ישראל בת 71: הווה מצליח, עתיד מבטיח

בגיל 71 ישראל עומדת חזקה מאי פעם, אך הוויכוח על איתנותה נמשך. השמאל הקיצוני הישראלי נראה מודאג ביותר מעתיד המדינה, וממשיך לטעון כי יש לפתור בדחיפות את הסכסוך עם הפלסטינים, אחרת גורלה של ישראל נגזר. על פי רבים בשמאל, דמותה הדמוקרטית של ישראל, מעמדה הבינלאומי ויכולתה לעמוד בקונפליקט ממושך, כולם מאוימים על ידי המצב.

ישראל אכן עמדה בפני איומים קיומיים מצד שכניה מאז היווסדה, וכמדינה קטנה מבחינה גיאוגרפית הישרדותה נמצאת תמיד בסכנה. בנוסף לכך, יהודים בעלי תודעה היסטורית זוכרים כיצד מדינה יהודית ריבונית נחרבה פעמיים בעבר על ידי אימפריות עוצמתיות, כך שלא ניתן לקחת שום דבר כמובן מאליו.

למרות כל זאת, נראה שהזמן עובדת לטובת ישראל. סקירה של מאזן הכוחות בין ישראל לאויביה, ושל המרכיבים שמעצבים את כוחה הלאומי (הכלכלה, החברה והמערכת הפוליטית) ואת מעמדה הבינלאומי, מאשרת את ההערכה שידה של ישראל נמצאת על העליונה בכל התחומים, לפחות בעתיד הנראה לעין.

ביטחון לאומי

מאזן הכוחות בין ישראל לשכנותיה הוא אחד מהמשתנים הקריטיים במאמצה להישרדות בתוך שכונה רעה מאוד. כל עוד פער הכוחות בין המדינה היהודית ליריבותיה ממשיך לגדול, יכולה של ישראל להתגבר על אתגרי הביטחון בגזרה מובטחת.

ישראל בנתה מכונת מלחמה שהתגברה בהצלחה על איומים צבאיים רבים, ומסתמכת על כוח אדם נמרץ וכלי נשק מתקדמים. הניצחונות שנחלה ישראל בשדה הקרב הובילו את אויביה למסקנה כי לא ניתן יהיה להרוס אותה בכוח. העליונות הצבאית הישראלית היא שתרמה יותר מכל לדעיכה בעוצמתו של הסכסוך עם הערבים. המלחמה הקונבנציונלית הגדולה האחרונה התרחשה אי שם בשנת 1982, ותהליך השלום שהחל מאז מול מספר מדינות ערביות, הנמיך את הסיכויים למלחמה כזאת בעתיד.

מאז מלחמת לבנון הראשונה, ישראל השתמשה בכוח בעיקר נגד ארגונים חמושים כמו חיזבאללה או ארגוני טרור פלסטינים המשתמשים בטקטיקות של לוחמת גרילה. ישראל גם עמדה מול שימוש הולך וגובר של אותם ארגונים בטילים המכוונים לעבר אוכלוסייה אזרחית. טרור הוא נשקו של החלש ומחבלים באופן כללי מהווים סכנה פחותה יותר מאשר צבאות סדירים, למרות שהמאבק נגדם עלה בדם רב ומשאבים.

היכולות של ארגונים לא-מדינתיים להזיק לישראל התגברו באמצעות התמיכה שהם מקבלים ממדינות כמו איראן. לדוגמה, הארסנל בן מאה אלף הטילים שנמצא בידי חיזבאללה מעמיד אתגר גדול מאוד בפני ישראל, והאסטרטגיה של האויב לפגוע בישראל מתבססת בעיקר על בחינה של יכולת העמידה שלה. לשם כך ישראל פיתחה מערכת יירוט טילים רב שכבתית, אך גם היא לא תוכל להעניק הגנה מלאה.

מערכות נשק כמו כיפת ברזל, המסוגלות ליירט רקטות ממרחק רב, הציגו מאזן מרשים של אחוזי הצלחה במהלך העימותים מול חמאס בעזה. גם מערכת קלע דוד לפגיעה בטילים בגובה רב נכנסה לפעילות מבצעית לאחרונה. ישראל מחזיקה גם בטילי החץ, המיועדים לפעול נגד טילים ארוכי טווח. כל המערך ההגנתי הזה מסמל את המצוינות של התעשיות הביטחוניות של ישראל, שהוא מרכיב חשוב בעליונותה הצבאית. למרות כל זאת, מערכות ההגנה אינן יכולות לתת הגנה מלאה מול מספרי הטילים שצפויים להיות משוגרים לעבר ישראל במקרה של מלחמה.

ישראל פיתחה כמובן גם את האופציה הגרעינית, שמחזקת עוד יותר את כוחה. נשקים כאלה משמשים כתזכורת תמידית לכך שכל מי שינסה לחסל את המדינה היהודית עלול לשלם מחיר כבד, ויש להם ערך הרתעתי רב מאוד מול מדינות עוינות.

באופן כמעט מנוגד, יריביה של ישראל בעולם הערבי סובלים מחולשה רבה. כפי שהתהפוכות הבלתי פוסקות בעולם הערבי מעידות, החברות הערביות עדיין נאבקות מול אתגרי העת המודרנית, ויכולתן לסכן את הסטטוס קוו מול ישראל מוגבלת.

בקצרה, עם השנים ישראל הפכה חזקה יותר, בזמן שאויביה (מלבד איראן) הפכו חלשים יותר באופן ניכר.

האיום הביטחוני החמור היחידי באזור הוא איראן גרעינית. התפתחות כזאת היא לא רק איום ישיר על ישראל, והיא עלולה להוביל למרוץ חימוש גרעיני ולהשתלטות איראנית על משאבי האנרגיה במפרץ הפרסי ובאזור הים הכספי. בזמן שהעולם הפך בשנים האחרונות קשוב יותר לצד הישראלי של העניין, הקהילה הבינלאומית שתמכה בהסכם הגרעין ב-2015 נכשלה במאמצים לעצור את ההתקדמות האיראנית לפיתוח הארסנל הגרעיני. יתכן כי בסוגיה זו ישראל תיוותר לפעול לבדה אל מול השאיפות של טהרן. למרבה המזל, חבלה ואף השמדה של תכנית הגרעין האיראנית אינן מעבר ליכולותיה של ישראל.

כלכלה חזקה

עוצמה צבאית ועוצמה כלכלית מתקיימות ביחסיות ומחזקות אחת את השנייה, והיתרון הישראלי על פני שכניה הערביים ממשיך לצמוח בזכות עוצמתה הכלכלית. כלכלתה החזקה של ישראל היא תוצאה של מדיניות נבונה ואימוץ השוק הגלובלי. ישראל היא אחת מכלכלות השוק המפותחות ביותר כיום בעולם, אם כי המעורבות הממשלתית בו עדיין משמעותית. מנועי הצמיחה העיקריים הם תחומי הטכנולוגיה והמדע. גם התעשייה והחקלאות הישראלית מצליחות להתפתח ולשגשג למרות משאבים טבעיים מוגבלים.

גם העולם הכיר בהישגיה הכלכליים של ישראל, אשר בשנת 2010 הצטרפה לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח (OECD), המאגד את 33 המדינות המפותחות ביותר בעולם, המחויבות לדמוקרטיה ושוק חופשי. אחרי שנים של אחוזי צמיחה שנתית גבוהים יחסית, ההתרחבות הכלכלית נעצרה מעט אך אחוזי האבטלה נמצאים בשפל היסטורי ונמוכים בהרבה מהממוצע של ה-OECD. גם מוסדות פיננסיים בינלאומיים כמו קרן המטבע והבנק העולמי הביעו את אמונם בביצועים הכלכליים של ישראל לטווח הארוך.

ישראל היא גם יעד אטרקטיבי למשקיעים מעבר לים, במיוחד בתחום ההיי-טק. עשרות חברות טכנולוגיה מובילות כמו גוגל, מיקרוסופט, אפל ואחרות,  מחזיקות מרכזי מחקר ופיתוח בישראל, ומאות חברות ישראליות נרכשו על ידי ענקי טכנולוגיה זרים. ישראל הוא מהמובילות בעולם בעיצוב מיקרו צ'יפים ואלגוריתמים של רשתות, ייצור מכשירי רפואה מתקדמים והתפלת מים. היא גם פרצה את הדרך בתחומי הרובוטיקה וכלי טיס בלתי מאוישים. כל אלה תרמו להשתלבותה המוצלחת של ישראל בכלכלה העולמית, בדיוק ההפך מנבואות הזעם על "בידוד בינלאומי".

בישראל ישנו השיעור הגבוה ביותר של תארים אקדמיים ביחס לאוכלוסייה, והיא מייצרת יותר מאמרים מדעיים בממוצע לאזרח מכל מדינה אחרת ובפער גדול. חשוב מכך, 4.5 אחוזים מהתל"ג הישראלי מופנים למחקר ופיתוח, היחס הגבוה ביותר בעולם.

הדמוגרפיה הישראלית פורחת גם היא, עם שיאי פוריות ולידות בקרב מדינות המערב, ודחופת את הכלכלה קדימה. ישראל גם מצליחה בשנים האחרונות בתהליכי השילוב של האוכלוסיות החרדיות והערביות והשתתפותן בכוח העבודה, מרכיב חשוב בצמיחה הכלכלית. גילויי הגז הטבעי בים התיכון יחזקו עוד יותר את הכלכלה ויאפשרו עצמאות אנרגטית.

צמיחה כלכלית מתמדת זקוקה למדיניות כלכלית אחראית ועמידה מול דרישות פופוליסטיות. עד כה, הצליחו מרבית המנהיגים הישראלים לעמוד באתגר הזה ונראה כי המערכת הפוליטית הבינה את הצורך בהמשך של מדיניות כזאת.

למרות הצמיחה הכלכלית המרשימה, לישראל יש עדיין מקום רב לשיפור. הכלכלה הישראלית גדולה כיום מכל אלו שכנותיה במשותף, והמשך צמיחתה הוא זה שייצר את המשאבים לעמידה באתגרים הביטחוניים העתידיים.

חברה חזקה

רואי השחורות אשר נוהגים לצייר את החברה הישראלית כמסוכסכת ומפולגת – טועים בגדול. למעשה, הלכידות החברתית בישראל חזקה מאי פעם ורוב השסעים שהיו בה בעבר אוחו והפכו אותה לחזקה יותר. אלה הן חדשות טובות עבור יכולתה של ישראל לעמוד בכל אתגר ביטחוני עתידי.

המאבק המריר שהתחולל במשך שנים בשאלת עתידם של השטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים כמעט והוכרע. חצי האי סיני, רמת הגולן ורצועת עזה הם כבר לא שטחים שבמחלוקת, ומלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה רק חיזקה עמדות אלה.

בנוגע ליהודה ושומרון, ישנם רבים התומכים עדיין בחלוקת השטח, על פי הגישה הציונית ההיסטורית. אך רבים אחרים מתעקשים על שמירה על גושי ההתיישבות, מזרח ירושלים ובקעת הירדן. הקמתה של הרשות הפלסטינית ב-1994 יצרה למעשה הפרדה בין העמים, אם כי מבורדקת מאוד. הסקפטיות לגבי יכולתם של הפלסטינים לבנות מדינה גדולה מאי פעם, אך מעט מאוד ישראלים תומכים למשל בסיפוח הערים הערביות שבגדה המערבית. גדר ההפרדה שבנייתה החל ב-2002 סימנה את הנחישות להתנתק ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינים ומשמשת כסימון אפשרי לגבול עתידי.

הוויכוח הטריטוריאלי הנוכחי אינו מורכב ברובו מטיעונים אידיאולוגיים, אלא מהבנה פרגמטית של מה שנחוץ להבטחת ביטחונה של ישראל תוך תשלום של מחיר פוליטי מינימלי. הציפיות לדו־קיום בשלום מאמצע שנות התשעים התחלפו בקונצנזוס ריאליסטי לפיו השלום אינו מעבר לפינה יותר. רובו של הציבור השלים עם העובדה שישראל תצטרך לחיות על חרבה בעתיד הקרוב לפחות, והוא מוכן לשלם את המחיר עבור המאבק הזה. בהעדר אפשרות טובה יותר, ניהול הסכסוך מול הפלסטינים הפך להיות העמדה המרכזית בישראל.

ישראלים רבים גם דוחים כיום את הרעיון כי המבוי הסתום בתהליך המדיני יוביל בהכרח לשינוי במאזן הדמוגרפי ולמדינה דו לאומית. הנכונות הישראלית להתנתק מהשטחים המאוכלסים ברובם על ידי ערבים מנטרלת את הטיעון הזה. כפי שישראל אינה מודאגת ממספר התינוקות שנולדים בירדן, היא לא צריכה להיות מודאגת במיוחד מקצב הילודה של נשות שכם.

הישראלים מבינים כיום שהסכסוך עם הפלסטינים לא הולך להפתר בקרוב, ויש להם את הסבלנות לחכות לזמנים טובים יותר. הדחייה הפלסטינית של כל הצעות השלום של ישראל (מאהוד ברק בשנת 2007 ועד לאולמרט ב-2007), חיזקו את תחושת ה"אין ברירה", ואת הרעיון כי כרגע צריך להמשיך ולנהל את הסכסוך. ההסכמה החברתית הזו היא נכס חשוב מבחינת היכולת של ישראל להילחם במלחמות עתידיות, במקרה הצורך. לכן גם הביקורת מצד השמאל הקיצוני ודומיו במדינות זרות על המדיניות הישראלית בשטחים אינה רלוונטית ולא הצליחה לסדוק את הקונצנזוס בישראל.

גם הדיונים בדבר המדיניות הכלכלית הרצויה לישראל נדמו ברובם. כמעט רוב מוחלט של הישראלים מסכימים כי הקפיטליזם והשוק החופשי הן הדרכים הטובות ביותר לייצר עוד שפע, ותומכים במדיניות הממשלתית לאור קווים אלה. עוזרת לכך גם העובדה כי מפלגת הליכוד ובעיקר ראש הממשלה נתניהו נמצאים בשלטון בעשורים האחרונים.

גם השסע הוותיק בין אשכנזים למזרחיים הולך ונעלם בהדרגה. מספר הנישואין בין העדות עולה כל הזמן, ומבטל למעשה כל הבדלים ביניהן. בעשורים האחרונים ישנה עלייה דרמטית במספר הסטודנטים ממוצא מזרחי, כמו גם בשורות קציני צה"ל. גם מספריהם בפוליטיקה המקומית והארצית גדלים בהתמדה.

הקרע החברתי היחיד שהוא עדיין בעל משמעות הוא בין דתיים לחילוניים. למרות המאמצים הרבים למתן את ההשלכות של הניכור שחשים רבים במגזר החילוני כלפי המסורת היהודית, סוגיה זו עדיין נמצאת במחלוקת תרבותית. אם כי יש לציין כי מצב זהו אינו שונה בהרבה מקשיי הזהות בפניהם עומדות חברות אחרות במערב.

הקונפליקט הזה אינו מתרחש בין שני מחנות מובהקים. המספר של אלה המגדירים עצמם חילוניים הולך ויורד (כ-40%), בזמן שמספר רב של ישראלים רואים בעצמם מסורתיים ונמצאים על הרצף שבין חרדים לחילונים. אחוזי החרדים בחברה נמצאים בצמיחה, אך דווקא בגלל שיש מגוון רב כל כך של תפיסות יהדות ישנו גם מקום רב לתווך ביניהן ולהגיע להבנות.

לא הכל מושלם בחברה ובכלכלה הישראלית. ישנה אלימות ברחובות ובבתי הספר ובעיות במערכת החינוך. הפער בין עשירים לעניים גדול מדי והתחרות בשוק לא מספקת. גם מחירי הדיור גבוהים מדי. למרות כל אלה, סקר גאלופ האחרון מדרג את ישראל במקום ה-13 בעולם במדד האושר. מעל ל-90 אחוזים מהיהודים בישראל גאים להיות ישראלים, ולכן השיוך של חוסר שביעות רצון ומדון ולחברה הישראלית הוא פשוט שגוי.

דמוקרטיה פורחת

חלקים בשמאל הישראלי המתוסכל טוענים כל העת שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה. התסכול הזה נובע מהעובדה שהשמאל נכשל לצבור תמיכה ציבורית ופוליטית כבר מעל לשני עשורים. אך למרות זאת, הדמוקרטיה הישראלית בריאה ושלמה, והיא פתוחה ותוססת הרבה יותר ביחס לימים של השלטון ההגמוני של מפא"י ומפלגת העבודה. דווקא סופו של שלטון מפא"י הוא זה שהזריק חיים לדמוקרטיה הישראלית, אפשר לכוחות חדשים לעלות על הבמה הפוליטית, ויצר מוביליות חברתית גדולה יותר.

השחיקה של הרעיונות הסוציאליסטיים והפרטה גוברת של הכלכלה הריכוזית תרמו לצמיחתו של מעמד הביניים הלא-אשכנזי, והניידות החברתית התחזקה גם בזכות גישה טובה יותר להשכלה גבוהה. מאז 1977, נפתחו עשרות מכללות שמתחרות באוניברסיטאות הוותיקות על סטודנטים ומשאבים. גם ברמה המוניציפלית, ישנה ירידה הדרגתית של השפעת המדינה, מה שעזר להסיט את מוקדי הכוח לעבר דור חדש של מנהיגים צעירים.

מרכיב מרכזי בכל משטר דמוקרטי הוא מערכת המשפט. התחזקותו של בית המשפט העליון החלה לאחר עלייתו לשלטון של בגין, שעודד את תפקידו האקטיבי יותר של בג"ץ ועמד מאחורי מועמדתו לעליון של אהרן ברק בשנת 1978. עצמאותה של מערכת המשפט בישראל רק הלכה וגדלה מאז, והיא אינה חוששת לתבוע לדין נשיאים, ראשי ממשלה ושרים. בשנים האחרונות נעשה מאמץ שמרני להפחית מכוחו של בג"ץ ולשחזר את האיזון בין הרשויות, וזאת כחלק מהתהליך הדמוקרטי.

גם תחום התקשורת השתנה לחלוטין בשנים שמאז המהפך. העיתונות הכתובה המפלגתית נעלמה לגמרי, ובמקומה עלו שפע של כלי תקשורת בעלי סדר יום מגוון. רוב אמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית בישראל כיום הם פרטיים וממלאים את תפקידם ככלבי השמירה של הפוליטיקאים מימין ומשמאל. ישנה גם מודעות גבוהה יותר לחקיקה שמקדמת שיווין לנשים ולקבוצות חלשות אחרות.

אחת מהכתובות העיקריות לביקורת היה ונשאר צה"ל, המואשם במעורבות יתר בתהליך קבלת ההחלטות ובעידוד

המיליטריזם בחברה הישראלית, האשמות אלה רחוקות מאוד מהאמת. בניגוד לעבר, בו ההשתייכות הפוליטית קבעה את העדיפות במינויים לדרגות בכירות, הצבא כיום מייצג באופן רחב את המגוון שבחברה הישראלית. האליטות הישנות נדחקו לטובת קצינים רבים יותר מעדות המזרח ומשורות המגזר הדתי-לאומי.

מאז 1977, צה"ל הפך מקצועי יותר וגם צייתן יותר בקבלת ההחלטות של הדרג המדיני. הוא לא היה בסוד המהלכים שהובילו להסכמי אוסלו ב-1993 והתנגד לנסיגה מלבנון בשנת 2000 ומרצועת עזה ב-2005. שלושת ההחלטות האסטרטגיות החשובות ביותר של ישראל ב-25 השנים האחרונות התקבלו ללא תמיכת הצבא, מה שמוכיח כי לישראל אין כל בעיית יתר של מיליטריזם.

למרות שיש תמיד מקום לשיפור, הדמוקרטיה הישראלית משגשגת וחזקה מתמיד. התלונות משמאל על מצב הדמוקרטיה הן לא יותר מהבעת זלזול, הנובעת מהעובדה שקהל המצביעים הפסיק לקנות את חוכמת השמאל.

הזירה הבינלאומית

מאז הקמתה של מדינת ישראל ניסו מדינות ערב לבודד אותה ולפגוע בלגיטימציה הבינלאומית שלה. למרות זאת, סקירה של יחסיה הנוכחיים של ישראל עם הקהילה הבינלאומית מראה כי ישראל אינה מבודדת כלל. קמפיין החרם (BDS) שהובל על ידי הפלסטינים לא פגע כלל במעמדה המדיני והכלכלי של ישראל, והשפיע מעט מאוד גם על חיי התרבות.

הביקורת הארסית על ישראל, בעיקר מצד האו"ם שפשט מזמן את הרגל מבחינה מוסרית, הובילה להשפעה מעשית מועטה מאוד על יחסי החוץ של ישראל עם מרבית המדינות. נכון לסוף השנה שעברה, ישראל מקיימת יחסים עם 158 מדינות מתוך 193 החברות באו"ם. בהתחשב בעובדה שרוב המדינות הערביות והמוסלמיות לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם המדינה היהודית, מצבה של ישראל בעולם מעולם לא היה טוב יותר.

יציאתה של ארה"ב מהמלחמה הקרה כאשר ידה על העליונה עזרה רבות לישראל, שהיא בעל ברית חשוב לאמריקאים. מדינות רבות הלכו בעקבות ארה"ב וחיממו את היחסים עם ישראל שנחשבת כמדינה חזקה מבחינה צבאית, כלכלית וטכנולוגית. מאז ראשית שנות התשעים יצרה ישראל קשרים טובים עם מדינות חשובות כמו סין, הודו, טורקיה וניגריה.

ועידת מדריד שנערכה לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 הובילה לקבלה רבה יותר של ישראל בעולם הערבי, ומהלכים כמו יוזמת השלום של הליגה הערבית (2002) וועידת אנאפוליס (2007) חיזקו עוד יותר את המגמה הזו. בזמן שעלייתו של האסלאם הקיצוני באזור בהחלט מהווה בעיה עבור ישראל, מצרים וירדן ממשיכות לקיים את הסכמי השלום. ישראל חיזקה גם את הקשרים הבלתי רשמיים עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה. ישראל מקיימת קשרים מסחריים מתרחבים עם העולם הערבי, שעבר קרא כולו להחרים אותה. גם עליית ההשפעה הפוליטית של איראן במזרח התיכון והאיום הגרעיני שהיא מציבה, הפכו את ישראל לבעלת ברית חשובה עבור המדינות הסוניות המתונות.

ישראל ניצלה גם את התפרקות ברית המועצות כדי לחזק את הקשרים עם מדינות מוסלמיות כמו אזרבייג'ן, קזחסטן, טורקמניסטן ואוזבקיסטן. האינטרסים המשותפים של אותן מדינות עם ישראל סייעו להתגבר על כל עוינות שיכלה לייצר זהותן המוסלמית.

העליות ובעיקר המורדות הרבים שידעו היחסים בין ישראל לפלסטינים השפיעו אך במעט על יחסי העולם עם ישראל. למעשה, כישלון התנועה הלאומית הפלסטינית ועלייתו של חמאס רק הגבירו את ההבנה לטיעון הישראלי בסוגיה. התקפות ה-11 בספטמבר והתחזקות ארגוני האסלאם הקיצוני הדגישו עוד יותר לעולם את הדילמות בפניהן עומדת ישראל במלחמתה בטרור הפלסטיני. בנוסף לכך, אותו אתגר המלחמה בטרור האסלמי הוביל מדינות רבות יותר לשיתוף פעולה בטחוני ומודיעיני נרחב עם ישראל.

שתי המדינות המאוכלסות ביותר שנחשבות לכוחות העולים בעולם – סין ובעיקר הודו – מקיימות כיום יחסי ידידות אסטרטגיים עם ישראל. שתיהן גם אומות עתיקות שלא נושאות עמן מטענים אנטישמיים ישנים. הן מתייחסות למדינה היהודית בכבוד, ורואות בישראל תרבות עתיקה שהצליחה להגיע להישגים מדהימים.

לבסוף, קשריה של ישראל עם המדינה החשובה ביותר בעולם, ארצות הברית, השתפרו מאוד מאז 1973 והברית האסטרטגית ביניהן חזקה וממוסדת מאי פעם. ארה"ב תשאר כנראה הכוח הגלובלי המוביל גם בעשורים הבאים, מה שיסייע עוד יותר לידידתה הקטנה ישראל.

יש לציין כי רמת התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי נותרה יציבה מאוד ונעה בארבעים השנה האחרונות סביב 65 אחוזים. נתון זה מתורגם גם לתמיכה רחבה בקונגרס, ללא כל קשר ללובי יהודי כזה או אחר. גם השימוש של ישראל בכוח, שזוכה לעתים לביקורת בעולם, מתקבל לרוב בהבנה בקרב האמריקאים, החולקים את אותו הלך רוח מלחמתי.

אירועי האביב הערבי שטלטלו את המזרח התיכון כולו חיזקו עוד יותר את מעמדה של ישראל ככוח יציב ואמין באזור השופע באי ודאות. ממשלת נתניהו הצליחה לשרוד באופן יחסי את נזקי כהונות אובמה, ונהנית כעת מהפריחה המחודשת תחת דונלד טראמפ. התקווה היא כי העברת השגרירות האמריקאית לירושלים תוביל גם מדינות נוספות לעשות את הצעד, מה שיחזק עוד יותר את הלגיטמציה הבינלאומית של ישראל.

עתיד ורוד

למרות שלא הכול מושלם בארץ הקודש, גרף ההתקדמות של ישראל נראה חיובי מאוד. ישראל היא דמוקרטיה פורחת ומשגשגת שמשמרת לכידות חברתית גבוהה. המעמד הבינלאומי שלה השתפר, ובמיוחד היחסים עם הכוח העולמי המוביל, ארצות הברית. קיומה של המדינה היהודית מתחיל להתקבל כעובדה מוגמרת אפילו בעיני מדינות ערביות ומוסלמיות, והיא בנתה מכונה צבאית אימתנית שמתמודדת  בהצלחה עם כל האתגרים האזוריים בעזרת מוטיבציה גבוהה, ציוד מתקדם ואימון. כיום, רק האיום הגרעיני האיראני נותר כמי שיכול לשנות את המשוואה הזו, ויש למנוע את התפתחותו בכל מחיר.

מצבה המדיני, החברתי והכלכלי של ישראל יציב ולא צפוי להשתנות בהרבה בקרוב, וזה אומר שהזמן נמצא גם הוא לצידה. הערכים הדמוקרטים וכלכלת השוק החופשי בהם דוגלים מרבית אזרחי העולם עומדים גם הם לזכותה, וזאת בניגוד ליריביה המוסלמים שנמצאים במשבר מתמשך.

ביום הולדתה ה-71, ישראל היא סיפור הצלחה ענקי, ואם היא תתמיד במדיניות החוץ והפנים הנבונה שלה ותמשיך לקיים בהצלחה את האתוס הציוני גם בדורות הבאים, העתיד נראה ורוד מאוד. למרות ששלום עם כל שכניה ממשיך להיות סוג של חלום עבור ישראלים רבים, ברור היום יותר מאי פעם כי זהו אינו תנאי הכרחי לקיומה או שגשוגה בטווח הארוך.

פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים. המאמר המקורי התפרסם באתר Middle East Forum.