אובר רייטד: חגי תשרי

זהו, נגמר. תם ונשלם עונשו השנתי של העם היהודי: חגי תשרי.

הייפלא כי העם היהודי השתרך בעקבי ההיסטוריה? היכן ישנו עוד עם הפותח את שנתו החדשה בחודש שלם של בטלה? קינות, תפילות, כפרות, הקפות, הקמה ופירוק של מבנים ארעיים, תקיעות בשופר, שבתות וחגים, בלי חול. תשרי, כל כולו הימנעות מפעילות יצרנית בת-קיימא.

מילא הרווקים חסרי-הילדים ושגיבי האון, המאופיינים, כידוע, במרץ לא-ישוער ושפע עזוז. אבל מה עם ההורים? לכלוא מבוגרים מפרנסים – המנסים במאמצים עילאיים לשוב לשפיות-הדעת בתום הסיוט המיוזע הכפוי עליהם, הידוע בלשון סגי-נהור כ"חופש הגדול" – עם נחילי ילדים קטנים ומשועממי-קיץ, לעוד חודש שלם?

וכמו לא די בכך, להוסיף ולגזור עליהם הפעלות אין-קץ, הוראות חגיגיות שעליהם לבצע בהפגנת שמחה גלויה ואושר מחויך על שפתותיהם, שהרי חגים או מה?

ידוע שאלוהינו אל קנא, ובכל זאת, קצת התחשבות? זה לא יום כיפור; זה חודש כיפור. ומי שבסופו יכול להתגאות במשפחה שלמה ובריאה, נפשית ופיסית, צדיק! מקומו בגן-העדן מובטח.

ובכל זאת, בל נפנה אצבע מאשימה למסורותינו, שדרכיהן הנאצלות נפלאו מבינת-אדם. הבעיה איננה תשרי או היהדות. אשמה המדינה, וליתר-דיוק, משרד החינוך וארגוני המורים. בעידן המזגן, החופש הגדול צריך לחול באוגוסט-ספטמבר ולכלול את חגי תשרי. זה טוב לילדים ולהורים, זה טוב לכלכלה הלאומית, וזה טוב אפילו לחגים וליהדות.

האם כעת, כשסוף-סוף מתחילות מסגרות הילדים לפעול ברציפות, ישובו הילדים לגבולם וההורים למנוחתם האמתית – העבודה – ואנחת-רווחה תשמע בהרי יהודה, ברכת-עשייה בחוצות ירושלים?

לא ולא. כעת מתחיל בציר החיידקים והווירוסים, ושלל ילדי-ישראל, ברוח היוזמה והמרי המאפיינת את עמנו משחר-נעוריו, מתחילים בייבוא מחלות הסתיו והחורף.

שרק יהיו בריאים. בינתיים, אף אם נקים עלינו זעם דורות וחרי-אף דרבנן, חובתנו המוסרית לציין את חגי תשרי בברכת "אובר-רייטד"!