ארה"ב: הבחירות לסנאט ולקונגרס חשובות לא פחות עבור ישראל

התקשורת הישראלית מתעלמת ממערכת בחירות נובמבר 2020 לסנאט ובית הנבחרים בארה"ב, למרות שתשפיע באופן משמעותי על עיצוב דמותה ומדיניותה של אמריקה, חופש הפעולה של הנשיא והיחסים בין המדינות.

בין היתר, תוצאות הבחירות צפויות להגדיל את מספר צירי בית הנבחרים והסנאטורים הדמוקרטים הנמנים על המחנה הביקורתי כלפי ישראל. ניטה לאווי, יושבת הראש הוותיקה של ועדת ההקצבות רבת-ההשפעה ותת-הוועדה לסיוע חוץ, דמוקרטית מתונה ותומכת מושבעת בישראל, פורשת לגימלאות. המועמדת לראשות תת-הוועדה היא ברברה לי, תומכת שיטתית בפלסטינים ומבקרת של "הכיבוש הישראלי".

בטי מק'קולם היא המועמדת לראשות תת-ועדת ההקצבות לענייני ביטחון (כולל שיתופי פעולה עם ישראל) בעקבות פרישת היו"ר הנוכחי. היא אחת המחוקקות הביקורתיות ביותר כלפי ישראל בנושא הפלסטיני, כולל הגדרת איפא"ק כ"ארגון שנאה" והתנגדות חריפה להחלת החוק הישראלי בבקעת הירדן וההתנחלויות, וקוראת להשתמש בסיוע החוץ כשוט נגד ישראל.

אליוט אנגל, היו"ר הוותיק של ועדת החוץ בבית הנבחרים ודמוקרט מתון, התנגד להסכם הגרעין עם איראן ותומך מושבע בשיתופי פעולה עם ישראל (מאפיינים נחלשים בין המחוקקים הדמוקרטים), הובס בבחירות המקדימות על ידי ג'אמל באומן, רדיקלי פרו-פלסטיני הנתמך על ידי גורמים אנטי-ישראלים. בהנחה שהדמוקרטים ישמרו על הרוב בבית הנבחרים, עמדת חברי הוועדה כלפי איראן, המזרח התיכון וישראל תעוצב במידה רבה על ידי לחץ כבד של האגף הרדיקלי האנטי-ישראלי והמתחזק במפלגה הדמוקרטית, גם אם היו"ר ימשיך להיות פרו-ישראלי.

שינויים דומים עלולים להתרחש בסנאט, אם הדמוקרטים יהפכו למפלגת הרוב וישלטו בכל הוועדות כפי שנהוג בשני בתי המחוקקים: "המנצח גורף את כל הקופה". לדוגמא, פט לייהי, הסנאטור הדמוקרטי הוותיק והמשפיע ביותר, תומך בהסכם הגרעין ומבקר שיטתי של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות ועדת ההקצבות ו/או תת-ועדת ההקצבות לענייני סיוע חוץ.

דיק דרבין, סנאטור דמוקרטי ותיק, תומך בהסכם הגרעין ובהקמת מדינה פלסטינית ותומך "רך" של ישראל, הוא מועמד מוביל לראשות תת-וועדת ההקצבות לביטחון ;ג'ק ריד התומך בהסכם הגרעין, התנגד להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים ותומך בנסיגת ישראל מיו"ש, הוא מועמד מוביל לראשות ועדת הכוחות המזויינים המשפיעה על שתופי הפעולה ישראל-ארה"ב ;רוברט מננדז, תומך שיטתי של ישראל, הוא המועמד הדמוקרטי לראשות ועדת החוץ ויפעל תחת לחץ כבד של האגף הרדיקלי במפלגה.

שקולים לנשיא

בניגוד לתובנה המקובלת בממסד הישראלי, שני בתי הקונגרס המהווים מבצר אהדה למדינה היהודית אינם שחקני משנה לנשיא, ושקולים בעוצמתם לרשות המבצעת בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

לדוגמא, הקונגרס יוזם את רוב הסנקציות על מדינות זרות, ובדרך כלל למורת רוח הנשיא. ב-2017 אושרו סנקציות נגד רוסיה חרף התנגדות הנשיא טראמפ, וב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן שהוביל אובמה, ובכך אפשר לטראמפ לפרוש מההסכם שלוש שנים לאחר מכן; ב-2014 סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון  'כיפת ברזל', וב-2012 קיצץ 450 מיליון דולר מסיוע החוץ למצרים של ממשלת 'האחים המוסלמים' והטיל סנקציות חריפות על איראן למרות התנגדות הנשיא אובמה.

בין השנים 1990 ל-1992 שידרג הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל למרות התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר; ב-1986 התגבר הסנאט על וטו של הנשיא רייגן והטיל סנקציות שהאיצו את הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. ב-1984, 1976 ו-1973 אישר הקונגרס תחיקות שהביאו לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות הנשיאים רייגן, פורד וניקסון; ב-1974 חוקק הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק" – חרף התנגדות הנשיא ניקסון – שסלל את הדרך לעליית המיליון מברה"מ.

עוצמת הקונגרס נובעת מחוקת ארה"ב שנועדה למנוע את עריצות הרשות המבצעת על ידי העצמת הרשות המחוקקת. במקביל, החוקה מגבילה את הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם בוועדות ובמליאה. כושר התמרון של הנשיא נבלם על ידי מערכת איזונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות. החוקה מעניקה לרשות המחוקקת את הכוח להגביל, לשנות, להשעות ולבטל מדיניות של נשיא. "כח הארנק" (תקציב) הוא בידי הקונגרס, כולל סיוע חוץ, פיתוח ויצוא מערכות נשק, שיתופי פעולה ביטחוניים עם מדינות העולם ועוד. כמו כן, החוקה מפקידה בידי הרשות המחוקקת את הפיקוח על הרשות המבצעת, הכרזת והפסקת מלחמה, אישור וסיכול מינויים בכירים של הנשיא ועוד.

מעמדם העצמאי של צירי בית הנבחרים והסנאטורים מתוגבר על ידי תוחלת חיים פוליטית ארוכה שאינה מוגבלת במספר הכהונות, לעומת תוחלת חיים פוליטית קצרה של הנשיא המוגבלת לשתי כהונות, ומצמצמת את יכולתו להשפיע על הבוחרים והמחוקקים. הקונגרס הוא הנציג האותנטי ביותר של הבוחר האמריקני, הבוחר ישירות, מדי שנתיים, את כל 435 צירי בית הנבחרים (המייצגים כ-700 אלף איש בכל אזור בחירה) ושליש ממאה הסנאטורים.

לכן, נאמנות הנבחרים היא בראש ובראשונה לתפיסת העולם וסדר העדיפויות של הבוחרים ולא לנשיא ופעילי מפלגות. סטייה מסדר העדיפויות של הבוחר מהווה גזר דין מוות פוליטי, כפי שחוו אפילו מחוקקים רבי-עוצמה כמו יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי תום פולי ב-1994, ומנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור ב-2014. השניים נוצחו על ידי מועמדים אלמונים שלא האריכו ימים בקונגרס, כביטוי לתרעומת הבוחרים.

על כף המאזניים

בחירות 2020 לבתי המחוקקים יכריעו האם תימשך או תיבלם מגמת ההתרחקות של רבים במפלגה הדמוקרטית מערכי-יסוד המאפיינים את החברה האמריקנית מאז הגעת המתיישבים הראשונים בשנת 1620: זיקה לתנ"ך כמסד היסטורי, תרבותי, משפטי ומוסרי; הפרדת דת ממדינה במקביל לשילוב דת וחברה; מרכזיות הלאום, הדגל וההימנון; פטריוטיות ולא קוסמופוליטיות; חירות הפרט וצמצום השלטון המרכזי; מדיניות חוץ מונחית עוצמה; קריאת תיגר על איומים ואתגרים מבית ומחוץ; וכו'.

ערכים אלו עיצבו את חוקת ארה"ב וזכויות האזרח והזניקו את אמריקה למעמד-על כלכלי וצבאי ולהנהגת והגנת העולם החופשי. ערכים אלו מהווים – יותר מאשר הסכמים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים – את שורש הקשר המיוחד למדינה היהודית, העלול להיפגע מתוצאות הבחירות לקונגרס בנובמבר 2020.

בחירות 2020 גם יכריעו האם ארה"ב תתמיד במדיניות החוץ והביטחון של טראמפ או תשחזר את מדיניותו האירופאית והאו"מניקית של אובמה, ואולי אף רדיקלית יותר: חזרה להסכם הגרעין מ-2015; פייסנות כלפי איראן ותקיעת סכין בגב ערביי המפרץ; קרירות כלפי הגנרל סיסי במצרים; התייחסות לעניין הפלסטיני כנושא מרכזי במזרח התיכון; הפעלת לחץ על ישראל לנסיגה מיו"ש, כולל צמצום שתופי-הפעולה, כמפתח, לכאורה, לקידום השלום במזרח התיכון; שדרוג הנגישות של ארגונים אמריקנים אנטי-ישראלים ופרו-פלסטינים למוקדי כח פוליטי בוושינגטון.

שידוד המערכות הסוחף בקרב הנבחרים הדמוקרטים, הנובע מהשינויים הדמוגרפים והרעיוניים הדרמטים בארה"ב בעשרות השנים האחרונות, עלול להחיש את מגמת ההתרחקות מערכי-היסוד האמריקנים ומהקשר המיוחד של העם האמריקני למדינה היהודית. מגמה זאת מחייבת שידוד מערכות סוחף של פעילות ישראל בקרב הציבור האמריקני ונבחריו בגבעת הקפיטול, כדי למזער (ואולי אף למנוע)  את הפגיעה ביחסים המיוחדים עם ארה"ב, שהם עמוד התווך לביטחונה הלאומי של ישראל.

סקר 'גאלופ' מחודש מרץ השנה אשר בדק את אהדת הציבור האמריקני למדינות העולם מעניק לישראל 74 אחוזי אהדה (לעומת 23% לרשות הפלסטינית), המהווים תשתית פוריה להיערכות נאותה לבלימת הסחף הנוכחי, ולטיפוח הקשר הייחודי של ישראל עם הבוחרים האמריקנים ונציגיהם בבית הנבחרים ובסנאט.

יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס, מומחה ליחסי ישראל-ארה”ב והמזרח התיכון