ארדואן מסתכסך עם המערב ופונה לפוטין. הפרחים לאובמה

לאחר שמאס מלחזר אחרי אירופה והבין שמארצות הברית לא תבוא הישועה, ארדואן שוב מחליף טקטיקה ומחפש בעלי ברית חדשים. המטרה: להשיב את טורקיה לימי האימפריה הזוהרים

ברית אינטרסים; אדואן פוגש את פוטין בקרמלין. צילום: kremlin.ru cc by sa 4.0

טורקיה של ארדואן מפרשת את צעדיהן של גרמניה והולנד כצעדים לא ידידותיים בלשון המעטה. שר החוץ ושרת המשפחה של טורקיה לא הורשו לנאום אל מול קהל טורקי החי בערי אירופה, והאירועים הללו רק העצימו את השקפת העולם האנטי מערבית בקרב מקבלי החלטות באנקרה ותומכיהם. אך למרות התפתחויות הדרמטיות האלו, עדיין לא ניתן להכריז על סיום שיתוף הפעולה ההיסטורי של טורקיה עם המערב.

בנקודה זו מתגלה מדיניות החוץ של ארדואן כמקרה מבחן מצוין. בדומה לאסטרטגיה בה נקט הסולטן עבד אל-חמיד השני בשלהי המאה ה-19, ארדואן מצטייר כמי שמשחק משחק של מאזן כוחות בין המעצמות במטרה לקדם אינטרסים טורקיים. מדיניות זו, שניתן להגדירה כ"מדיניות המנוף", מבקשת להשתמש ביחסיה עם המערב כדי להתקרב לרוסיה, ומנגד משתמשת בקלף הרוסי כמכשיר למימוש אינטרסים מול המערב.

אכזבה רודפת אכזבה

כדי להבין את המשחק הגדול של ארדואן צריך לחזור אחורה לשנת 2009. בשנה זו השיגה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שבראשותו שליטה מלאה על מדיניות החוץ הטורקית  באמצעות הדחתם של קצינים בצבא הטורקי, במסגרת פרשת "ארגנקון". כתוצאה מכך עברה מדיניות החוץ הטורקית מטמורפוזה רצינית.

עד אז נמנעה אנקרה, הכפופה למרותו של הצבא הטורקי, מניסיון להוות חלק אינטגרלי מן המזרח התיכון וביקשה להדגיש את היותה מדינה אירופית. תחת שלטון ה-AKP ננטשה מדיניות זו והוחלפה במדיניות חדשה, אשר זכתה לשם "אפס בעיות עם השכנות". לפי מדיניות זו, ששורטטה על ידי שר החוץ לשעבר אחמט דאוטאולו, טורקיה הייתה חייבת לחזור למקומה הטבעי במזרח התיכון, ולשם כך היה עליה לשקם את היחסים עם כל מדינות האזור. עם זאת, התרחשויות דרמטיות בזירה זו כגון מלחמת אזרחים בסוריה, מבצעים צבאיים של ישראל ברצועת עזה וההפיכה הצבאית במצרים דחפו את טורקיה לדוקטרינה חדשה של "בדידות מזהירה".

בהתאם להשקפה חדשה זו, טורקיה הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים המידיים שלה למען ערכי מוסר אסלאמיים שהיא אימצה. אך למרות עמדתה האידאליסטית, היעדר שינוי  במישור הפוליטי והקרבת אינטרסים חיוניים למשך זמן ממושך הוכיחו כי מדיניות ה"בדידות מזהירה" בלתי ישימה בטווח הארוך. פניית פרסה במדיניות החוץ הגיעה עם התפטרותו של אחמט דאוטאולו מכיסא ראש הממשלה בעקבות סירובו לשמש כבובה של הנשיא המכהן ארדואן. על כן, עם מינויו של ראש הממשלה החדש בינלי יילידירם, החל ארדואן להכתיב סדר יום חדש, "דוקטרינת הנרמול".

בעקבות אימוץ דוקטרינה זו הצליחה טורקיה לשקם את יחסיה עם מדינות עמן ידעה עד כה משבר עמוק, כגון ישראל ורוסיה – שהיחסים עמה עלו על שרטון בעקבות הפלת מטוס הרוסי בנובמבר 2015. הציפיות מהדוקטרינה החדשה היו גבוהות ואפילו הולידו תקוות לשיפור היחסים גם עם מצריים של א-סיסי, ואפילו עם משטר אסד. אך ניסיון ההפיכה הכושל אשר פקד את טורקיה ב-15 ביולי 2016 טרף שוב את הקלפים.

החגיגות המוקדמות בדמשק על נפילתו של משטר ארדואן נשמעו היטב בבירה הטורקית. כמו כן, אין ספק כי לאחר שכשל ניסיון זה לא נשאר סיכוי רב לשיקום היחסים עם מצרים של א-סיסי, שהגיע בעצמו לשלטון על ידי הפיכה צבאית שהפילה את שלטון 'האחים המוסלמים'. לפיכך הגיעה "דוקטרינת נרמול" לסופה. אך לא זו בלבד, שכן ניסיון ההפיכה הכושל גם שינה את השקפתה של ממשלת ארדואן כלפי המערב.

אובמה לא היה שם

בעת ניסיון ההפיכה ציפה ארדואן, אשר הרגיש כי חייו בסכנה, להפגנת סולידריות מצד המדינות הדמוקרטיות של המערב, אך הוא התבדה במהרה. למעשה ראה ארדואן בהפיכה הצבאית במצרים מקרה מבחן לגורלו שלו. כזכור, מדינות המערב המתינו עד סוף המהלך הצבאי במצרים כדי להביע עמדה פוליטית ברורה. בנוסף לכך, הסכמת המערב לשלטונו של א-סיסי והיעדר התנגדותו כליאתו של מוחמד מורסי נחרטו בזיכרונו של ארדואן עמוקות. בליל  ניסיון ההפיכה בטורקיה השתהה נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה, וכן יתר מנהיגי המערב לגנות את המתרחש. במילים אחרות, כל מנהיגי העולם החופשי נכשלו במבחן האמת של ארדואן.

לעומתם, רוסיה של פוטין הייתה שם בזמן הנכון ובמקום הנכון. אין זה מפתיע אפוא כי ביקורו הרשמי הראשון של ארדואן לאחר ניסיון ההפיכה הכושל היה ברוסיה. עם שיקום וחיזוק הקשרים עם פוטין קיבל ארדואן מתנות ממוסקבה כפי שלא זכה לקבל כמותן מהמערב, לרבות כרטיס כניסה לצפון סוריה. באמצעות מהלך זה אפשרו הרוסים לטורקיה את שבירת הרצף הטריטוריאלי הכורדי של פעילי PYD.

הניכור מהמערב הגיע לשיאו כאשר סגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, עודכן על קיומו של מבצע "מגן הפרת" רק עם נחיתתו באנקרה, בזמן שחיילים טורקים כבר נכנסו לשטח הסורי. על אף שמלכתחילה נועד המבצע כנגד דאעש, הכללת הכורדים כחלק מהותי ממטרותיו הביאה לסירובן של אירופה וארצות הברית לתמוך במהלך הצבאי הטורקי. התמיכה המערבית נשארה ברמת תשבוחות מילוליות שבאו בעקבות שחרור אזורים מסוימים מאחיזתו של דאעש. לעומת זאת,  רוסיה וטורקיה שיתפו פעולה באופן פעיל נגד לוחמי דאעש, ואף הובילו מבצעים משותפים כגון פינוי העיר חאלב מכוחות האופוזיציה.

האלטרנטיבה הרוסית

לצד המתרחש בסוריה, גל מעצרים נרחבים שבא בעקבות ניסיון ההפיכה הכושל סלל את הדרך למחלוקת נוספת בין אירופה לטורקיה, בפרט מול גרמניה. בעוד שעיתונאים, מרצי אוניברסיטה, אקדמאים רבים ואף פוליטיקאים כורדים נכלאו לצד קושרי קשר ההפיכה, הביקורת המערבית הלכה וגברה. את תפקידה של גרמניה, אשר החלה לשמש כמקלט לאלה שביקשו לא לחזור לטורקיה, פירשה אנקרה כתוקפנות והמשך ל"שתיקה המערבית" בליל ניסיון ההפיכה. וכך, בעוד שתדמיתו של ארדואן הלכה והחמירה בעיני המערב, בטורקיה תפסו מקבלי ההחלטות הטורקיים את הצעדים האירופיים כצעדים של איבה.

שוב, לאור אירועים אלו, אין זה מפתיע שטורקיה החלה בהתקרבות משמעותית לכיוונה של רוסיה, שעבורה ערכי המערב אינם נתפסים כקריטריון מחייב לקיום היחסים אינטימיים בין המדינות. לצד מהלך זה הגדרת תנועתו של פתהוללה גולן כארגון טרור בינלאומי המקושר למעצמות על – מבלי להזכיר אילו – הוביל לגל אנטי-מערבי חסר תקדים שטורקיה המודרנית לא הכירה כמותו.

ניתן למצוא ביטוי למגמה זו בסדרה הטורקית החדשה אשר משודרת בערוץ הממלכתי טורקי TRT-1 בשם "Payitaht Abdülhamid" ("עיר הבירה – עבד אל-חמיד"). הסדרה סוקרת את תקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני ששלט בין השנים 1909-1876, ומציגה אירועים מההיסטוריה בעלי זיקה ממשית להווה. הטענה שעולה בבירור בסדרה מייחסת למעצמות העל שאיפה להביא לקיצה של האימפריה, בעוד שעבד אל-חמיד השני (בימינו הנשיא ארדואן) נלחם כנגדן בכל מחיר ומבקש להחזיר את האימפריה לימי הקדם הזוהרים.

זוהי אינה אלא דוגמה לאופן שבו ארדואן רואה את עצמו: האיש שישיב את טורקיה למקומה הטבעי, כאימפריה מובילה ולא כמדינת חסות נגררת.

__________

חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר טורקיה המודרנית במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, ועורך "Turkeyscope" מבית אוניברסיטת תל אביב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ארדוגאן המטומטם לא קולט שרוסיה זה משענת קנה רצוץ אם לא חרב פיפיות של ממש. ברגע שפוטין ירגיש שטורקיה איבדה את הגב של המערב הוא יבלע אותה בלי מלח…

  2. קשקוש.

    ארדואן חטף מפוטין וחטף חזק.

    אני לא יודע אם אתה מעודכן אבל כוחות אסד חברו שבוע שעבר לכורדים.

    הרשת מלאה תמונות שלהם מתחבקים ורוקדים.

    ויש להם סיבה טובה לרקוד – הכורדים למעשה שברו את המצור (של תורכיה דאע"ש ואיראן) -וסוף סוף יש להם שכן ידידותי וחברה חדשה וענקית שנקראת רוסיה.

    כוחות אסד שמחים כי מעכשיו הכורדים ייצאו את הנפט דרכם (דרך נמלי הים טרסוס ולטקיה).
    בנוסף החיבור בין אסד לכורדים ניתק את הקשר בין תורכיה לדאע"ש – כלומר דאע"ש לא יכול למכור יותר נפט לתורכיה כלומר הוא יאלץ למכור נפט לאסד.

    התורכים נשארו:
    1. בלי הנפט הכורדי
    2. בלי הנפט של דאע"ש
    3. עם 3 מיליון פליטים
    4. עם צבא שהפיקוד שלו בכלא.
    5. עם 20 מיליון כורדים זועמים בתוך גבולותיהם שמגובים במדינה הכורדית העצמאית מעבר לגבול.
    6. הדבר היחיד שהתורכים הצליחו זה להקים אוטונומיות סוניות באידליב ובאלבאב – שתיהן עניות מוצפות בפליטים נטולות נפט ושתיהן נשלטות ע"י "מורדים מתונים" שהם אירגוני ג'יהאד תומכי אל קאעדה – שבמוקדם או מאוחר תורכיה תאלץ להתעמת איתם.

  3. הערכים הליברלים אינם ערכים של המערב,יותר משערכי הקומוניזם הם הערכים של סין או רוסיה.