רכוש פרטי בן 170 שנה? הצחקתם את ממשלת צרפת

מה גורלה של משפחה ששמרה בקנאות על מסמך היסטורי מרתק במשך 170 שנה? אם שואלים את ממשלת צרפת, קנס של 25 אלף יורו והחרמה בכוח. לקרוא ולא להאמין

זכרונות שהפכו לרב מכר. פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, צייר: אן-לואי ז'ירודה דה רוסי-טריוזון

פסקל דופור, נוטריון פריזאי מוכר וידוע, לא העלה על דעתו בסיוטיו הפרועים ביותר שיום אחד הוא ימצא את עצמו על ספסל הנאשמים בגין מסמך בן כמעט מאתיים שנה, השוכן בכספת משרדו ואשר איש לא בא לקחת מעולם.

סיפורנו מתחיל אי־אז בשנת 1809, כאשר הרוזן, הדיפלומט והסופר פרנסואה רנה דה־שאטובריאן מחליט בגיל 42 לכתוב ספר זיכרונות על חייו הסוערים. דה־שאטובריאן, הנחשב לממציא הזרם הרומנטי בספרות, פרסם במשך 82 שנות חייו חיבורים רבים. אחד מהם ראוי לציון מיוחד, בהיותו נלמד גם בימינו כטקסט בסיסי של הגות שמרנית. זהו חיבור שפורסם באנגליה בשנת 1797 בשם "מסה על מהפכות", ובו טען דה־שאטובריאן על סמך מראות האלימות הקשים שלהם היה עד בעת המהפכה הצרפתית, כי לאורך ההיסטוריה כל המהפכות מתחילות במרד עממי אך מסתיימות בדיקטטורה.

אך לצד הקריירה המפוארת שלו, היה דה־שאטובריאן טיפוס בעייתי למדי. הוא התמכר להימורים, הפסיד בהם את כל כספו ושקע בעוני, כאשר חלק ניכר מהתקופה הוא מבלה בגלות מאונס באנגליה. או־אז הבליחה אשתו עם רעיון הזהב: מכיוון שיש לך סיפור חיים כל כך מרתק, אמרה, למה שלא תמכור כבר היום לאנשים זכויות, מעין מניות, בספר העתידי שיצא לאחר מותך.

מעתה ואילך, ובמשך 39 השנים שיחלפו עד מותו, יהיה דה־שאטובריאן עסוק בכתיבת זיכרונותיו. החל מהילדות והנעורים בטירה הנושאת את שם המשפחה, המשך בימיו כעלם צעיר, פגישותיו עם לואי ה־16 ומרי אנטואנט בגנים של ורסאי, המהפכה הצרפתית האלימה שלה היה עד ואשר הותירה בו חותם כאירוע אכזרי במיוחד, המסע שערך לארה"ב ב־1792 ופגישתו עם ג'ורג' וושינגטון, ההיכרות עם נפוליאון בונפארטה עוד מימיהם המשותפים בצבא, שהסתיימה באיבה עמוקה, התפקידים הרבים שמילא בשירות החוץ הצרפתי עד תפקיד שר החוץ של צרפת – ובעיקר הרגעים האישיים, לרבות תיאור ניסיון התאבדות בגיל צעיר.

עטיפת הספר "זכרונות אחרי מותי"

כך התפרנס דה־שאטובריאן מזכויות על ספר שטרם יצא לאור. כל כך מוצלחת הייתה ההברקה הזו, עד שמרבית רוכשי הזכויות נפטרו הרבה לפני הסופר המהולל, ואילו הוא המשיך להתפרע עם הכספים. בסופו של דבר הוא ערך עסקה נוספת, והפעם עם הוצאת הספרים Deloye & Salla. בעסקה זו, שנחתמה בשנת 1835, התחייב דה־שאטובריאן להפקיד במשרד עורכי דין את כתב היד המקורי היחיד והמלא של זיכרונותיו שמנה לא פחות מ־42 כרכים. הצדדים סיכמו כי לכספת יהיו שלושה מפתחות, אשר רק כולם יחד יאפשרו את פתיחתה – מפתח אחד יוחזק בידי ההוצאה לאור, מפתח שני יוחזק במשרד עורכי הדין, ומפתח שלישי אצל הסופר עצמו. בשנת 1847, שנה אחת לפני מותו, חזר דה־שאטובריאן הזקן בפעם האחרונה למשרד עורכי הדין, והכניס לכספת את העותק המעודכן והאחרון של זיכרונותיו.

האוטוביוגרפיה המופלאה, שתוכננה בתחילה להתפרסם חמישים שנה לאחר מות המחבר, התפרסמה לבסוף כשנה לאחר מותו והייתה ללהיט מיידי.

הסופר הנודע ויקטור הוגו מצוטט כמי שאמר בנערותו: "אהיה שאטובריאן או לא אהיה בכלל". ולא בכדי. מעטים האנשים שהיה להם הכישרון והרקע ההיסטורי להפיק מסה דרמטית כל־כך שתתעד שתי מהפכות, מפגשים עם שועי עולם, קריירה מופלאה, מסעות אקזוטיים ברחבי העולם (כולל ארץ ישראל) ועוד. דה־שאטובריאן היה לאגדה, ממש כפי שחזה שיקרה בזיכרונותיו. באזור שבו התגורר אפילו קראו לסוג מסוים של סטייק על שמו, כינוי שנשתמר עד היום.

אך בכך לא תם הסיפור. לדה־שאטובריאן לא היו צאצאים, ולא היה מי שיבוא לדרוש מהנוטריון המדופלם את כתב היד המקורי, אשר נשמר בכספת המשרד לאחר מותו ופרסום הספר. וכך, במשך קרוב ל־170 שנה (!), שמרו הנוטריון המסור וחמישה דורות של צאצאיו את המסמך יקר הערך. עד שלפני כשנתיים וחצי נמאס לו לדופור להמתין ליורש, והוא החליט להעמיד למכירה את כתב היד מתוך מחשבה הגיונית שהמסמך ננטש, וככל הנראה איש כבר לא יבוא לבקש אותו. תג המחיר הגבוה שנקבע, כחצי מליון אירו, סיפק יותר מרמז באשר למידת חשיבותו של כתב היד המקורי והיחיד בעולם מזיכרונותיו של דה־שאטובריאן.

אך בשלב זה התערבו בסיפור רשויות צרפת וביקשו מבית המשפט למנוע את המכירה, בטענה כי אין המדובר ברכוש של הנוטריון אלא בנכס היסטורי שנמסר לו למשמרת בנאמנות בלבד עד אשר יגיע היורש האמיתי.

הנוטריון פסקל דופור לא האמין שזה קורה לו. 170 שנה, דור אחרי דור שמרה המשפחה באדיקות את המסמך החשוב שננטש, בציפייה שמישהו יבוא לדרוש אותו, ואיש לא בא. דופור הוסיף וטען במשפט כי למעשה הוא עצמו קרוב משפחה של דה־שאטובריאן דרך אשתו של המחבר, ולמעשה אותה קרבה היא שהביאה אותו למשרד של סב סבו לפני כמעט מאתיים שנה. אך השופטים לא השתכנעו מהנימוקים הללו, וקבעו כי על הנאמן למסור את כתב היד לידי המדינה, ושם הוא ימתין עד להכרעה מי הם יורשיו האמיתיים.

דופור לא ויתר והגיש ערעור על ההחלטה השערורייתית, כשהוא חוזר על טענותיו וביתר שאת. אך גם בית המשפט לערעורים לא שעה לבקשותיו של הנוטריון. הסאגה הגיעה לסיומה אך לפני חודשיים, כאשר נקבע באופן סופי כי יש להותיר על כנו גם את הקנס שהושת על דופור בסך 25 אלף אירו.

אירוני במיוחד הוא השם שהעניק הסופר המהולל ליצירת המופת שלו, "זיכרונות אחרי המוות", כאילו ידע איזו מהומה עתיד הספר הזה להמשיך לחולל הרבה אחרי שמחברו לא יהיה עמנו.

למרבה הצער, הספר שהפך ללהיט עולמי ונלמד בבתי הספר בצרפת ובמקומות אחרים בעולם כספר חובה, מעולם לא תורגם לשפה העברית.

"סופר מקורי הוא לא סופר שאינו מחקה אחרים, כי אם סופר שאיש אינו יכול לחקות", כתב דה־שאטובריאן באחד מחיבוריו. ואכן, את האוטוביוגרפיה המרתקת הזו, שנכתבה במשך 39 שנים, איש לא הצליח לחקות. נותר רק לקוות שאחת מהוצאות הספרים בישראל תתגייס למשימה ותתרגם את היצירה המיוחדת הזו לעברית, כך שגם הקהל הישראלי יזכה ליהנות ממנה. בינתיים, חיפוש בגוגל בעקבות שמו העברי של הספר, מביא אותנו לספרו של יאיר לפיד על אביו המנוח הנושא את השם "זכרונות אחרי מותי". מין צירוף מקרים שכזה.

והנוטריון דופור? הוא כנראה ימשיך להלקות את עצמו מדוע לא המתין עוד 100 שנים לפני שפרסם את כתב היד החשוב למכירה פומבית.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. למה לא להאמין? העובדה שאין לו יורשים לא אומרת שהכתב יד שייך לו.

    1. לדוגמא, מקרה שהתרחש אצלנו לא מזמן, כתבי היד של קפקא שהופקדו אצל מזכירתו שראתה בהם נכס אישי וסירבה להעביר אותם לידי הרשויות. בסופו של דבר נקבע שהיא אכן תמסור את החומר, אך במקרה הזה, אם אינני טועה, היא פוצתה.

  2. כתבה תמוהה, לעניות דעתי.
    זו עבודתו כנוטריון אלא אם נקבע אחרת אי אז, והניסיון להתעשר על ידי נכס היסטורי שניתן לו למשמרת הוא אכן לא חוקי.
    לא מתאים לכם.

  3. לפי התיאור שלך עצמך, אכן אין לדופור שום בעלות על המסמך והוא מונח אצלו כפיקדון. לא צריך להפוך כל מקרה לזירת התנגשות בין מרקסיזם לקפיטליזם.

  4. תודה על הכתבה המרתקת. כל כך מעניין עד שקראתי עוד ועוד בעיתונות הצרפתית. לפי לה פיגרו המוציא לאור הפקיד אצל הנוטריון כתב יד שני, מורחב, ששטובריאן נתן לו. כתב יד זה הוא סלע המחלוקת. הדבר היה שנתיים אחרי מותו של הסופר. המוציא לאור כתב על פתק שנתן לנוטריון שהוא "משאיר" לו את כתב היד. הרשויות טוענות, בהתאם לשימוש בפועל זה, שכתב היד איננו רכושו של הנוטריון. רק השאירו לו, לא נתנו לו. לפי הנימוק הסמנטי הזה, אסור היה לנוטריון להעמיד למכירה את כתב היד…

    http://www.lefigaro.fr/actualite-france/2015/12/10/01016-20151210ARTFIG00097-manuscrit-de-chateaubriand-le-notaire-condamne.php

    ושוב תודה על הכתבה המקיפה והמרתקת.

  5. לא הבנתי מה שערורייתי פה. קניין הוא קניין, ונאמנות היא נאמנות. מבחינה משפטית, העובדה שחלפו 170 שנה לא הופכת את הנאמן לבעל הנכס ולא מקנה לו זכות למכור אותו. אם מישהו יכול להוכיח שהוא היורש של שאטובריאן, הוא יכול לזכות בנכס מכוח דיני הירושה. ואם לא – אני מניח שבצרפת, כמו בכל מדינה מתוקנת, יש אפוטרופוס כללי שממונה על נכסים שאין להם יורש, ומוסמך במקרה שלנכס אין דורש, להעמיד אותו לרשות הציבור, ולא לרשות אדם מקרי שהחליט לשים יד על הנכס רק כי הוא יכול.

  6. ובמחשבה שנייה אני נוטה לחשוב שממשלת צרפת צודקת. כתב היד איננו רכושו של הנוטריון כי אם רק הופקד אצלו למשמרת.

  7. עוד אינטרפטציה מעוותת של "מידה".
    בימ"ש קבע,אבל לא,לאתר מידה יש הרבה יותר הבנה מאשר בימ"ש.

  8. כאשר אין לאדם יורשים, ירושתו עוברת לידי המדינה, כלומר לידי כלל האזרחים. אצלנו נהוג מה שקורי "נכסי נפקדים", כאשר המדינה מטפלת בנכס עד שיופיע, אם יופיע, יורש כלשהו. על רקע הקטסטרופה של השואה, הדבר מובן.

    לכן, התיזה הזו, לפיה ממשלת צרפת חמסה בחסות אידאולוגיה סוציאליסטית כלשהי, רכוש פרטי, אין לה על מה לסמוך. הנוטריון היה אמור למסור את הרכוש נטול הבעלים לידי הבעלים החוקי, הלא הם כלל האזרחים, ולכן הוא קיבל את עונשו, ובצדק.

    הנקודה היחידה היא קרבת המשפחה שהוא טען שיש לו אל הסופר, וחבל שהעניין לא הורחב ופורט מבחינת חוקי הירושה בצרפת כדי לגלות אם אכן היתה עמידה בתנאי הירושה. במצב עניינים כזה, הכתבה אינה עומדת במבחן.

    דוגמה לכך היא למשל הבעלות על ארץ מסויימת. ארץ ישראל נכבשה והתגלגלה לידי "נוטריונים" רבים ושונים. על אף שחלפו 1800 שנה עד שחזרה לבעליה החוקיים, אין ולא היתה לאף אחד מאותם "נוטריונים" הזכות לטעון לבעלות עליה. גם בניה בלתי חוקית על קרקע לאומית, כמו למשל בניית המסגדים על הר הבית, מקום בית המקדש, אינה יכולה לטעון ליצירת מצב של בעלות. לכן, יום יבוא והחוק והשכל הישר יחייבו העתקה של המסגדים למקום אחר, משום שאמנם המסגדים עצמם שייכים לתרבות אחת, אבל הקרקע שייכת ללאום היהודי.

    1. התחלת יפה ואז נפלת. אם אתה מחפש בעלים אמיתיים לארץ אז הם כתובים בתנך וברור מי כבש את ישראל ויהודה (רמז? היהודים) אם אתה מאמין בתנך אתה צריך להחזיר את המדינה למקומיים כי אתה כבשת אותה פעמיים ונטשת אותה לא פעם אחת אלא 3 (לבבל, למצריים לכל כנפות תבל בסוף)

  9. איזו הטעיה דוחה. זה לא רכוש שלו. זה לא היה רכוש של סבא שלו, ולא של סבא של סבא שלו. "ממשלת צרפת מנסה למנוע מאדם למכור רכוש פרטי בן 170 שנה של מישהו אחר" תהיה כותרת הולמת בהרבה. השערורייה היחידה גאן היא שיש אנשים שהלכו כל כך רלוק ימינה עד שמצאו את עצמם שמאלנים – קדושת הרכוש הפרטי מקודשת כל כך, עד שזה לא משנה אם הוא שלך או לא. ביזיון.

    1. לא הבנתי. הספר הודפס שנה אחרי מות המחבר. אם כן המוציא לאור קבל לידיו את כתב היד והדפיס אותו. האם החזיר המוציא לאור את כתב היד לנוטריון אחרי ההדפסה? במקרה זה ודאי היתה כונתו שהמוציא לאור יעביר את כתב היד ליורשים.