בשם "העובדים" יחימוביץ' פוגעת בפגועי-הנפש

הרפורמה בשירותי בריאות הנפש באה לשפר את השירות הרפואי הממלכתי שמקבלים נפגעי-הנפש, אשר נכון להיום איננו מתפקד כראוי • אך כדי לשנות את החוק צריך לעבור את ועדות הכנסת, וכאשר אלו דואגות לאינטרסים זרים ("העובדים") על חשבונם של נפגעי הנפש, התהליך נתקע • כך, לאחר יותר מ-16 שנה ורק לאחר התערבות בג"ץ, תצא סוף-סוף הרפורמה לדרך

מערכת בריאות הנפש הציבורית נמצאת במשבר. כל מי שמבקר בבית חולים פסיכיאטרי יכול להתרשם מכך שלמרות שהצוותים מקצועיים ביותר ובעלי רצון-טוב, התנאים ומשאבי המערכת פשוט לא מספקים. כך, בזמן שרוב האוכלוסייה נהנית מאז שנות ה-90 משיפור בשירותי הרפואה בזכות התחרות בין קופות החולים, הפציינטים של בריאות הנפש נשארו מאחור.

אחת הסיבות למצוקה טמונה במבנה המערכת: משרד הבריאות הוא גם הרגולטור הקובע את הנהלים, גם מפקח על עצמו, גם משלם על השירות וגם נותן השירות בפועל. הצוותים המקצועיים מחליטים אילו שירותים להעניק ומי הזכאים להם, אך הזכויות הטיפוליות אינן מעוגנות בחוק, אינן מפוקחות מחוץ למערכת ולפציינטים עצמם כמעט ואין יכולת השפעה.

כשל נוסף במערכת נמצא בהעסקת אנשי המקצוע; משרד הבריאות הוא המעסיק הכמעט בלעדי, ושכרם של העובדים נקבע בהסכמים קיבוציים על-פי ותק. בדרך זו אין תגמול למצוינות אישית של העובדים והמערכת נעדרת תמריצים לשיפור העבודה.

בתוך שלל ניגודי האינטרסים ומבנה השכר, טובת החולים הלכה לאיבוד.

הפרטה בריאה לנפש

בעוד שחוק הבריאות הממלכתי מפריד בין שירותי הבריאות ה"רגילים" לבריאות הנפש, ומשאיר אותה מחוץ לאחריות הביטוחית של קופות החולים, הרי שהרפורמה הנוכחית מבקשת להשלים את המהלך ולהעביר גם תחום זה לאחריותן של קופות החולים, יחד עם תקציב שנתי של 1.540 מיליארד ₪, כ-400 מיליון יותר מההשקעה הנוכחית בבריאות הנפש. השלמת תהליך החקיקה תסדיר את תפקידם של הגופים המעורבים, וכך זכויותיהם של נפגעי הנפש ייקבעו בחוק, המטופלים יבחרו את ספק-השירות המועדף עליהם, קופות החולים יתוגמלו על הצטיינות בתחום ובא לציון גואל.

העובדים נגד המטופלים

השינוי בחוק הבריאות הממלכתי אמנם עבר בכנסת עוד בשנת 1994, אך הניסוח הסופי לא עבר את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות עד היום. בתקופות מסוימות נערכו דיונים עניינים והחקיקה קודמה, אך היא מעולם לא הגיעה לאישור סופי בשל פירוק הוועדה מסיבות שונות. עצירה משמעותית בהתקדמות נרשמה בתקופתו של יו"ר הוועדה בכנסת ה-18, ח"כ חיים כץ, כאשר ברשותו הוועדה דנה בחוק החשוב כ-5 פעמים בלבד (2008-2011).

חברי הוועדה הביאו מומחים ובעלי עניין רבים לדיונים והעלו התנגדויות לרפורמה, אשר לעתים שיקפו ההסתייגויות מקצועיות לגיטימיות, אך לא תמיד. אנשי הוועדה אילן גילאון (מרצ), שלי יחימוביץ (העבודה) וחיים כץ (ליכוד), למשל, דאגו לעכב את הרפורמה בשל דאגתם לאינטרסים של עובדי משרד הבריאות.

בתקופת הפגרה בין הכנסת ה-18 ל-19 נוצרה הזדמנות לקדם את הרפורמה, אך ח"כ יחימוביץ' פעלה לחסימתה, ובישיבת הוועדה הצהירה בגאווה כי הצליחה לחסום את השינוי, מתוך דאגה למצבם של העובדים:

אנחנו מדברים על 1,500 עובדים, אז זאת סוגיה מאוד קריטית, שהם המטפלים, הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים, העובדים הסוציאליים, כל המערך הזה של האנשים האלה, שאלוהים יודע מה יעלה בגורלם ובכלל, אסור לנו לנוח ולשקוט עד שלא נדע שעתידם המקצועי מובטח. (פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות 2.2011)

יו"ר הוועדה, ח"כ כץ, תמך בעמדתה והציב גם הוא את האינטרסים של עובדי המשרד במקום הראשון:

עיגון זכויות עובדים, הופך להיות המוטו העיקרי של העניין. לפני שעוברים למסע בן מאה מליון מילים אנחנו מתחילים בעיגון זכויות עובדים. עד שלא מעגנים את זכויות העובדים… (פרוטוקול ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, 2.2011)

יש צדק בטענת חברי הכנסת הסוציאליסטים שלנו: עתידם המקצועי של עובדי משרד הבריאות בהחלט אינו ידוע. הרפורמה תעביר את תקציבי המשרד אל הגופים המטפלים של קופות החולים, והם – שומו שמיים – עלולים להעסיק צוותים על-פי מדדים של מקצועיות ויעילות. משום-מה דאגתה של יחימוביץ' לעניים, לחלכאים ולשכבות החלשות מתמקדת שוב ושוב רק באלו מתוכם שזכו להימנות על חברי הקונצרן הפרולטרי של ההסתדרות. למסכנים האמיתיים, אלו שמתקיימים במציאות ולא בספרים העוסקים בסולידאריות, כנראה שהסוציאליזם עוד לא מצא מרפא.