אל”מ יהודה וגמן: להשתחרר מהתסביך הגלותי ולנצח

אל”מ במיל’ יהודה וגמן קורא להתחיל להילחם כמו במלחמה ולחתור להכרעה

ביומיים האחרונים החלו מתפרסמות שמועות באשר לתחילת המגעים בין ישראל לחמאס בחסות מצרים להשגת הסכם רגיעה חדש שיחזיר את השקט לדרום. בתחושת דז’ה-וו אנו שבים ארבע שנים לאחור למבצע ‘עופרת יצוקה’, אשר נגדע באיבו ללא הכנעת החמאס וללא שליטה על אספקת אמצעי הלחימה לרצועת עזה. כמו היום, גם אז היינו בעיצומה של מערכת בחירות שיצרה חששות בקרב מקבלי ההחלטות מכניסה ללחימה ארוכת-טווח.

ובכל זאת, ראש הממשלה ושר הביטחון הסיקו כמה מסקנות מאותו מבצע: לפני ארבע שנים אולמרט הכריז לקראת סיום המבצע על המטרה של החזרת גלעד שליט משבי החמאס, וגרם להכרזה על כישלון לאחר סיום המבצע. הפעם הוגדרו המטרות הבאות: חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור האחרים, וצמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו. הקו המנחה – שימוש במילים ערטילאיות: “חיזוק”, “פגיעה קשה”, “כואבת” ו”צמצום”. בכל תסריט סיום כמעט יוכלו נתניהו וברק לצייר תמונה של עמידה ביעדי המבצע.

וגמן
אין תחליף לנצחון. אל”מ במיל’ יהודה וגמן

אחד האנשים שביקרו את הדרך בה הסתיים מבצע עופרת יצוקה הוא אל”מ במיל’ יהודה וגמן. וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה”ל, כתב מיד לאחר ההסכם האחרון עם חמאס:

פרק וַאלס הפסקת האש עם החמאס יהפוך בקרוב לפרק נוסף של מחול חרבות עם הארגון. את אותו המחול ניתן היה למנוע אותו אילו ניחנו מקבלי ההחלטות בישראל בתכונות המנהיגות הנדרשות. אך על-פי ההסכם החדש ישראל עומדת לבחור בחרפה ולכן היא תזכה גם במלחמה” (ynet 13.02.09).

בעוד תחזיתו מתגשמת, אני פוגש את וגמן לשיחה בכדי לשמוע ממנו מהן הסיבות לכך שאיבדנו את הרצון או את היכולת להכריע מלחמות. וגמן מקפיד להזכיר במהלך הפגישה כי הוא לא עומד במקומם של מקבלי ההחלטות, אשר עומדים מול מערכות שיקולים נוספות, והוא אינו נושא באחריות כמותם, ולכן יש לסייג את ביקורתו.

המפתח: פגיעה בהנהגה

אל”מ במיל’ יהודה וגמן, האם אנחנו נמצאים בעוד גל הסלמה שיביא לתקופת רגיעה קצרה וחוזר חלילה? אולי אין למצב פתרון?

“שמע, זה גם מה שאמרו כשאוטובוסים התפוצצו סביבנו. אותם אנשי ביטחון מדופלמים שלימדו אותנו בזמן הלחימה באיו”ש שאין פתרון חוזרים על כך גם עכשיו. לדעתם ניתן לפתור סכסוכים רק בדיבורים. גם אני בעד דיבורים כל עוד שכנינו נוהגים כראוי. אבל אין דבר כזה שאין פתרון, כי אין בעיה שבני אדם יוצרים שבני אדם אחרים אינם מסוגלים לפתור. זה ענין של יצירתיות, נחישות וכושר עמידה.

אבל גם אם הצלחנו למגר את הטרור ביו”ש, האם לא נכון שעזה זו אופרה אחרת לגמרי?

“שאל שאלה טובה יותר: מדוע מבצע ‘עופרת יצוקה’ לא נגמר כך שמנהיגי החמאס הולכים בשורה אזוקים לעיני המצלמות? שאל את אשכנזי ואולמרט: כבר עשיתם? כבר נכנסתם ופגעתם? לכו עד הסוף. למה עצרתם?”

מפני שכשאתה מקצץ את ראש הנחש, צומח ראש אחר.

“כן, אבל הוא מתנהג אחרת. הרעיון שבכל מקרה יבוא מישהו אחר הוא רעיון עוועים מופרך מיסודו, וגם אינו מבוסס על סימוכין היסטוריים. הניסיון מראה שאם אתה פוגע במנהיגים אלו שיבואו אחריהם יהיו זהירים יותר אם הם ידעו שצפוי להם גורל דומה. הם מומחים בלשלוח את בני עמם למות ולהיות שהידים, אבל הם בעצמם לא רוצים למות, למרות מה שחאלד משעל אמר מול המצלמות [קרא לצה”ל להרוג גם אותו בטענה שזה סולל את דרך האסלאם לירושלים. א.ת].

בניגוד למה שנהוג לחשוב, המנהיגים הערביים כן לומדים מהניסיון ומבינים את מגבלות כוחם. נאצר רצה להשמיד את מדינת ישראל במבצע קדש ובששת הימים, ואילו יורשו סאדאת היה צנוע יותר ביום כיפור וביקש רק להחזיר את סיני למצרים. היה פה שינוי מנטלי משמעותי”.

האם אין הבדל גדול בין המלחמות הקונבנציונליות ההן לבין האתגרים של דורנו?

“המטרה אותה מטרה, רק הדרך השתנתה. הערבים הבינו שבמלחמות קונבנציונליות הם יפסידו, אז הם פנו אל דרך הגרילה והטרור. ישנם חכמולוגים שחושבים שביו”ש הפסיק הטרור בגלל הגדר ובגלל שהערבים לא מעוניינים כעת בהסלמה. אך מדוע הם לא מעוניינים? מפני שהם שילמו מחיר נורא על בחירתם בדרך הטרור. ב’עופרת יצוקה’ זה לא קרה, כי מחיר גבוה זה קודם כל פגיעה בהנהגה. לא הגיוני שכשמנהיגי החמאס עוד העזו להוציא את ראשם מעל פני הקרקע ולנאום בכיכרות לא פגענו בהם. בעניין הזה אין הבדל בין דרג מדיני לצבאי – אין חסינות לאף אחד. במלחמת לבנון השנייה המושמצת, דווקא החרבת רובע דחיה, ששימש את מרכז ההנהגה של החיזבאללה, היא זו שיצרה הרתעה”.

שכם
אין תחליף לפעולה קרקעית: חיילים כובשים את שכם ב’חומת מגן’, צילום: דובר צה”ל

בל יטעה הקורא, לוגמן אין הרבה מילים טובות לומר על מלחמת לבנון השנייה. במאמרים רבים הוא ביקר בחריפות את התפישה הצבאית שהובילה לדעתו לחרפה באותה מלחמה. בין השאר טען כי “את מקומה של הדבקוּת במשימה תפסו ערכים אחרים, שהחשוב בהם הוא שמירת חיי החיילים לפני כל דבר אחר”. כתוצאה מכך: “מי שחפץ באפס נפגעים יקצור אפס הישגים”.

בשנים שלפני המלחמה, לימד וגמן את מפקדי צה”ל בקורסים הפיקודיים השונים ונחשף לשפה חדשה שפשתה בשיח הצבאי ויצרה בלבול ואנרכיה בקרב מפקדים. מונחים כמו ‘טקטיקת הנחילים’, ‘השתבללות’, ‘הוגעה’ ו’הכלה’ הפכו מאז לשמות קוד לאנדרלמוסיה שאפיינה את הדרגים הבכירים בקיץ 2006. אך וגמן שם את האצבע על נקודה עמוקה יותר, והיא אבדן האמונה ביכולת לנצח את הטרור ואת האידיאולוגיה העומדת מאחוריו. המושגים המעורפלים שנכנסו החליפו את המונחים הישנים ‘הכרעה’ ו’ניצחון’, שהפכו למילות גנאי מנותקות מה”מציאות החדשה”.

סביב מלחמת לבנון השנייה יצאת רבות נגד המושג של ‘עימות מוגבל’. האם לדעתך התפיסה השתנתה כיום או שנשארנו באותה קונספציה?

“ראה, אינני יודע מה קורה היום בתוך הצבא. ההתרשמות שלי היא שבצבא התודעה כן השתנתה, אבל בדרג המדיני עדיין יש בלבול גדול. צבא תפקידו להכניע, בשביל זה הוא מקבל הרבה כסף – כדי להעניק ביטחון. לאהוד ברק יש היסטוריה ארוכה של הססנות. כלוחם הוא היה נועז וגיבור גדול, אבל כמדינאי הוא תמיד היה הססן. במאי 2000 לאחר היציאה מלבנון, ברק הבטיח שאם רק יעיזו וכו’ וכו’ אבל  חמישה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2000 , כשנחטפו שלושה חיילי הנדסה בהר דב הוא לא עשה כלום. לא תמיד אומץ לב אישי קשור לאומץ מדיני”.

הדרג המדיני, בניגוד לצבאי, צריך להתחשב גם בלחצי הקהילה הבינלאומית.

“העולם מעריץ מנצחים; תנצח – גם אלו שמגנים אותך יגנו רק מן השפה ולחוץ. בפנים הם יהיו מרוצים. הם יודעים עם מי יש לנו עסק. במלחמת לבנון השנייה הקשרים שלנו עם ארה”ב התערערו דווקא על רקע של חוסר היכולת להכריע את חיזבאללה. המדינות המערביות רואות בנו ראש חץ של המלחמה בטרור האסלמי ומצפות שנמגר אותו.

אין מדינה שהייתה נוהגת כמו ישראל אם ריבונותה הייתה נפגעת בצורה כזאת. בריטניה שלחה צבא עד לאיי פוקלנד בגלל שהארגנטינאים העזו לגעת בדגל הבריטי על האי, למרות שהאיים נמצאים עשרת-אלפים קילומטר מבריטניה. אז פגיעה של טילים בתוך המדינה? אין מדינה שזה לא קאזוס-בלי [עילה למלחמה. א.ת] בשבילה. אבל אנחנו עם התסביך הגלותי שלנו. ארבעה דורות עברו ודבר לא השתנה. רק יהודים מתוסבכים יכולים לספק חשמל לאויב שלהם תוך כדי שהוא נלחם בהם. דווקא משה דיין שכולם אהבו לשנוא היה משוחרר מהתסביך הגלותי. הוא הפך את צה”ל בשנות החמישים מארגון עלוב לארגון חזק ומנצח”.

יותר פעולה נחושה, פחות מיגון וחשש מהתקשורת

בניגוד למלחמת לבנון ו’עופרת יצוקה’, היום יש לנו ‘כיפת ברזל’ ומבני ציבור שמוגנו. כיצד משפיעים השינויים הללו על המבצע הנוכחי?

“מיגון הוא דבר חשוב אבל צריך לדעת לא להגזים אתו. באלטרנטיבה בין להשקיע בכיפת ברזל או להשקיע באימון החיילים כדי שהצבא ינצח, אני מעדיף את האופציה השנייה למרות ששתיהן חשובות. ההרתעה הכי גבוהה היא כשאתה מנצח. אין לחמאס בעיה ליצור אלפי קסאמים או לרכוש גראדים. אף פעם לא הייתה לערבים בעיה של מחסור באמצעי לחימה, לכן ההתמקדות הצבאית לא צריכה להיות בהשמדת האמצעים, אלא בפגיעה ברצון האויב להשתמש בהם.

כאשר אתה מיירט את הגראד עם כיפת ברזל זה לא ימנע מהם לשגר את הגראד הבא. להפך, זה יגרום להם לחפש את האמצעי או השיטה לעקוף את כיפת הברזל. אתה צריך לפגוע במוטיבציה שלהם לפגוע בך.  בששת הימים 80% מהסד”כ המצרי הושמד. את אמצעי-הלחימה הם השלימו תוך כמה שנים ויצאו למלחמת יום כיפור, אבל המוטיבציה שלהם להשמיד אותנו נפגעה”.

מטרות בעזה; צילום: דובר צה”ל

לחימת ארגוני הטרור מתוך האוכלוסייה האזרחית מקשה עלינו הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית. האם אנחנו נמצאים עדיין תחת השפעת דו”ח גולדסטון?

“אין תחליף לשכל הישר. אם יורים עליך יש לך את הזכות והחובה להפסיק את הירי. אם האויב יורה עליך מתוך סביבה אזרחית, כל הפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים היא אשמת היורה. צבא מוסרי הוא קודם כל צבא שמגן על שולחיו, ומעבר לכך זהו תפקידו – לשם כך הוא מקבל את התקציב הגדול ביותר במדינה. גם מבחינה משפטית מותר לך לפגוע במי שיורה עליך, כמובן כל עוד אתה משתדל לא לפגוע בבלתי-מעורבים. לכן, כדי למגר את האויב אתה צריך לשלוט בשטח. צה”ל צריך קודם לפגוע בהנהגה, בתשתיות ולהפסיק להזרים להם חשמל. אבל אם כל זה לא עוזר אז כניסה קרקעית בלבד תפתור את העניין. ההיסטוריה הקצרה מאד של צה”ל והארוכה מאד של העולם כולו מלמדת עובדה שאין עליה עוררין – מלחמה לא ניתן להכריע באש ובהפצצות מהאוויר בלבד”.

החמאס משקיע מאמצים רבים בגיוס דעת הקהל העולמית באמצעות הפצת תמונות וסרטונים דרך כלי התקשורת. נראה שלא משנה כיצד נגיב, בזירה הזו ידו תמיד תהיה על העליונה.

“הבעיה היא קודם כל עם התקשורת הישראלית. טיל נ”ט שפגע בג’יפ הצה”לי וערוצים ישראלים משדרים את הפגיעה שוב ושוב, או המראות של אזרחים בורחים כשיש צפירה. זה פוגע במורל שחשוב כל כך ללחימה.

במקרה של סא”ל אייזנר, לדוגמא, מי שעשה את הסיפור הגדול היה התקשורת הישראלית. גם הרמטכ”ל טעה כשהודיע כבר לאחר כמה שעות שהוא רואה את העניין בחומרה ובכך רק ליבה את הלהבות. במקום זאת הוא היה צריך להגיד: ראיתי, שמעתי, נבדוק בצורה מסודרת ונסיק את המסקנות. דעת הקהל העולמית התעניינה בסיפור רק אחרי העליהום התקשורתי המקומי. יש גם כמה קצינים בכירים שהחיבור לתקשורת קצת מערער להם את שיקול הדעת, והם מדליפים לתקשורת דברים שהשתיקה יפה להם”.

לסיכום, רה”מ נתניהו התגאה באחרונה בכך שהקדנציה שלו הייתה שקטה מאד מבחינה ביטחונית. האם אנחנו עומדים בפני נקודת מפנה בהקשר הזה?

“הקדנציה האחרונה אכן הייתה שקטה מבחינה ביטחונית. הראיה לכך היא תרגילי העורף האחרונים שהתרחיש שלהם היה רעידות אדמה ולא מתקפת טילים. אבל גם לפני מלחמת יום הכיפורים המנהיגים התגאו בזה שהכול שקט ושתשומת הלב מופנית לעניינים אזרחיים. לכן אסור להיות שאננים. היום מדינות ערב חלשות מאד לעומת 1973 ועסוקות יותר בייצוב פנימי. אין היום אויב סדיר על הגבולות. היום צה”ל עסוק רק בעזה, אין לו עוד גבול שבוער. זה אמנם פשוט יותר מאשר בעבר, אבל זה גם מחייב את צה”ל לפעול במהירות להכנעת החמאס ואת הממשלה לאפשר לצה”ל לנצח.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. פעם, לפני הרבה הרבה שנים (או כך זה לפחות מרגיש), ישבתי קשובה, משועשעת ולמודה בשך שנה שלמה כתלמידה של יהודה בשעורי הסטוריה, כיתה י”ב, תיכון ע”ש רבין, כפ”ס. 2003. יהודה יקר, נעים ומעורר לקרוא שוב את דבריך, המעבירים באותו אופן סמוך ובטוח, הגיון צבאי מדיני הסטורי הרווי נסיון של איש צבא ציוני. מקווה להמשיך להיתקל במישנתך, גם 10 שנים אחרי
    .מאחלת שנת ביטחון, והגיון

  2. יהודה וגמן – אחד הבודדים שבאמת יודעים וחושבים תיאוריה צבאית בישראל.

    (רק מה זו התמונה הזו שתקעתם לו? סומך עליכם שהייתם יכולים למצוא משהו קצת יותר משקף…)