הצעירים מוחים: הם רוצים "צדק חברתי". אך מי ישלם את החשבון אם לא הם?
צעירים במדינות המערב מוחים בתוקף. הם מעוניינים לקבל סיוע ממשלתי לדיור, השכלה גבוהה, בריאות, עבודה, ומה לא. לכן הם גם בוחרים בפוליטיקאים שיממשו את עקרונות הנעורים של הצדק החברתי. אלא שאז מתברר להוותם שהם אלו שישלמו את החשבון במשך כל חייהם.
כשנשאל ברק אובמה לפני כשבועיים, בראיון עם דייויד לטרמן, על העלייה בגירעון התקציבי והחוב-הלאומי בזמן כהונתו הוא ענה: "אינני יודע את המספרים המדויקים, אבל איננו צריכים לדאוג לכך בטווח-הקצר". כשהתברר למנחה הוותיק שהנשיא אינו זוכר, הוא גילה לו את התשובה (כ-10 טריליון, שאובמה הבטיח להקטין ב-50% בכהונתו הראשונה). לטרמן גם סיפר על חרדתו למראה שעון החוב המתקתק שהוצג בוועידה הרפובליקנית; תוך כדי הוועידה הגיע החוב ל-16 טריליונים. אך אובמה המשיך לא להתייחס
ב-דיילי טלגרף הבריטי כתב ג'ף רנדל כי הזלזול של אובמה במשמעות החוב משקף את תפיסתו לפיה הממשלה צריכה לחלץ מפעלים כושלים בתקופת משבר ולגבות חזרה את ההשקעות בתקופת השגשוג. אובמה מכניס את ארצות-הברית לחוב חסר-תקדים כדי לממן תוכניות בריאות וחינוך המייצרות עבודה לבירוקרטים ממשלתיים. אך מעורבות ממשלתית איננה תלויה במגבלות תקציביות ואיננה נמדדת בתוצאות והצלחות בייצור, ולכן סופה להתרחב ולהתפשט. לפי רנדל, "מה שמתחיל כמקסימום מעורבות ממשלתית הופך במהירות למינימום המקובל, ברגע שהמצביעים דורשים יותר ויותר נדבות מכספם של אנשים אחרים".
הגירעון והצעירים
מי ישלם את מחיר הגירעון והבזבוז? על מי ייפול נטל החוב?
מייקל בארון כותב ב-נשיונל ריוויו על האירוניה הטמונה בכך שמצביעי אובמה הנלהבים ביותר, הצעירים, מקבלים ממנו בתמורה מיסים וחובות עתידיים. בבחירות 2008 העדיפו את אובמה 66% מן המצביעים מתחת לגיל 30; מעל לגיל 30 קיבל אובמה רק 50% לעומת 49% למקיין. אלא שביטוח הבריאות של אובמה גובה מיסים מצעירים בריאים, הזקוקים לכספים לצרכי לימודים והשקעות, ומעביר אותם למבוגרים מבוססים.
החוב התופח וביטוח הבריאות מדגימים את הניגוד בין מדיניות ממשל אובמה לבין הכלכלה הצומחת של הצעירים. אובמה שואף לשוב אל כלכלת הניו-דיל שבה ממשלה גדולה פיקחה על מפעלים גדולים שהעסיקו את רוב העובדים. השכר נקבע במשא-ומתן בין איגודים מקצועיים שאיגדו אלפי פועלים לבין בעלי מפעלים ענקיים. הממשלה השקיעה בחינוך, בהנחה שכל בוגר אוניברסיטה ימצא עבודה מרוויחה וקבועה ויחזיר את ההשקעה.
אך מדיניות התכנון הופכת ללא-רלוונטית בעידן שבו עסקים קטנים, היי-טק וכלכלת שירותים, תופסים את מקום המפעלים הגדולים. הממשלה הולכת וגדלה, אך התעסוקה מגיעה בעיקר מעסקים קטנים הכורעים תחת נטל המיסים השרירותי. מתוסכלים מחוסר-יכולת להתמודד עם גלי התקנות מוושינגטון ומן העתיד הלא-צפוי שגוזרים החוב והגירעון האימתניים, בעלי העסקים הקטנים נמנעים מלהרחיב עסקיהם.
בועת ההשכלה הגבוהה
אובמה גם הבטיח לצעירים שירחיב את ההלוואות הממשלתיות לסטודנטים. אך כפי שהמימון הממשלתי הנדיב מדי למשכנאות יצר את בועת הדיור, שהובילה למשבר הכלכלי הנוכחי, בועת ההשכלה הגבוהה עתידה לחולל את המשבר הבא. המשכנתאות הממומנות בידי המדינה יצרו תמריץ לבנקים להלוות כספים לאנשים שאין ביכולתם להחזיר; ההלוואות הממשלתיות להשכלה עתידות לשעבד דור חדש של צעירים שלא יוכלו לשלם את חובותיהם. ממשל אובמה מתיימר לתכנן את ההשכלה הגבוהה באמצעות מימון הלוואות, אך הכלכלה והשווקים הטכנולוגיים אינם ניתנים לתכנון. איש אינו יודע אם הלימודים באוניברסיטה ישתלמו באופן שיאפשר להחזיר את הכסף.
הפרשן וולטר ראסל מיד, במאמרו 'המלחמה של אובמה בצעירים', מרחיב על הדמיון בין בועת המשכנתאות לבין בועת ההשכלה. כוונות טובות מצד הממשלה, יוצאות מכלל שליטה ותכנון. מלכתחילה, ההלוואות הוגבלו רק לשכבות בעלות יכולת החזרה גבוהה ולתארים שאמורים לסייע במציאת תעסוקה. אך מרגע שמימון ציבורי נכנס לתמונה, סופו לשנות את התמונה עצמה. האינטרס של האוניברסיטאות בהתרחבות גובר על ההגבלות, ולבסוף ההלוואות ניתנות גם לתארים כלימודי מגדר וזכויות אדם. אף אחד באוניברסיטה לא יזהיר את הסטודנטים על הסכנה שבשעבוד עתידם למען תואר שעבור כמעט כל לומדיו יהיה חסר משמעות כלכלית.
צעירי ישראל – התאחדו!
כמה דמיון טרגי יש בין צעירי אובמה לבין צעירי המחאה החברתית אצלנו. מפגיני המעמד הבינוני בתל-אביב התפתו לבשורה שיצאה מגילמן (בניין הפקולטה למדעי-הרוח באוניברסיטת תל-אביב) בדבר חינוך חינם ודיור מסובסד. נביאות גילמן, סתיו ודפני, לא הבינו שהממשלה תממן חינוך ודיור לעניים – ערבים, חרדים ועיירות פיתוח – מכיסי הצעירים. וכך, במקום להפגין נגד הממשלה הגובה מכיסיהם, מצאו את עצמם צעירי המעמד-הבינוני מפגינים בעד הכבדת הנטל על כתפיהם.
וכמו בדיור, כך גם בהשכלה. לאחרונה הופיעו מספר מאמרי דעה מאת בוגרי מדעי-החברה והרוח המתלוננים על כך שהממשלה אינה יוצרת להם מקומות עבודה. מסתבר שעצם העובדה שהמדינה מממנת בנדיבות לימודים לא-מעשיים, נטעה בלבם את האשליה שהמדינה גם תדאג להם לתעסוקה. חלק מהכותבים המטירו חרפות וגידופים על הקפיטליזם והשוק החופשי, ובאותה נשימה תבעו מן הממשלה שתממן אותם מכספי המיסים של אותם קפיטליסטים המרוויחים את כספם בשוק החופשי.
בסופו של דבר, מדובר בחזון הנפוץ הבא: מדינה אומנת, הדואגת לאזרח מן העריסה ועד לקבר, מספקת כל צרכיו באיכות ובזול, ומשפיעה מהונה הבלתי-מתכלה על המוני צעירים מתממשים ואותנטיים. באוטופיה הזו אין שוקת שבורה, לחור בתקציב לא צריכה להיות תחתית, ותמיד יהיה מי שבצדק (חברתי) ישלם את החשבון שמגישים לו אחרים. עם המאמינים האדוקים בהיתכנותה של שיטה כלכלית שכזו אין טעם להתווכח. ובכל זאת, משעשעת האירוניה הכלכלית-היסטורית: אותם מגישי חשבון מופרז, בעלי החזון הצעירים והאוטופיסטים, בסופו-של-דבר יידרשו לשלם לא רק את חשבון הפינוק שלהם עצמם, אלא גם את זה שמחאתם הולידה אצל אחרים.
מאמר לא אובייקטיבי. מצד אחד, מדובר על חוסר התועלת במימון ביטוח בריאות, הפריפריה ומדעי הרוח. ומצד שני, לא מזכיר אפילו לא במילה אחת את מי שהמדינה ממנת מכיסה בסכומי עתק וזאת לא לשלוש שנים אלא לכל החיים. מי הללו? "הישיבות היצרניות".
נכון, אלו בטוח עדיפות על מדעי הרוח כי הן מועילות" ללאומיות,
נכון? מה עם ההתנחלויות? מחיר זול לכל כיס? בקיצור כשנוח אז המדינה צריכה לממן, כשלא נוח אז לא ממנים.
תנסה להיות קצת, רק קצת, הגון. ואני לא שמאלי ואפילו תומך בכלכלה חופשית.
נלסון ג.
מימון הישיבות הינו תוצאה ישירה של סבסוד האוניברסיטאות. לא ניתן להפסיק את מימון הישיבות ללא הפסקת מימון האוניברסיטאות. על כן עליך לבחור: הפסקת מימון אוניברסיטאות שתוביל להפסקת מימון הישיבות, או המשך הקיטורים.
תכנית מאוד פשוטה לפתרון הבעיה היא להחליט שהחל משנתון גיל מסויים לא יינתן יותר סבסוד ללימודים גבוהים ובמקום זאת בני אותו שנתון יקבלו משכורת בזמן שירות החובה, משכורת שיוכל לממן את לימודיהם אם יחסכו את רובו.
מדובר בפתרון יעיל וצודק שיעביר עם הזמן את הלימודים לפסים יצרניים ובהיקף סביר.
נלסון, שלום
המדינה לא רק מממנת את "הישיבות היצרניות" אלא היא יצרה אותן. ללא מדינת הרוווחה, הישיבות היו לומדות מתמטיקה ואנגלית, ללא כפיה מהמדינה, כפי שכל אדם במערב הרודף אחר טובתו האישית עושה. אולי לא היו לומדים לימודי ליבה, אזרחות וציונות, אך זו סוגיה אחרת.
לגבי האובייקטיביות, אתה מן הסתם חדש כאן ואנו מזמינים אותך לחטט קצת באתרנו החדש ולקרוא את מאמרי הצנוע שעלה כאן ביום הראשון לקיומנו, תחת הכותרת "החרדים וכשלון מדינת הרווחה".
https://mida.org.il/?p=466
שם טענתי שהבעיה החרדית איננה לא ציונות ולא צבא, אלא כלכלית והיעדר חוש מציאות. הפיתרון על כן טמון גם בכלכלה, וליתר דיוק בביטול מדינת הרווחה.
אהרון,
מעניין מאד בכל הנוגע לכלכלת ארה"ב,
אך בישראל אני סבור שהמצב שונה- לגבי הדיור עוד מוקדם מידי לקבוע אילו אוכלוסיות יהנו מההקלות בדיור אם כי יש חשש שאוכלוסיות חלשות יהנו יותר. אך לגבי החינוך- חינוך חינם לגילאי 3-4 היה קיים כבר שנים בפריפריה ובאזורים חלשים והשנה החוק הוחל גם במקומות החזקים יותר, מה גם שבעיקר נהנים ממנו הצעירים בתחילת דרכם. על פניו הטבה למעמד הבינוני דווקא
אברום, שלום
למעמד הבינוני התל-אביבי מעט ילדים והוא זה שנושא ברוב נטל המיסים. מכאן שחינוך החינם יבוא על חשבון המיסים שלהם.
הריני מתיר לעצמי לצטט את את הכלכלן אורי כץ בעל הבלוג המוצלח "דעת מיעוט":
http://orikatz.wordpress.com/2012/09/19/stupidity/
במקרה של מחאת העגלות, האימהות המוחות פשוט לא הבינו את המתמטיקה הבסיסית: סבסוד עלויות גידול הילדים הוא העברת כסף מאוכלוסיות שיש להם מעט ילדים לאוכלוסיות שיש להם הרבה ילדים. יצא לי לדבר בעצמי עם אימא אחת כזו מעט אחרי פרוץ המחאה, בזמן ששמרתי על יותם בגן משחקים, והיא פשוט לא הבינה שחינוך חינם מגיל 0 יבוא על חשבון כספי המיסים שלה. היא חשבה שעד כה הילד שלה הלך לגן פרטי שעלה הרבה כסף, ועכשיו הוא ילך בחינם לגן עירוני, מבלי להבין מהיכן מגיע הכסף שמכסה על ההפרש, וגם לאחר שהסברתי לה מספר פעמים היא לא הבינה. אוכלוסיות שיש להן מעט ילדים, כמו אנשי מעמד הביניים והעשירונים העליונים שהובילו את המחאה, בהכרח יפסידו ממהלך כזה. אין כאן אידיאולוגיה, אלא וודאות מתמטית. כפי שכתבתי בעבר, רוב העניים בישראל ממילא מקבלים גני ילדים מסובסדים, כך שההפסד אולי לא יהיה כל כך גדול, אבל לא ייתכן שיהיה כאן רווח. את מה ששילמנו עד כה לגנים פרטיים, נשלם בתוספת של מיסים, זה הכל (תוספת המיסים לא תהיה שווה לעלות החודשית של הגנים פרטיים, מכיוון שהיא תתחלק לאורך כל החיים שלנו, גם אחרי שהילדים יסיימו את הגן). המקרה של הדיור הציבורי דומה: סטודנטים תל אביבים קראו בהפגנות להרחבת הדיור הציבורי, מבלי להבין שאת הדירות יקבלו בסופו של דבר אוכלוסיות אחרות לחלוטין, בעיקר חרדים. כאשר ביבי הציע להם הרחבה של מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו בבוז.
כתבתי על הנושאים האלו הרבה באותה התקופה, תוך כדי ההפגנות (ראו כאןוכאן), ולא הייתי היחיד שאמר את הדברים האלו. לא היה שום צורך בגאונות יוצאת דופן על מנת להבחין בטיפשות הזו, ולחזות מה יקרה בעתיד, ומה שאני ואחרים חזינו אכן התרחש. הטיפשים הצליחו להזיק גם לעצמם וגם לנו.
אהרון,
אני לא יודע מה הסברת לאמא ההיא בגן המשחקים. אני יכול לתאר לך את המצב של משפחתי.
אני מרוויח קצת מעל השכר החציוני. אשתי מרוויחה קצת פחות ממני, בסביבות השכר החציוני. יש לנו שני ילדים שנמצאים כבר בגיל חינוך חובה, והמעבר לגיל הזה היווה עבורנו הקלה כלכלית גדולה.
אילו הממשלה, במקום לסבסד חינוך חובה, הייתה מעניקה לנו פטור מלא ממס ההכנסה (נניח), הכסף שהיינו חוסכים לא היה מכסה את העלות של מסגרות החינוך לילדינו. והרי:
א) איש לא העלה הצעה לניכוי מלא של הוצאות חינוך ממס הכנסה.
ב) הצעה זו, לו הייתה מועלית, הייתה פוגעת ביותר ממחצית האוכלוסייה העובדת (כאמור, אפילו אנחנו היינו מפסידים ממנה, ויותר ממחצית מקבלי המשכורות בישראל מרוויחים פחות מאתנו – זוהי המשמעות של השכר החציוני).
ג) שוק התעסוקה בישראל הוא סך הכל די גמיש. פירוש הדבר הוא שגם אני וגם אשתי עשויים להיות מפוטרים ביום מן הימים. זה הוגן לכשעצמו, אבל אם אתה רוצה ליצור תלות בין זכות הילדים שלנו לחינוך ובין היקף המשכורות שלנו כהורים, אתה מאפשר את המצב שבו הפיטורים שלנו (בלי קשר לשאלה כמה הרווחנו קודם) יגרמו להפסקת החינוך של ילדינו.
לא, תודה.
ארה"ב היא אחת המדינות הכי לא ברות השוואה לישראל מבחינה כלכלית-חברתית. ארה"ב נבנתה על אתוס של אינדיבידואליזם ויוזמה חופשית, הפרדת דת ממדינה, מינימום מוערבות של הממשלה בחיי הפרט.
ישראל נבנתה כמדינת העם היהודי שחי בקהילות צפופות בהן הייתה התערבות רבה של הנהגת הקהילות בחיי הפרט, עזרה הדדית.
ישראל קמה כמדינה סוציאליסטית והצליחה תוך 65 שנה לצמצם למינימום פערים בין עולים משכילים ממערב אירופה עם שילומים מגרמניה לעולים מצפון אפריקה, מה שלא קרה בארה"ב יותר ממאה חמישים שנה אחרי שחרור העבדים
לא מדויק, ישראל אכן התנהלה כמדינה סוציאליסטית עד שפשטה את הרגל באמצע שנות ה-80 ומה שהחזיר את ישראל למסלול מאז ועד היום הוא השוק החופשי (יחסית) וצמצום דראסטי של ההוצאה הציבורית. זה גם מה שהביא, בנוסף לזמן שעבר, לצמצום הפערים בין עולי המערב לעולי המזרח. איפה שלא תסתכל תראה שמדיניות סוציליסטית מקבעת סטטוס חברתי ומבטלת את המוביליות החברתית, ובמקומות בהם הממשלה הייתה מעורבת פחות למהגרים ולאוכלוסיות החלשות לקח מעט זמן יחסית להשתלב ולגשר על הפערים.
מעניין האם בעוד שלושים שנה הממשל הפדרלי יצטרך לחלץ את הגופים שנותנים הלוואות לסטודנטים, כפי שנדרש לחלץ את פנאי מי ופרדי מק…