מתנגדי מתווה הגז טעו, ועדיין מסרבים להודות בכך

מאגר לוויתן יפותח, ומגדל הקלפים שבנו מתנגדי מתווה הגז מתמוטט. סיכום ביניים

חוזי השחורות טעו והטעו; ח"כ שלי יחימוביץ'. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

בשעה טובה ומוצלחת אושר מתווה הגז, והוא כבר נותן את אותותיו בשטח. הסכם הגז עם ירדן, בהיקף של 10 מיליארד דולר – נחתם. ההסכם עם טורקיה ככל הנראה קרוב מתמיד. חברת אנרג'יאן היוונית רכשה את מאגרי כריש ותנין ומתכננת להתחיל בהפקה ושיווק כבר ב-2020, וכבר עכשיו הודיעה כי תציע מחירים תחרותיים הנמוכים משמעותית מהנוכחיים. גולת הכותרת היא ההכרזה האחרונה של חברת 'נובל אנרג'י': בעקבות ההסכם עם ירדן החליטה החברה להשקיע 4-3.5 מיליארד דולר על מנת לפתח את השלב הראשון של שדה הגז לוויתן. הפיתוח יכלול 4 בארות הפקה, מתקן לטיפול בגז, וצנרת להולכה לישראל.

היו לא מעטים שחשבו אחרת; שטענו כי המהלך לא יצלח ושעובדים על אזרחי ישראל בעיניים. הם טעו – והטעו.

הנה למשל, בכנס באוקטובר 2015 אמרה שלי יחימוביץ' על מתווה הגז ש"משווקים לנו את זה כמתווה להוצאת הגז מהאדמה, אבל זה המתווה לאי ייצוא הגז מהאדמה". גם ארז צדוק, איש פיננסים שהיה אחד ממובילי המחאה מעל דפי עיתון 'דה מרקר', כתב בנובמבר 2015 ש"אם מתווה הגז יאושר, בעוד כ-10 שנים מאגר תמר יהיה יבש, מאגר לוויתן לא יפותח…".

וכמובן, בדף הפייסבוק של "צדק חברתי – חדר המצב" (אתר הבית של פעילי מחאת הגז, בהובלת אור־לי ברלב) נכתב בינואר 2016: "היום כולם כבר מבינים שרוב הסיכויים שמאגר לוויתן לא יפותח בשנים הקרובות ולכן אסור לייצא מתמר… כולם כבר מבינים שסיסמת תומכי המתווה 'כי צריך להוציא את הגז מהאדמה' היא סיסמה שקרית, כי המתווה הוא זה שמאפשר לחברות הגז להשאיר את לוויתן באדמה".

אך מול כל חוזי השחורות, עומדת המציאות. כיצד הגיבו אותם אנשים שנאבקו במתווה הגז לשטף הבשורות הטובות שנחתו על ראשי אזרחי ישראל? ובכן, רובם פשוט לא הגיבו. חברת 'נובל אנרג'י' הודיעה על פיתוח השלב הראשון בלוויתן ב-23 בפברואר (יום חמישי). עד כה, שלי יחימוביץ' בחרה שלא להגיב. זהבה גלאון גם היא בחרה שלא להגיב, וגיא רולניק, עורך 'דה מרקר', לא התייחס עדיין לחדשות הטובות (מאמרו האחרון פורסם יום לאחר הודעת 'נובל'). את תגובת פרופ' ירון זליכה היה קשה למצוא, ומפרקש ודיוויד גילה כבר לא שמענו הרבה זמן.

נובחים על העץ הלא נכון

מבין אנשי המחאה הבולטים שכן הגיבו, ניתן לציין את תגובתם של אור-לי ברלב, ארז צדוק, וכתבתו מאתמול (26.2) של אבי בר־אלי ב'דה מרקר'. ברלב טענה, וצדוק הצטרף אליה עם טיעונים דומים, שההחלטה לפתח את לוויתן היא מצוינת ו'מוכיחה שצדקנו', מפני שתמיד חשבנו שעל מנת לפתח את לוויתן מספיק ייצוא חלקי, ותמיד תמכנו בייצוא לירדן והרשות הפלסטינית ולא בייצוא נרחב יותר. לדבריה, חברות הגז הטעו והוליכו שולל את הממשלה בנוגע לכך שנדרש יצוא גדול על מנת לפתח את לוויתן. בר-לב כתבה בנוסף כי "‏חשיבות פיתוח לוויתן אינה ב"תחרות" שלא תהיה (כי יש מונופול) אלא ב-יתירות. חשוב שיהיה כאן מאגר נוסף לאספקת אנרגיה, שלא נהיה תלויים במאגר בודד וצינור יחיד".

לאחר פרסום חתימת ההסכם עם ירדן אמרה גם ח"כ יחימוביץ' דברים דומים. היא השתלחה בשר שטייניץ וטענה כי "המתווה כלל לא היה קשור לייצוא לירדן ולרשות הפלסטינית, ומאז ומעולם היו השתיים כלולות יחד עם הגז הדרוש למשק הישראלי, הן לא נספרו כחלק מהיצוא, ואיש לא התנגד לכך… עוד אין צינור שני, המחירים מופקעים בעליל, אין תשתית חלוקת גז, ואפילו חברת החשמל נאלצת לקנות פחם כי הוא זול יותר מהמחיר המופקע שהוענק במתנה לטייקוני הגז. מופעי מצגות בעולם ותגובות בלתי מחוברות למציאות לא יביאו אנרגיה זולה לאזרחי ישראל".

מדוע הטענות של ברלב, צדוק ויחימוביץ' אינן מדויקות בלשון המעטה? התשובה היא שמשמעותו העיקרית של המתווה מעולם לא הייתה הסדרת נושא הייצוא, אלא יציבות רגולטורית.

לאחר ששינסקי, ועדת צמח, פרישת דיוויד גילה, מאבק מתוקשר עם פעילים חברתיים, עיתון דה מרקר והאופוזיציה הישראלית, חברות הגז ובראשן נובל חיפשו יציבות רגולטורית כתנאי לפיתוח לוויתן. לכן הטענה של ברלב כי "הוכח היום שאפשר לפתח את לוויתן ללא עסקאות יצוא גדולות למרחקים" לא רלוונטית. משמעות המתווה הייתה בעיקר היציבות הרגולטורית, והיא שאפשרה את השלב הראשון של פיתוח לוויתן.

ובכל זאת, יש לשים לב כי החלטת נובל נוגעת רק לפיתוח השלב הראשוני של לוויתן – לא כולו. כלומר, המשך הפיתוח כן תלוי, בין השאר, בייצוא הרחב יותר. בנוסף, ועדת צמח והמתווה שאושר מאפשרים את אופק הייצוא, ויש משהו מוזר בטענה כי ההחלטה לפתח את השלב הראשוני בלוויתן איננה תלויה באופציית הייצוא הרחבה – הרי חברת נובל מקבלת החלטות על בסיס מערכת שיקולים רחבה, ואין ספק כי אחד השיקולים המרכזיים הוא אפשרויות היצוא לחו"ל.

טענה מרכזית נוספת של הלוחמים במתווה לכל אורך הדרך הייתה כי יש לחייב צינור שני ממאגר תמר, על מנת להבטיח "ביטחון אנרגטי" במקרה של תקלה או תקיפה מלחמתית. מתנגדי המתווה הביעו חשש מכך שמאגרים נוספים לא יפותחו, ולכן חשבו כי יש לחייב את נובל להקים צינור נוסף. פיתוח לוויתן וכריש-תנין בניגוד לתחזיותיהם עונה על הבעיה הזו, וכך גם מודה בר-לב.

בנוסף, יש לזכור כי על פי החלטת ועדת צמח, 540BCM הצפויים להספיק למדינת ישראל עד 2040 לפחות, בכל מקרה לא יופנו לייצוא. במילים אחרות: כל המאגרים הידועים כיום לישראל מפיקים או יפיקו גז, יהיו כמה צינורות, ויש מספיק גז עד 2040 לפחות גם אם יצליחו לייצא את כל הגז.

ומה יקרה עד 2040? הרבה דברים יכולים לקרות. ישראל יכולה למצוא עוד גז; העולם יכול לעבור לאנרגיות חלופיות וחדשניות; וכן, עלול גם להתממש תרחיש קיצון שבו לא נמצא שום גז ולא יהיו מקורות אנרגיה חלופיים, וישראל אפילו לא מצליחה לייבא. אבל אי אפשר לטעון שההחלטה לשמור על מאגרים המספיקים עד 2040 לא הייתה שקולה.

טענה נוספת של המתנגדים למתווה נגעה לשימוש בסעיף 52, המאפשר לעקוף את הממונה על הגבלים עסקיים מטעמי ביטחון לאומי. המתנגדים טענו כי הסעיף לא רלוונטי, והטענות התעצמו לאחר גילוי מאגר הגז במצרים. כעת מתברר כי ניתן לתמוך בשימוש בסעיף: האם ההסכם עם ירדן וחימום היחסים עם טורקיה וההסכם המסתמן עמה, אינם מהווים בדיוק הצדקה לשימוש בסעיף 52?

מחיר משתלם

תגובתו של אבי בר-אלי בדה מרקר, ממובילי המאבק במתווה הגז, להודעה על פיתוח המאגר הייתה מטעה גם היא. מאמרו מלא בטענות בעייתיות שקשה להתייחס לכולן במסגרת הזו. בין היתר הוא כתב והתפייט כי "אזרחי ישראל סידרו לשותפות במאגר הגז לווייתן נס פיננסי ורגולטורי חסר תקדים בעולם המערבי. דלק, נובל אנרג'י ורציו היו קרובות כפסע לאובדן אחזקתן במאגר הגז הגדול, לאחר שקדחו בו ללא פטור מהסדר כובל ולאחר שאיבדו כל סיכוי לעמוד בתנאי החזקה שקיבלו… אבל קברניטי המדינה היו קשובים לתחינותיהן. לכן, הם נמנעו מלפרק את מונופול הגז במשק, העניקו לו חסינות מדיני ההגבלים למשך עשור, התחייבו להימנע מפיקוח מחירים, ויתרו על צינור נוסף ממאגר תמר, הקלו עליו במגבלות היצוא וקיזזו במס שבו יחויב".

עוד נוזף בר-אלי כי "ממשלה אחראית ונקיית כפיים לא חוגגת העברת 70% מייצור החשמל שלה לידי שחקן זר אחד במחיר הגבוה בעולם". ולקינוח: "מחירי הגז נתונים כיום תחת מחלוקת בכל העולם. בוררויות על המחיר בחוזים ארוכי טווח הן נוהג רווח כמעט בכל המדינות… מחיר הגז המופקע הוא רק בעיה אחת שפיתוח לווייתן לא יפתור".

נעשה סדר בדברים. חברת נובל היא אכן מונופול – שלקח סיכון והצליח למצוא גז בחופי ישראל. אם מדינת ישראל הייתה מנסה לפגוע בבעלותה על המאגרים, היא הייתה מסתכנת בהיגררות לבתי המשפט ועיכוב עצום בפיתוח לוויתן – וזאת לאחר הסחבת העצומה שהתרחשה לאחר שדיוויד גילה טירפד את המתווה ב-2014. כל עיכוב שכזה עלה מיליארדים רבים, פגע בתדמית ישראל בעיני קהילת המשקיעים ואנשי העסקים בעולם, והעמיד בספק את כל פיתוח מאגר לוויתן. לכן, הצגת הסיפור כאילו "קברניטי המדינה הקשיבו לתחינותיהן" של שותפות מאגר הגז, ולשותפות הייתה בוננזה לא נורמלית, איננה מדויקת.

קברניטי ישראל היו חייבים לקבל החלטה שתקדם את מאגר לוויתן ותפתח את שוק הגז הישראלי בהקדם, גם אם קיימים ניתוחים כלכליים שלפיהם ישראל הייתה יכולה להשיג דיל טוב יותר. האופציה של פגיעה בתדמית העסקית של ישראל, כישלון, והיגררות רבת שנים בבתי משפט פשוט הייתה גרועה יותר.

עיכב את הפיתוח; דייויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר. צילום: מרים אלסטר, פלאש90

בנוסף, אנרג'יאן היוונית קנתה את כריש ותנין, מאגרים קטנים משמעותית מלוויתן – אך הם בכל זאת יהוו תחרות משמעותית למונופול בעשורים הקרובים. נובל אנרג'י גם מחויבת להוריד את שיעור אחזקותיה בתמר ל-25%. החוזה היקר (בעקבות החלטה שקיבלה רונית פרקש, מנכ"לית רשות החשמל הקודמת, להצמיד את המחיר למדד האמריקני) עם חברת החשמל צפוי להיפתח ב-2020, והמחירים ייקבעו לפי מחירי השוק העתידיים.

סוגיה נוספת שאיננה מוכרת דיה לציבור היא שיטת התמחור לגז בישראל על פי המתווה. שיטת התמחור העיקרית מבוססת על ממוצע חוזי הגז במשק, ואיננה נקבעת על פי שיקול דעתה של נובל אנרג'י. שיטות תמחור חלופיות מבוססות על מחיר שנקבע בחוזה ייצוא, מחיר לתעשיינים או מחיר ליצרני חשמל פרטיים. כלומר, מעבר לכך שהשותפויות חויבו למכור אחוזים במאגרים, ומעבר לכך שתהיה תחרות מצד אנרג'יאן בקרוב ואולי גם של יצרניות חדשות, גם הטענה כי "אין פיקוח מחירים כלל" איננה מדויקת. אמנם אין פיקוח מחירים קלאסי, אך נובל אנרג'י איננה חופשית לתמחר כראות עיניה.

סוגיית התמחור ביחס לעולם היא ארוכה וסבוכה, ולצד הכתבות הרבות בדה-מרקר, נכתב עליה באריכות גם על ידי אמיר פוסטר ב'מידה', וגם על ידי אורי כץ ב'הארץ'. אבל מה שברור הוא שהסוגיה הרבה יותר מורכבת מטענתו של בר־אלי ש "בישראל יש את מחיר הגז הגבוה בעולם". "כיצד קיבל שטייניץ ב-2011 משק ששילם 3 דולרים ליחידת חום – וב-2017 מסר משק שמשלם על גז זול יותר להפקה 6 דולרים ליחידת חום?" שואל בר-אלי. ההשוואה הזו אינה רלוונטית. המציאות השתנתה מהותית מ-2011 ל-2017. הנה לכם שיעורי בית: תקראו מעט על היסטוריית יבוא הגז ממצרים, על מאגר ים-תטיס, רונית פרקש ורשות החשמל, ורק אז תוכלו לנתח אם באמת הביקורת של בר-אלי מוצדקת במלואה.

לולא מחאת הגז ופרישת דיוויד גילה (שלאחריה התקיימו הבחירות), ייתכן כי היינו יכולים לבשר על פיתוח מאגר לוויתן מוקדם הרבה יותר. לאחר אישורו של המתווה, החתימה על ההסכם עם הירדן, פיתוח שלב א' בלוויתן, ועוד אירועים רבים המעידים על הצלחה גדולה של המתווה בכל המישורים שהובטחו, אפשר סוף סוף לשחרר אנחת רווחה ולומר שנמנע כאן אסון גדול לכלכלת ישראל.

רבים וטובים נאבקו במתווה הגז מפני שהם באמת ובתמים האמינו כי המתווה הוא רע כלכלית, בהם גיא רולניק ואבי בר-אלי. רבים אחרים נאבקו בו מסיבות פוליטיות-אידאולוגיות. אך בסופו של דבר הם הפסידו, ומסתמן כי המתווה הולך להצליח. בשורה התחתונה, מדינת ישראל הולכת להרוויח. מתקדמים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. צעד המתבקש הבא, לתת סמכות לנבחרי הציבור לבחור את הפקידים המקצועיים, לפטר אותם, למנות מחליפים במקומם בכל עת שיחפצו כאוות נפשם!

    1. חס וחלילה! אם נעשה זאת נבחרי הציבור עלולים לעשות דבר איום ונורא – לשלוט! מי שמע על דמוקרטיה שבה שולטים נבחרי העם, ולא מיעוט מיוחס שבוחר את עצמו? לא יעלה על דעתם של אהרן ברק ועמוס שוקן!

  2. נו באמת. חברת החשמל מצליחה להשתמש במחיר זול יותר, בגז מיובא ממרחקים, שמונזל שם, מובא באוניה ומוגז מחדש באוניה מיוחדת שנשכרה לצורך זה. על מעיד?

    1. לבריאות! שיחקנו היכן שזול להם. וש'לויתן' ימכרו לאחרים, במחיר הגבוה שיצליחו.
      קוראים לזה שוק.

    2. נו,, כמה פעמים צריך להסביר. מחיר הגז מופקע כמו מחיר הדלק מפני שהמרכיב הגדול במחיר הוא הקופון שגוזרת המדינה. בליטר דלק זה 3 שקלים וביח' חום זה 3 דולר.

    3. זה מעיד על כך שמדובר על גז שהרבה יותר קל להפיק אותו ולכן הוא הרבה יותר זול.
      הגז של ישראל נמצא במעמקי הים, וזה מה שיצר את עלויות הפיתוח המטורפות, שחייבים לכסות דרך מחיר הגז.
      להשוות גז מקידוחי יבשה לגז מעומק הים ולהגיד שאחד יותר זול מהשני – לא בדיוק מעיד על חוכמה יתרה או כוונות טהורות.

  3. ללא אישור יצוא גדול אף חברה לא היתה מפתחת המאגר לצרכים מקומיים בלבד כי זה לא ממש כלכלי.

  4. תומכי הסכם אוסלו טעו קשות ועדיין מסרבים אחרי 23 שנים להודות בטעותם…..
    תומכי ההתנתקות טעו קשות ועדיין מסרבים אחרי 12 שנה להודות בטעותם…..

  5. יש ראש ממשלה אחד. בנימין נתניהו שאמר שבלי ייצוא הגז ישאר באדמה. את מתווה הגז קידמו כעקיפה של הממונה להגבלים עסקיים וזאת בהסתמך על דוח המלל שקבע שייצוא גז למצרים הוא דבר חשוב מאד בטחונית.

    שתי ההנחות האלה קרסו. פיתוח לוויתן מבוצע כיום על בסיס תכנית לוויתן קטן. שלא נדונה בכלל בממשלה. שעיקרה פיתוח לוויתן על בסיס חוזים למשק הישראלי. ייצוא לירדן הוא לא בכמות גדולה וממילא איש לא התנגד לו ( בגלל שמדובר בכמות קטנה ). יצוא למצרים לא עומד על הפרק. הטענה שלנו כברמ 2012 החצה שאפשר לפתח את משק הגז בלי ייצוא משמעותי. הממשלה חשבה אחרת בגלל מידע כזה מחברות הגז. הממשלה טעתה.

    יצוא לטורקיה בעייתי בגלל תוואי הצינור. או שהוא יעבור במים של לבנון (מסוכסת עם ישראל) או במים של קפריסין (מסוכסכת עם טורקיה). בינתיים טורקיה השתמשה באופציה (על הנייר ) של יבוא גז מישראל כדי לסגור חוזה נוח יותר מול הגז הרוסי.

    1. החגיגות כאן מופרחות. חברת החשמל עדיין קונה חשמל במחיר מופקע.
      לא סביר שהמונופול ייצא גז במחיר נמוך (משמעותית) מהמחיר שמשלמת חברת החשמל.
      לא סביר שמחיר הגז מוצמד למדד המחירים לצרכן האמריקאי.
      אם מונופול הגז יהיה גם הבעלים של צינור ההולכה – זה אסון.
      מדינת ישראל חייבת להניח את הצינור על חשבונה, ולהבטיח הזרמה מכל שדה קיים או עתידי.

  6. איך זה שאף אחד ממלומדנו אינו מבין את ההתנגדות העזה של כ"כ הרבה גורמים ל"מתווה הגז"?

    ובכן, בבסיס של ההתנגדות ל"מתווה הגז" ולמרות השקרים של המתנגדים, יש התנגדות לגז בכלל – בגלל שגז הוא דלק פחמני, וזה החטא הקדמון עבור ה"אבטיחים" (כלומר, "ירוקים כלפי חוץ – אדומים בלב"). למרות כל ה"דאגה" שלהם לעתיד האנרגטי של המדינה (הם בד"כ גם תומכי "שוברים שתיקה" ו"בצלם"), או הזעם על ה"טייקונים" החמדנים – לא זה מה שמניע אותם – מהשהם רוצים זה שהגז ישאר (כמה שאפשר) באדמה ולעולם, לעולם לא יראה את אש הטורבינות. ואם זה גם ימנע ממדינת ישראל השנואה עליהם כסף וחוזקה כלכלית – אז זה עוד בונוס מבחינתם.

    מי שבאמת מניע את ה"מחאה" (זה לא "מחאה" אלא "מסע" ממומן ומאורגן היטב) זה ה- BIG GREEN העולמי – סורוס והקרן החדשה, FOTE, GREENPEACE, בקיצור – הלובי של האבטיחים. כל היחימוביצ'ות, הלפידים, הרולניקים, הגילואים, הן אך בובות-על-חוט עלובות המדקלמות את הסיסמאות הנבובות של ה-GREEN BLOB.

    המזל שהגלגל התהפך (מעט, אבל בואו נחזיק אצבעות) עם טראמפ, אבל הלובי האנטי אנושי של האבטיחים אינו שוקט והניצחון עוד רחוק.

    חבל שאף אחד לא מבין את זה, אפילו כאן, ב"מידה".

  7. עם כל הכבוד לשלי יחמוביץ. היא איבדה את עולמה בדקה לאחר שהתגלה הדיל המלוכלך שלה עם איתן כבל. בעבר נתתי לה קרדיט על התנהלותה. היום היא בעיני כקליפת השום.

    1. @אופיר – אז יחימוביץ' "איבדה את עולמה" אצלך לא בגלל שהיא מתנגדת אינסטינקטיבית לכל דבר שהוא טוב ומחזק את מדינת ישראל, כמו טראמפ, גאז, עושר שמביאים יזמים, ניצחונות לצה"ל. לא, היא "איבדה את עולמה" אצלך בגלל "דיל" ("עסקה" בעברית, מתייוון שכמוך).