השחיתות האמיתית מתחילה בכלכלה לא חופשית

הנתונים החד-משמעיים מכל רחבי העולם מראים כי מדינות בעלות כלכלה חופשית יותר הן גם הרבה פחות מושחתות

מי שאמור לתת שירות מנצל את כוחו לסחיטה. יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן | פלאש90

הדיון הציבורי בנושא השחיתות השלטונית זוכה בעת האחרונה לעיסוק מוגבר באמצעי התקשורת, שנע בין הדלפות מחקירות של אישי ציבור לסיקור ההפגנות ה”לא פוליטיות” שנערכות מדי מוצאי שבת בתל-אביב. ה”מלחמה בשחיתות” היא אכן דגל חשוב שקל מאוד להתכנס סביבו. איש לא יצדיק את קיומה של שחיתות והביקורת נגדה נשמעת מימין ומשמאל, גם אם נדמה כי לא בטוח שכולם מתכוונים לאותו הדבר כאשר הם יוצאים למחאה.

אז מה היא השחיתות הזאת שכולם לכאורה רוצים להילחם בה ומה מקורה? ההגדרה המקובלת לשחיתות היא התנהלות לא ישרה או עבריינית של בעלי שררה, תוך ניצול הכוח שבידיהם להשגת טובות הנאה, למשל באמצעות קבלת שוחד או נפוטיזם.

בבואנו לבחון את סוגיית השחיתות כדאי לברר שלוש שאלות עיקריות: עד כמה ישראל היא מדינה מושחתת? מה גורם למדינה להיות מושחתת? והשאלה השלישית והחשובה ביותר היא – כיצד יוצאים מזה ומשפרים את המצב?

אז עד כמה ישראל מושחתת?

בדיקה של הארגון הבינלאומי ‘טרנספרסי אינטרנשיונל’, הבוחנת את דעתם של מומחים על הניצול לרעה של כוח למטרות רווח אישי במגזר הציבורי, מדרגת 176 מדינות בעולם על סולם שמתחיל משחיתות רבה מאוד בציון 0 עד העדר שחיתות בציון 100. ישראל זוכה לפי דירוג זה בציון 64 הממקם אותה במקום טוב יחסית בעולם (באחוזון 84) וברבע העליון של המדינות הפחות מושחתות.

למרות זאת, בהשוואה למדינות החברות בארגון ה-OECD, ישראל ממוקמת ברבעון השלישי ומתחת לממוצע, כלומר ברמת שחיתות גבוהה יחסית במגבלות כלי המדידה של סקרים מסוג זה הנשענים לרוב על תפיסה סובייקטיבית ופחות על נתונים.

מדד תפיסת השחיתות | המכון הישראלי לדמוקרטיה

מעקב אחר המדד לאורך זמן יגלה כי מצבה של ישראל בעשור האחרון מייצג תנועה מתונה לכיוון חיובי, עם עלייה מציון 58 בשנת 2012 לציון 64 בשנת 2017. לכאורה אנו נמצאים בתקופה של תנועה לכיוון חיובי לאחר התדרדרות בתפיסת השחיתות מאז שנת 1997 ומי שרוצה יכול גם לציין זאת כסיבה לחגיגה ולאופטימיות בקרב המתמשך נגד השחיתות.

תנודת מדד השחיתות על ציר הזמן | המכון הישראלי לדמוקרטיה

מעניין לציין בהקשר זה את תוצאות הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, לפיו הציבור בישראל דווקא סבור שהשחיתות בקרב נבחרי ציבור חמורה יותר מאשר האופן שבו ממקמים אותה הדירוגים הבינלאומיים ובעוד מצבה של ישראל משתפר בשנים האחרונות, התפיסה של חלקים גדלים בציבור מצביעה על תחושה כי המצב מתדרדר. כעת כאשר יש לנו פרופורציות ביחס לסוגיה, כדאי לפנות ולעסוק בשאלה הבאה.

מה גורם למדינה להיות מושחתת?

אם נערוך בחינה השוואתית של המדינות שנמצאות בעשירייה הראשונה של תפיסת השחיתות המעטה ביותר נגלה מספר נתונים מעניינים. למשל, השוואה בין מדד תפיסת השחיתות למדד החופש הכלכלי של מכון Heritage מגלה כי קיים דמיון רב בדירוגים: המדינות הנקיות ביותר משחיתות הן גם אלו שנמצאות בראש הדירוג של החופש הכלכלי.

כך ניו-זילנד ושווייץ המדורגות בין חמשת המדינות בעלות הכלכלה החופשית ביותר בעולם, נמצאות גם בצמרת הניקיון משחיתות, ואליהן ניתן לצרף כלכלות חופשיות אחרות הנקיות משחיתות כמו דנמרק, הולנד, סינגפור פינלנד וקנדה, שמככבות גם במדדי קלות עשיית העסקים.

הכלכלות החופשיות ביותר בעולם | מכון Heritage

לעומת זאת, בוודאי לא תופתעו לגלות כי המדינות המדורגות בתחתית דירוג השחיתות, כלומר המדינות המושחתות ביותר בעולם כמו סומליה, סודן, צפון קוריאה וסוריה, הן גם המדינות בעלות החופש הכלכלי המועט ביותר בעולם.

אז מה הקשר בין חופש כלכלי ושחיתות? רוב המחקרים בתחום מצביעים ללא היסוס על העובדה שככל שמדינות יקשו על עשיית עסקים ויהפכו את המערכת הבירוקרטית ליותר מסובכת, כך יפתח פתח גדול יותר לשחיתות.

מגזין ‘האקונומיסט’ מציג בהקשר זה את נתוני הבנק העולמי אשר מדגימים את הקשר שבין הקלות לעשיית עסקים לשחיתות – ככל שהקושי לעשיית עסקים מתגבר, מתגברת עמו גם השחיתות. וההסבר לכך פשוט מאוד: בשוק שבו יכול בירוקרט או פוליטיקאי לקבוע אם נקנה או נמכור כל דבר שהוא, הרי שהדבר הראשון שעומד למכירה הוא אותו בירוקרט או פוליטיקאי.

איין ראנד תיארה היטב מצב בו מדינה מתדרדרת לשחיתות בספרה ‘מרד הנפילים’: “כשאתה מבחין כי כדי לייצר אתה צריך לקבל אישור מאנשים שאינם מייצרים שום דבר; כאשר אתה נוכח שהכסף זורם למי שאינם סוחרים בסחורות, אלא בטובות הנאה…אז אתה יכול לדעת שגורל החברה שבה אתה חי נחרץ”.

אז מה ניתן לעשות?

בשיחה שהעביר מייסד ומנכ”ל קופיקס אבי כץ לפני מספר חודשים הוא סיפר על כך שנדרשו לו מעל עשרים אישורים מגורמי פיקוח שונים על מנת לפתוח סניף קטן אחד. סביבה רגולטורית כזאת היא דוגמא טובה לכר הפורה לצמיחת שחיתות בה היכולת להעניק טובות הנאה ולקצר הליכים היא פרצה הקוראת לגנב.

כאשר אנו נדרשים לשלם עבור הזכות לייעל עבודה במשרד ממשלתי, אז מי שאמור להעניק לנו שירות עלול לנצל את כוחו לסחיטה. כאשר אנו משלמים יותר על מוצרי מזון כי מי שהיה יכול לספק לנו מזון איכותי וזול יותר מנוע על פי חוק לעשות זאת, אז  אנו יודעים כי אנו חיים בעולם שאותו ביקרה ראנד – עולם בו השחיתות מתוגמלת.

הדרך המתבקשת ביותר להילחם באמת בשחיתות היא לחסל את המצע עליו היא צומחת – להקל על רגולציות ולהסיר חסמים, לפתוח את השוק לפעילות ותחרות חופשית, ולצמצם את הפיקוח הממשלתי למינימום על מנת להגן על זכויות הפרט בישראל. מהלכים כאלו הם שיובילו את ישראל גם לתחרותיות, גם לשגשוג כלכלי וגם לאקלים מוסרי שאנשים ישרים ויצרניים ישגשגו בו.

אבל על מנת להשיג את היעד, כדאי להיזהר משני כשלים האורבים לנו בתפיסה התרבותית השלטת: האלטרואיזם והקולקטיביזם הנראים לרבים כעקרונות מוסר מנחים לגיטימיים.

אנו נוטים לגנות שחיתות במיוחד כאשר היא נעשית באופן אישי למטרות רווח אישי, אך עם זאת אנו מתעלמים ממנה כאשר היא נעשית באופן קולקטיבי על ידי קבוצה. נזכיר – לקבוצה של אנשים אין זכות או פריווילגיה שצומחת לה מעבר לזכויות של כל פרט בקבוצה כאינדיבידואל.

היחס בין הקלות לעשיית עסקים לשחיתות | ה’אקונומיסט’

לפיכך אם לא מוסרי לגנוב ולרמות לבד, גם לא מוסרי לעשות זאת בכנופיה או קבוצה גדולה. לקבוצה גדולה אמנם יש את הכוח שיכול להתרגם גם לכוח פוליטי, אך כוח פוליטי לא הופך סחיטה ואיומים למטרת השגת טובות הנאה לפעולה חיובית – גם אם היא מטיבה עם קבוצה ולא עם אדם בודד.

היזהרו מאלו הממהרים לגנות את השחיתות ולסמן אותה ברמה האישית אך מצד שני מגבים את השחיתות כאשר היא נעשית ברמה הקבוצתית, הארגונית והמעמדית. אלו הקוראים להילחם בשחיתות האישית אך מתעלמים מהגורמים לה ומוכנים לקדם שחיתות קבוצתית ולמסדה, מהווים סכנה גדולה בהרבה מאשר יכול להוות גנב או רמאי אחד, מושחת ככל שיהיה. מבקשי הכוח הפוליטי הופכים את ‘המלחמה בשחיתות’ לסוס טרויאני המשמש כהכנה להשתלטות על השלטון, רק כדי להחליף את המושחתים ‘שלהם’ במושחתים ‘שלנו’.

לכן כדי להלחם באמת בשחיתות חשוב ראשית לזהות זיהוי עקרוני של מקורות ההשחתה, ואולי אף לנסח הגדרה חדשה ומדוייקת יותר לשחיתות , שתחול מעבר להתנהגות של פרט בודד גם על קבוצות כוחניות המנצלות את מעמדן לסחיטה וקבלת טובות הנאה. הזיהוי הזה הוא שיוביל אותנו ליעד של מדינה חופשית יותר, משגשגת ונקייה משחיתות.


בועז ארד הוא מנכ”ל מרכז איין ראנד בישראל וממייסדי התנועה הליברלית החדשה

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. החוק בישראל, או על כל פנים השפיטה בישראל, מבדילים בין הנדרש מהפרט לבין הנדרש מהמדינה בתחום של קיום חוזים. מהפרט נמנעת הפרת חוזה או הסכם רטרואקטיבית, לעומת זאת בתנאים מסוימים אפשר למדינה להפר הסכם רטרואקטיבית, וזה מה שקרה בהסכם של המדינה עם המשקיעים בחיפושי הגז. לזה קורה בעל המאמר שחיתות קבוצתית. למדינה מותר על פי חוק להיות מושחתת

    1. “לא תגנוב. גם לא מיצחק תשובה” מאמר של פייגלין. מצאו דרך גוגל

  2. הטענה בעייתית מאוד, להגיד שכשאין רגולציה אין שחיתות זה כמו להגיד שבמדינה בלי חוקים אין פשיעה (כי אין חוקים לעבור עליהם..), זה לא חוכמה וגם לא ממש מלמד להשוות בין שני המדדים.

    1. ללא תגנוב אין צורך בחוק. חוק איסור משקאות חריפים אכן משבוטל נגמרה העבריינות. סמכויות וכח לביורוקרטיה מולידה בהכרח שחיתות. זה מובנה באופן מוחלט

    2. הטענה היא לא “ביטול כל הרגולציה” אלא ביטול הרגולציה שפוגעת בזכויות חיים וקניין. למדינה יש תפקיד של הגנה עליהם ותקנות המגינות הם ראויות.

    3. אין קו ברור בין רגולציה שפוגעת בזכויות חיים וקניין לכזו שלא. למשל, חוקי התעבורה הם רגולציה שמטרתה להקטין את הסיכוי לפגיעה באחר, ואני חושב שלא תטען שזוהי רגולציה מיותרת. לשיטתך, אם נסעתי באדום פעם אחר פעם ולא פגעתי באף אחד (אני נהג ממש טוב!) – אסור בשום אופן לפגוע בזכות החיים שלי ולהכניס אותי לכלא.

    4. במחילה, בועז ארד טועה בתגובתו.
      תקנות המגינות מפני פגיעה בזכות לחיים או לקניין אינן רגולציה !
      לא כל חוק, אפילו הוא מפורט ביותר, הוא “רגולציה”.

      אז מהי “רגולציה” ?
      רגולציה היא התערבות של המדינה ביחסים עסקיים שבין פרטים (ובכלל “פרט” כמובן גם חברות וארגונים). האדונים א’ וב’ מבקשים להחליף ערכים האחד עם השני – מוצר או שרות תמורת כסף, עבודה תמורת שכר, השקעה תמורת מניות, וכו’ – כאשר העסקה ביניהם היא מרצון וללא כל כפיה. בא החוק, ומנגנון האכיפה הצמוד לו, ואומר להם: חברים, אתם תחליטו ?! תשכחו מזה. אני מחליט עליכם. והעבריין יענש.

      המשמעות – חייו, ואופן ניהולם, לא שייכים לאדם, אלא למדינה. היות וכך, ה”רגולציה” פסולה מוסרית.

      אין כל רלבנטיות לשאלה האם הרגולציה “עובדת”, כלומר משיגה את כוונת המחוקק, או הפוך מכך – מזיקה לכלכלה. נניח שהרגולציה על שוק העבודה (מה שקרוי ‘דיני עבודה’) משיגה את מטרתה ומיטיבה עם העובדים. אז מה ? היא פוגעת בזכותם של המעסיקים על חייהם, חירותם וקניינם. אגב, גם של חלק מן העובדים.

  3. “חומר” לעיון נוסף מהאתר הכי מקצועי בישראל שעוסק בכלכלה חופשית ובשחיתות ממוסדת בישראל ובעולם http://www.kav.org.il

    http://www.kav.org.il/%D7%94%D7%9B%D7%A9%D7%9C-%D7%95%D7%A4%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95/%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99#%D7%A0%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F%D7%94%D7%A9%D7%97%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA20

    כל סוגי השחיתות השלטונית \ עירונית מפורטים שם וכמובן “איך יוצאים מזה”.

  4. אין קו ברור בין רגולציה שפוגעת בזכויות חיים וקניין לכזו שלא. למשל, חוקי התעבורה הם רגולציה שמטרתה להקטין את הסיכוי לפגיעה באחר, ואני חושב שלא תטען שזוהי רגולציה מיותרת. לשיטתך, אם נסעתי באדום פעם אחר פעם ולא פגעתי באף אחד (אני נהג ממש טוב!) – אסור בשום אופן לפגוע בזכות החיים שלי ולהכניס אותי לכלא.

    1. אין קו ברור רק בראש שלך. הבעלים על הכביש יכול לתת הוראה מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה כיצד ישתמשו בכביש שלו, אם הוא יאפשר נסיעה באור אדום, אף אחד לא ירצה להשתמש בכביש. רגולציה קומוניסטית זה הפיקוח של משרד התקשורת שאינו מאפשר לבזק לבצע התקנה חינם, שאינו מאפשר לבזק להוריד מחירים, שהופך את נושא התקשורת למונופול ממשלתי גדול עם עלה תאנה של תחרות.