מטרנטינו עד סארטר: בשמאל מחפשים את האויב המוחלט

העיסוק התקשורתי בניאו-נאצים בארה"ב חורג מכל פרופורציה, משום שזה משרת את השמאל. מאמר שני בסדרה

ממזרים חסרי כבוד | צילום: יח"צ

בחלקו הראשון של המאמר טענתי שהניאו-נאצים והגזענים בחברה האמריקנית חלשים, עלובים ואינם מתחזקים. קביעה זו מעלה כמובן שאלה נגדית: אם כך, למה הם כל-כך הרבה בכותרות בזמן האחרון?

התשובה מחולקת, כמדומה, לכמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא היסטורית. נכון, הניאו-נאצים בארה"ב היום הם מיעוט קטן ופתטי (סטיב בנון, יועצו לשעבר של טראמפ, כינה אותם "ליצנים", ובמקרה הזה הצדק איתו). אבל הם נאצים, עם כל המטען ההיסטורי שבדבר. לימונדת ה-SS של ג'סיקה ואריאנה מגיעה לא רק עם שתי ילדות בלונדיות תמימות שכנראה יצמחו להיות קיצוניות עלובות, אלא עם היינריך הימלר וחבר מרעיו. אותם אנשים שמדברים על ההשפעה היהודית המוגזמת מגיעים עם הפרוטוקולים של זקני ציון, מיין קאמפף, הגטאות ומחנות המוות. הם נאצים, למען השם.

נכון, רובם לא קראו הרבה מעבר ל'14 המילים' המהוות סיסמה עבור קבוצות עליונות לבנה. אבל גם רוב הנאצים לא קראו את 'מיין קאמפף' (ובצדק. הספר איננו רק אנטישמי, הוא כתוב רע ומשעמם). נכון שמבחינה רציונלית אין שום אפשרות להשוות בין המצב ברפובליקת ויימאר למצב בארה"ב או בישראל, אבל כשם שפרופסור מכובד בארצנו להיסטוריה של השואה כבר שנים מפחיד אותנו בשנה אקראית הקרובה לעליית הנאצים, גם בארה"ב יכול פרופסור להיסטוריה לכתוב מאמר היסטרי לחלוטין, שבו הוא לא רק טען במפורש שטראמפ לא גינה כלל את הניאו-נאצים (הוא כן, באיחור לא נעים אך לפני פרסום מאמרו של הפרופסור), ולא רק שהתעלם מכך שאין שום חידוש בצעדות נאציות ברחובות ארה"ב, אלא שבעצם כל הטיעון שלו היה: 'אתם יודעים מה עשו הנאצים'?!

כן, אנחנו יודעים. אבל חבורת זבי החוטם האלה לא אוהבת את בתו וחתנו של הנשיא יותר משהיא אוהבת את השופטים היהודים בבית המשפט העליון, ולא קרובה להשפעה של אף אחד מהם. תגובת-יתר למנוולים ניאו-נאצים היא טבעית, אבל היא עדיין תגובת יתר.

בין אובמה לטראמפ

סיבה אחרת וברורה מאליה היא השימוש הפוליטי שאפשר להפיק מהעניין. טראמפ הוא נשיא לא פופולרי, וכזכור תומכיו הואשמו בעבר בתקריות אנטישמיות ונרמז על חיבתם לפשיסטים, הן על עוול והן לא על עוול בכפם. תגובותיו של טראמפ היו מחפירות, וגם אם סביר שמאחוריהן לא עמדה איזו חיבה לאנטישמיות ולניאו-נאצים (שלבסוף כן גינה במפורש) אלא רצון לנגח בכל מחיר את מתנגדיו הפוליטיים, אין פה שום נקודה לזכותו.

אריאל שנבל טען ב'מקור ראשון' כי –

"שתי מטרות מרכזיות יש להתעסקות התקשורתית והציבורית האינטנסיבית בארה"ב בתקרית שארלוטסוויל. האחת היא להפיל את טראמפ. לא עכשיו, לא מיד, אבל בעוד כמה חודשים נכנסת ארה"ב לשנת בחירות […] לקונגרס ולשליש סנאט. השמאל עובד במרץ בכדי למוטט את הבסיס המפלגתי הרפובליקני סביב טראמפ […]המטרה השנייה היא לסמן את הימין האמריקני כולו כסכנה לדמוקרטיה. לקחת את קבוצת השוליים הנידחת והמטונפת של הימין הקיצוני, ולהחיל אותה על עשרות רבות של מיליוני נוצרים טובים ומאמינים, שהאידיאולוגיה שלהם לגבי מיעוטים, בטח ובטח לגבי יהודים, שונה ב-180 מעלות".

גם זה בהחלט הגיוני, בנוגע לחלק מהעיסוק בנושא. פה אזכיר, כשם שהזכרתי בעבר, את התעקשותו של הנשיא אובמה שהקיצונים המוסלמים שרצחו במערכת העיתון 'שרלי הבדו' וב'היפר כשר' בפריז, היו "חבורה של פנאטים אלימים, מרושעים שעורפים אנשים או יורים אקראית בקבוצה של חבר'ה בדֶלִי בפאריס". אקראית, כן? אובמה בזמנו מעולם לא התקשה למצוא את הכתובת או האחראים לפיגועים גזעניים, ולא התקשה להאשים את הרעיונות הגזעניים ה"מושרשים עמוק" בחברה האמריקנית, אולם עשה שמיניות באוויר כשדובר במחבלים מוסלמים, וברעיונות שאולי מושרשים לא פחות בחברה איסלאמית.

הבחירה ממה להזדעזע וממה לא, מה חריג ומה מייצג, היא לעתים קרובות בחירה פוליטית. בלי ספק יש גם ניסיון לנצל את הפיגוע כדי לתייג את טראמפ כתומך ניאו-נאצים; שיא העליבות אולי הייתה התהייה של אנשי CNN האם ייתכן שפיגועי הדריסה שביצעו קיצונים איסלאמיים בספרד הושפעו מהדורס בשרלוטסוויל. אף אחד מהם, למיטב ידיעתי, לא שאל בפומבי האם ייתכן שהדורס משרלוטסוויל הושפע מקיצונים איסלאמים או מחבלים פלסטינים; שתי קבוצות שאחראיות להרבה יותר פיגועי דריסה. אגב, מנהלת המדיה בארגון היהודי האנטי-ישראלי, ה-Jewish Voice for Peace, כל כך הזדעזעה מהניאו-נאצי ריצ'רד ספנסר, "האדם הגרוע ביותר בארה"ב" לדבריה, עד כדי כך שמיהרה לקבוע שהוא צדק במידה מסויימת כשהשווה את הישראלים לניאו-נאצים.

עם זאת, לדעתי, פוליטיקה מפלגתית אמריקנית היא רק חלק מהסיפור. גם רפובליקנים וימנים רבים נחרדו מהגזענים ומתגובת טראמפ; לא מדובר רק רק בניסיון פוטש פוליטי מצד הדמוקרטים או השמאל האמריקני. האינטלקטואל היהודי ליאון ויזלטיר אמר שהמחזות "גרמו לו להירתע באימה, ולדם לזרום לראשו". דומני שזה מסביר לא פחות מכל נימוק אינטלקטואלי אחר את התגובות.

זקוקים לאויב

מי שראה את סרטיו של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" העוסק ביחידה יהודית הנלחמת בנאצים, ו"ג'אנגו" העוסק בעבד שחור משוחרר, בצייד ראשים שונא עבדות (גרמני, מכל האומות שבעולם) ובבעל אחוזה אכזרי, יכול היה לשים לב לפרדוקס מוזר: ב'ממזרים' הנאצים בקושי מפעילים אלימות. דווקא היהודים מכים, מקרקפים, יורים והורגים בצורה גרפית. ב'ג'אנגו', לעומת זאת, בעלי העבדים הלבנים ועובדיהם מתעללים, מכים והורגים בצורות גרפיות ושפלות להדהים, כולל קרבות אדם עד המוות.

הסיבה פשוטה: נאצים הם הרוע המוחלט. כדי להרוג נאצים לא צריך תירוץ. זה כיף, זה טוב, זה רצוי וזה מוסרי (למעט אם אתה ג'ורג' שטיינר). לעומת זאת, כדי שיוכל להצדיק את מרחץ הדמים ב'ג'אנגו', כולל ירי בלא-חמושים ולא חמושות, היה צריך טרנטינו להפוך את הרעים לכל-כך רעים עד שיהיה אפשר לרצוח אותם בלי ייסורי מצפון. במילים אחרות – נאצים.

אפשר לומר שאנו רואים כיום את הטרנטינואיזציה של המציאות. מפגיני השמאל הקיצוני מכנים עצמם 'אנטיפה', אנטי-פשיסטים. הם משתמשים בסמלים ממלחמת האזרחים בספרד, אותה מלחמה שנתפסת כמלחמה ה'טובה', הטהורה, שבה מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות יצאו לקרב נטול אינטרסים חוץ מעצירת הפשיזם. במקרה של שרלוטסוויל הם אכן הפגינו נגד ניאו-נאצים; אולם לעתים קרובות יריביהן הם חוקרים שמרנים שמעיזים לדבר בקולג' בוורמונט (או מי שמעז להגן על זכותם לדבר), סטודנטים שמרנים, ציונים וישראלים.

אותו סקר סוציולוגי שצוטט במאמר קודם מצא לא רק תמיכה נמוכה בגזענים; הוא גם מצא חיזוק לבדיחה שלפיה רב-תרבותיות פירושה שמותר להתגאות בכל תרבות למעט המערבית, ולגנות רק את התרבות המערבית. יותר מ-40%  מבני 18־29 ענו כי כשלמדו על גזענות הרגישו אשמה מסוימת בשל השתייכותם לגזע הלבן; כ-20% הרגישו אשמה רבה או רבה מאוד. שיעור נמוך מעט יותר הרגיש אשמה על ה'פריבילגיות הלבנות' שלו. מדובר במיעוט, והרוב איננו מרגיש שום אשמה; אולם בשני המקרים השיעור גבוה בצורה דרסטית משל בני 40 וצפונה. עבור מי שמרגיש כך, מאבק יכול להיות אמצעי לגאולה עצמית.

בהקדמתו לספרו של פראנץ פאנון, "מקוללים עלי אדמות", כתב ז'אן פול סארטר: "בימים הראשונים של המרד אתה חייב להרוג: לירות באירופי פירושו להפיל שתי ציפורים באבן אחת, להשמיד את המדכא ואת המדוכא באותו זמן: נותר אדם מת, ואדם חופשי". בפראפראזה על סארטר, גם הנאבקים (שבינתיים לא הורגים, לפחות ברובם המוחלט) משמידים את המדכא ואת המדוכא: כפי שאפשר לראות בתמונות ובסרטים, לבנים ממלאים את שורות האנטיפה, ולעתים בלי המסכות קשה להבדיל ביניהם לבין יריביהם. אותו זקן, אותה בלורית שיער. המאבק שלהם הוא לא רק למען מיעוטים, הוא גם למען עצמם. הם תורמים לשחרור המדוכא מהפשיסטים המדכאים, ובו-זמנית משחררים את עצמם מתפקיד המדכא, תפקיד שהקנו להם הפריבילגיות שלהם.

בוויכוחים אינטרנטיים נפוץ הרגע שבו מופיע מישהו ומאשים את יריביו שהם פריווילגים. לעיתים קרובות מדובר במישהו ששמו מסגיר שהוא כנראה לא נולד בטיבט הכבושה. למשל, "יחזקאל הברון פרייהר פון רגנסבורג השמונה-עשר". מי שישאל את הצעקן ממתי פון-רגנסבורג הוא שם של שבט אפריקני מדוכא, מחמיץ את הנקודה: הדרך היחידה שבה יכול אותו ברון להשתחרר ממשא פריווילגיותו היא להיאבק בעוז נגד כל פריווילג אחר. או שמא, כפי שהיו אומרים חסידיו של המשיח בריאן ב'בריאן כוכב עליון', "רק הפריווילג האמיתי מתכחש לפריווילגיות שלו".

אנשי 'אנטיפה' הם דוגמה פרטית של העיקרון: הדרך הטובה ביותר להיות צודק היא להילחם באויב נורא. כמה שיותר נורא – יותר טוב. ומי לנו מטרה טובה יותר מהנאצים? הרי מולם כולם צריכים להתאחד ולהיאבק. אין שני צדדים. אם אתה לא איתנו – אתה עם הנאצים (במאבק נגד המצעד הניאו-נאצי בסקוקי שבאילינוי, ב-1977, השתתפו גם אנשי 'הליגה להגנה יהנדית' של הרב מאיר כהנא. אני תמה אם זה אומר שאם הייתם אז נגד הנאצים, הייתם מחוייבים להזדהות עם אנשי כהנא). העיסוק בנאצים מהווה הצדקה לחיכוך שיוצר עוד רעש שיוצר עוד חיכוך שיוצר עוד רעש, ושלום על ארה"ב.

סיבה נוספת נעוצה כאמור בשינויים שחלים באתוס האמריקני, או למעשה במאבק עליו בשנים האחרונות. על כך במאמר הבא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. חבל על הזמן לחפש הגיון בעולם שלנו . מי שמקדש את האבולוציה כתהליך המרכזי בעולם מקדש את הגזענות כי האבולוציה זה קידוש החזק הטוב השורד בעל הגנים הטובים יותר . מי שהורג עובר שיש לו חיים מלאים הוא בסך הכל בעל זכויות על גופו . מי שקונה תינוק אצל הודית הוא לא מבצע שכר בבני אדם הוא מממש את הזכות שלו לשויון . מי שרוצה לקים תפילה בהפרדה פוגע בזכות לשויון אבל אומר שבעצם מפרידים את האשה כלומר מובלע בזה שהאשה נחותה ולכן פוגעים בה ולא בגבר . יחסי מרות זה פגיעה בשויון אבל זה רק באשה כלומר מובלע בזה שהיא נחותה וכך אפשר להמשיך עד אין סוף . אין הגיון לא יהיה הגיון תשאל את ארתור פילקנשטיין

    1. תמים אתה באמת תמים
      דווקא מי שרוצה לקיים תפילה בלי הפרדה פוגע בנשים (כולל נשים שרוצות להשתתף בתפילה)
      תפילה היא חיוב דתי, והנשים לא מחוייבות, מתוך הכרה ולגיטימציה עבורן, ולא מתוך זלזול בהן.
      זה כמו שתטען שכדורגל הוא פוגעני כי הוא משוחק בקבוצות נפרדות. האם כשגברים משחקים כדורגל מובלע בזה שנשים הן נחותות? אם כן, תתחיל לתקן את העולם משם ולא מהתפילה. אם לא, אז למה להיטפל לתפילה?
      כשרוצים כזה שוויון מתעלמים מכל הכוחות והתכונות שהם בלעדיים לאישה ולמעשה מבטלים חלק גדול ממנה
      מתייחסים רק למה שניתן להשוות עם גברים ומכניסים את הנשים למשבצת פינתית מאוד.

  2. מאמר נהדר כרגיל.
    הייתי מוסיף מעט יותר הקשר בקישור לרפרנסים הנהדרים והמחכימים.
    שאפו!