין אוכלים קורנפלקס של יוניליוור וסלטי שמיר ומוצרים עם טחינת הנסיך. הזיהומים לא מגיעים מהיצרנים הקטנים אלא להפך בד"כ מהיצרים הגדולים וזב שיש ניירת ואישורים זה לא אומר שמקפידים על הכללים ולכן כל הזיהומים דווקא במפעלים הגדולים. הניירת לא יוצרת אייכות היא יוצרת בירוקרטיה שלגדולים קל גם להתמודד איתה גם לעקוף אותה וגם לא קורה להם כלום כאשר מתגלה זיהום. הקטנים עם / בלי קשר לניירת חייבים לדאוג לאיכות לטריות ולבריאטת כי קהל היעד שלהם קטם והם לא יכולים להרשות לעצמם לפשל.

    2. צודקת! אם לא יהיה חדר אוכל – כולנו נמות מצהבת! אם לא יהיו 4 חדרי שירותים – כולנו נמות מאדמת! אם לא יהיו לוקרים כולנו נמות מאיידס! ואם לא יהיה מחסן כולנו נידבק בסרטן!

  4. יערה מהממת ומעולה מניסיון של שנים. מה שהרשויות עושות לה זה פשוט חרפה.

  5. שינוי המצב צריך להגיע מנציגות העסקים הקטנים (להב) בלשכת המסחר שנמצאת בכל עיר גדולה, הדרישה שלהן חייבת להיות ברורה וחד משמעית, כל עסק חדש \ קטן שנפתח יכול לעבוד לפחות 5 שנים ללא כל המגבלות שהופיעו בכתבה אולי עם סיכום מול חברת ביטוח פרטית שמוכנה לכסות נזקים לצד ג' בעתיד.

    וכך לאפשר פתיחה מיידית והתרחבות של עשרות אלפי עסקים חדשים קטנים שהם מנוע פיתוח עיקרי של הכלכלה.

    כמוכן צריך להפסיק את חוקי ההגנה על עסקים חזקים ומבוססים שלא מאפשרים למתחרים חדשים ורעננים להכנס לשוק, ובכך תורמים לעליית רמת המחירים ויוקר המחיה, הפסד תוצר וגם אבטלה.

  6. חלק מהמגיבים מעלים בצדק טענות לגבי תקנות מסויימות שהן מועילות לציבור. אם היה מדובר רק בכאלו- ניחא. הבעייה שהיא שיש הרבה תקנות שהן בעיקר בירוקרטיה, לעיתים יש סתירה בין תקנות של גורמים שונים, ולעיתים יש תקנות שמשתנות בתדירות גבוהה בלי סיבה מהותית,וגוררות הוצאות כספיות לא פשוטות.

    לומר שכל התקנות הן 'לשמה' ובאו כדי למלא צורך אמיתי זה כנראה די תמים. יש יותר מדי תקנות.
    יש הרבה דרכים לפשט את המערכת גם בלי לפגוע בבריאות הציבור או ברווחת העובדים.

    1. אני מניח שרוב התקנות ביסודן הגיוניות, ונועדו לפתור בעיות אמיתיות.
      הבעיה היא, שלכללים ההגיוניים יש יוצאים מן הכלל שבהם הם באמת לא נצרכים, וומערכת אין את הגמישות.
      סביר, שהרבה מהכללים נוסחו מתוך מחשבה על מפעל גדול, שבו הם נצרכים יותר, וניתנים ליישום ביתר קלות.

  7. אני מוכן להניח שהדרישות של הבירוקרטים מוצדקות, אבל לא הדרישות הבעיה אלא הביזור והסתירות בדרישות. צריך שיהיה קונטקט אחד במשרד הכלכלה שהוא מרכז ה כ ל ובסוף נותן אישור אחד לעסק.

  8. אני לא מבינה מה הבעיה…
    אף אחד מאיתנו לא רוצה לקנות אוכל שלא בפיקוח.
    תפסיקו לבלבל את המוח! כאן הבירוקרטיה מוצדקת ובאה להגן על הציבור.
    כולכם תזכרו מה קרה עם הקורונפלקס ואת קול הצעקה שעלתה והכעס שהיה על משרד הבריאות.
    היום יש לה עסק קטן ואני מניחה שהשאיפה שלה שהעסק שלה ייגדל, אז מתי אתם חושבים שהדרישות הללו יהיו רלוונטיות?

    1. למה אף אחד?
      אני רוצה.
      למה שלא תאפשרי לי לקנות בלי פיקוח, כמו שמי שרוצה קונה מזון ללא כשרות, ומי שרוצה קונה ללא כשרות.

    2. הפכת לדוברת של כולנו?! – מי אמר שכולם לא רוצים אוכל שלא בפיקוח? אולי אני סומך על היצרן ולא מעניין אותי אם יש פיקוח או לא. אנחנו אנשים מבוגרים ויכולים לדאוג לעצמינו לא צריך את המדינה בשביל זה

    3. הדוגמא של הקורנפלקס נהדרת. הנה, למרות כל הבירוקרטיה והדרישות, הגיע מזון מזוהם. אז במה זה הועיל? הנזק העיקרי לחברה היה ההד הציבורי והפגיעה במותג ובמכירות.

  9. צר לי לאמר – אך מי שאחראית לכל הבלגן
    היא מבקרת המדינה המנוחה מרים בין פורת
    שדחפה את אפה – למקום בוא הוא לא נחוץ
    וגרמה לשתי בעיות עצומות בהתנהגות הממשלתית
    1- אף פקיד לא לוקח סיכונים
    2 – כל ממזר מלך – וכל רגולטור מוסיף עוד ועוד תקנות מטופשות וחושב שהציל את העולם.
    וכמובן אי אפשר לפטור מבקרי מדינה שהגיעו אחריה שלקחו לעצמם עוד ועוד סמכויות שלא מגיעות
    להם. (לדוגמא דוח מבקר המדינה על 'צוק איתן', אבל כבר סרט אחר) .

  10. ו…. זאת הסיבה שbig government היא לא הפתרון.. לפעמים אני מרגיש שהאנושות תקועה בלולאה אינסופית של:

    1. כמה שנים של התפכחות לעוצמתה של היוזמה האנושית החופשית.

    2. כמה עשורים של אוטופיסטיות-ממשלתית.

    3. כמה שנים טובות לתקן את הנזק.

    GOTO 1

  11. אני מסכים עם חלק מהמגיבים כאן שטוענים שאכן יש צורך בתקנות (=בירוקרטיה) ע"מ שנקבל את האוכל שלנו בריא, אבל אני חושב שניתן לעבוד עם שכל.
    תפוקת המטבח/מפעל היא די קריטית בנושא. בדיוק כמו שבבית שלי יש מטבח אחד עם 2 כיורים מסכנים ואני עובד בהם יופי ולא צריך שום דבר מיוחד כדי לשמור על המשפחה שלי בריאה, ישנם היקפי עבודה שאינם דורשים תקנות של מפעל ענק. אני לא חושב שיש בעל שווארמה/בורגריה שנדרש למלא אחר התקנות הנ"ל, ובצדק. ישנם הבדלים בין ה"מפעלים" השונים, והוא צריך לבוא לידי ביטוי בתקנות. אני לא מצפה לראות מפעל עצום שמייצר בסוף פרלין אחת לשעה, שבסוף גם ייאלץ לעלות בהתאם. לא כל אחד אמור להיות בעל עסק גדול, יש גם קטנים והם צריכים לקבל את ההכרה בכך

  12. לא צריך תקנות – יש חוק. אם מישהו התרשל, הוא יחטוף תביעה ואף עונש מאסר. רשלנות היא תמיד בהתאם לנסיבות, ויש מיליון ואחת משתנים שצריך להתחשב בהם. בשביל זה ישב בית המשפט, ידון בתביעה ויכריע האם הפעולה הייתה סבירה או בלתי סבירה בהקשר הנדון. מי התמים שסומך על המדינה שגם תייצר תקנות בעלות ערך, וגם תאכוף את התקנות באופן אפקטיבי? לכו לבני ברק ולמגזר הערבי, ראו איך כל בניין נבנה ושופץ ככל העולה על רוח התושבים והמדינה לא פוצה פה. היחיד שיכול לאכוף תקנות הם אנחנו, באמצעות אכיפה אזרחית בבית המשפט. כיצד? אם נגרם נזק, בית העסק יתבע ע"י הנפגעים. אם לא נגרם נזק, זוהי הוכחה מצויינת שאין שום צורך בתקנה. בית עסק רשלני, צריך לשלם סכומים דמיוניים, למען יראו ויראו. כמו בארה"ב.

    את כל הפקידים שכותבים אינסוף רגולציה שאינה מעודכנת ואינה מותאמת לצרכים השונים והמשתנים גם של הלקוח וגם של בית העסק צריך להפסיק ומיד. את הכסף שבוזבז על רגולציה דכאנית יש לתת לבתי המשפט, כך שבתי המשפט יהיו מהירים ויעילים, ולא עם הר אינסופי של תיקים בפיגור.

  13. חלק מהתקנות נדרשות לשם בטיחות ובריאות, אבל חלק אחר (ואפילו הרוב) הם כסת"ח שהצטבר עם השנים. בשורה התחתונה – מוותרים על העסק או עוקפים את התקנות. חבל

  14. משרד התמ״ת לא מרשה לאמא להעביד את הילדים שלה במפעל?
    החוק הוא בדיוק למקרה של יערה למנוע מאנשים לנצל ילדים ככח עבודה ובמקום זאת לתת להם לגדולל ללא חשש לצורך לפרנס את משפחתם, שהם ינוחו אחרי בית הספר, שהם יוכלו לבלות בסופי שבוע.