די להכלה, החזירו את ההרתעה

הגישה שלפיה צריך "להכיל" מפירי חוק ולדבר על לבם נוחלת כישלון, משום שהיא נתפסת כחולשה ולא כנדיבות נפש. זה נכון מול סטודנטים סוררים בקמפוסים, מול מהגרים בלתי חוקיים ומול מדינות אויב

הססנות מזמינה טרור. הפגנת חמאס ברצועת עזה. צילום: עבד רחים חטיב, פלאש 90

הרתעה היא האסטרטגיה של שכנוע מישהו מראש שלא לעשות משהו, לעתים קרובות על ידי העלאת הסבירות לענישה. אבל במאה ה־21 אנו סבורים שהרתעה היא מושג השייך לתקופה הניאנדרטלית, כזה שפונה אל הצדדים הגרועים ביותר של הטבע האנושי. ההשקפה האחרת עומדת על כך שאנשים טובים מטבעם והם יגיבו טוב יותר לדיון ולהושטת יד.

במידה רבה, ההיסטוריה היא סיפורם של המתחים הקיימים בין שתי ההשקפות השונות הללו על הטבע האנושי, הטרגית והטיפולית, ושל השילוב ביניהן.

תוצאות הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב תומכות בהשקפה פסימית יותר, שלפיה בהיעדר חוקים הניתנים לאכיפה, סביר שבני אדם ישתוללו בהתקפת אמוק. זאת בניגוד לגישה התרפויטית־הכלתית הקודמת, שאפיינה את ממשל אובמה.

ניקח לדוגמה את נושא ההגירה הבלתי־חוקית. ממשל טראמפ מאמין שהדרך להתמודד אתה היא לשכנע אנשים שלא להגיע לארצות הברית באופן בלתי חוקי, ולשכנע את מי שכבר מתגוררים כאן שלא כחוק, לאחר שהפרו את חוקי ארה"ב, לחזור הביתה. על כן החומה שמציע טראמפ להקים לאורך הגבול עם מקסיקו, בנוסף לסיורים מתוגברים של משטרת הגבולות, היא סוג של פוליסת ביטוח למקרה שהמהגרים לא ייענו לקריאות לפעול לפי החוק. גירוש, ואפילו איום בגירוש, משמשים גם הם כגורמים מרתיעים בשכנוע אחרים שלא להיכנס לארה"ב באופן בלתי חוקי, בהתחשב בסיכוי שיוחזרו הביתה מיד.

מדיניות ההרתעה המוצעת כבר הביאה לתוצאה ראשונית: בתוך חודשיים בלבד ירדו באופן דרמטי ניסיונות הכניסה הבלתי חוקית לארה"ב.

גישות אחרות שננקטו בעבר נגד הגירה בלתי חוקית היו ברובן תרפויטיות־הכלתיות. שיחות דו־צדדיות עם מקסיקו, ערי מקלט, חנינות בפועל ואי־אכיפה של חוקי הגירה היו אמורות להבטיח שההגירה תהיה חוויה מסודרת וחיובית, הן למארחים והן לאורחים. במקום זאת, הגבול למעשה נפרץ לרווחה והשתרר תוהו ובוהו.

לומדים שהכל מותר

דוגמה אחרת: נכון לעכשיו, לא קיימות השלכות של ממש בקמפוסים נגד סטודנטים המשבשים את השיח הציבורי או מונעים מדוברים מוזמנים מראש לשאת הרצאות. באופן תאורטי, האוניברסיטאות טוענות שזהו דבר רע – הפרה של הזכויות החוקתיות לחופש הביטוי וההתאספות. אבל רק לעתים רחוקות מענישים הקמפוסים סטודנטים סוררים המפרים את הכללים. לעתים רחוקות הם מבקשים מגורמי האכיפה המקומיים להפעיל במלוא התוקף את החוקים והתקנות המקומיים כדי להתמודד עם סטודנטים מפרי חוק, הפועלים לעתים קרובות באלימות.

אם כוונת האוניברסיטאות הייתה לשכנע את הסטודנטים לכבד את חופש הביטוי, הרי שהמדיניות התרפויטית שלהן נראית ככישלון מוחלט. המפגינים תופסים את הרפיון שמשדרות האוניברסיטאות כחולשה הראויה לבוז, ולא כנדיבות נפש הראויה להערכה.

ההשקפה הטרגית ביחס לבני אדם הייתה גורסת שאילו גירשה אוניברסיטת קליפורניה סטודנטים בגלל הפרעות לחופש הדיבור, ואילו עודדה לאכוף את החוק כדי לעצור בני בליעל שגרמו להרס רכוש והשתמשו באלימות נגד אחרים – הרתעה כזו הייתה מונעת תסיסה דומה בעתיד.

תקדים כזה בברקלי היה עשוי להניא את הסטודנטים ב'מידלברי' מהניסיון להשתיק, ואפילו לפגוע, במדען החברתי־פוליטי צ'רלס מארי בעת שהוזמן להרצות. ייתכן שהסטודנטים שהאשימו את מארי, ככל הנראה במטרה לסלקו בכוח מהקמפוס, לא היו בוטים כל כך אילו ידעו מראש שיועמדו לדין באשמת אלימות כזאת. 'מידלברי' הוא קולג' אליטיסטי שבו ילדים עשירים בעיקר חוששים כי רישום פלילי יפגע באופן הרסני בקורות החיים שהם מקווים להציג כדי להבטיח מסלול נוח לחיים הטובים בתום הלימודים.

אותו מתח בין הגישה הטרגית לתרפויטית מאפיין את הגישות השונות להתמודדות עם הטרור האסלאמי הקיצוני. האם הבידוק הביטחוני של פליטים המגיעים מהמזרח התיכון מרתיע טרוריסטים פוטנציאליים מלהיכנס לארה"ב, או שמא בידוק מדוקדק כזה דווקא מעורר כעס אצל אנשים, מקצין עוד יותר את הרדיקלים ומעודד את הטרור?

האם מאמציו המרגיעים של ממשל אובמה לכבס את הביטוי 'טרור אסלאמי קיצוני' – יחד עם מסע ההתנצלות במדינות ערב ונאום קהיר התרפויטי – כובשים לבבות במזרח התיכון, או שמא הגישה המכילה הזו דווקא משכנעת את הקיצונים שאין מה לחשוש מארה"ב, וכך מעודדת סנטימנט אנטי־אמריקני?

בשמונה השנים האחרונות נסוגה ארה"ב מהקווים האדומים ומלוחות הזמנים שהציבה בפני סוריה, רוסיה ואיראן. האם הססנות כזו מביאה להערכה, לכבוד ולזהירות מפני אמריקה, או דווקא לבוז כלפיה בגלל הרטוריקה שלה שהיא ריקה מתוכן?

אין אבחנה ברורה בין גישה הרתעתית לתרפויטית. לכל אחת מהן יש מקום מדי פעם, כאשר מבקשים לשדר אזהרה או לחזר אחר מדינות ואנשים. אבל באופן כללי, בכל פעם שממשלה שוגה ונוטה לצד הטיפולי, תוך שהיא משדרת למעצמות זרות או לאנשים פרטיים כי החוקים למעשה גמישים, העונש אפסי וההשלכות ניתנות למשא ומתן – היא מקבלת פחות ממה שברצונה לקבל.

צפון־קוריאה נרתעת מהכוח הצבאי האמריקני יותר משמרתיעים אותה כוחות האו"ם. זה מצער, אבל נכון. באופן דומה, קרוב לוודאי שמפרי חוק קיצוניים בקמפוס מכבדים (וחוששים) מהתובע הכללי המחוזי הרבה יותר משהם חוששים מנשיא המכללה שלהם.

במילים אחרות, ככל שאנו מרגישים שנכנסנו לאוטופיה התרפויטית של המאה ה־21, כך נראה באופן טרגי יותר כי האופי האנושי לא השתנה כל כך מאז תקופת האבן.

_________________

פרופ' ויקטור דיוויס הנסון הוא היסטוריון צבאי. המאמר פורסם ב'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. כן, זה נכון גם לגבי הערבים הישראלים שמבינים שמותר להם הרבה יותר מאשר לאזרח רגיל.
    זו המנטליות שלהם, בייחוד של הבדואים בדרום. הם מפרשים את רצונה של המדינה לשלב אותם בחברה הישראלית כחולשה.
    אני מקווה שהמדינה תתעשת לפני שיהיה מאוחר מידי.
    מאוחר מידי לא מפחד לקיום המדינה אלא, למחיר שאנחנו, כולנו, נשלם עד שיבינו בני דודנו שהדרך צריכה להיות שיתוף אמיתי איתנו ולא רק לנצל את הרצון הטוב של המדינה לטובתם.

  2. מצטער, אך נראה כי מחבר המאמר אינו יודע להבדיל בין 'גישה טרפויטית' ל'גישה פוליטיקלי-קורקט מתחנחנת'. להושיט לילד את היד כשהוא משתולל לא אומר לתת לו לנשוך אותה.