הפריימריז בליכוד שינו מעט מאוד. ובכל זאת, צפויה גם צפויה קדנציה סוערת
עדת העיתונאים בכניסה למטה הליכוד בגני התערוכה חיכתה כל הערב לא רק לתוצאות הפריימריז, אלא גם לתמונה "צורבת תודעה". משנוצרה ההזדמנות עטה עליה כמוצאת שלל רב: מניין ערבית שהתארגן באופן ספונטני מחוץ למטה. "ההשתלטות הדתית על הליכוד", קוראות הכותרות הבוקר. אמנם, כיפות לא מעטות נצפו אמש בגני התערוכה, אך לא רק שהן לא היוו רוב בקהל המגוון שנאסף שם, אלא גם נבחרי הליכוד חובשי הכיפה הם מיעוט קטן
: 4 מתוך 21 המקומות הראשונים. נכון יותר לומר כי הפעילים שהתאספו בגני התערוכה שייכים לכל שכבות הציבור הישראלי, אם כי גם נכון לקבוע שאיש תקשורת ישראלי ממוצע יתקשה מעט להתמזג בקהל הנוכחים.
לאחר שפרעו את חובם לריטואל המפלגתי רב-השנים של קריסת מערכות ההצבעה, השלימו אמש למעלה מ-70 אלף מתפקדים, המהווים 59% מסך המתפקדים, את הצבעתם לרשימה לכנסת. המתמודדים ברשימה הארצית, בהם 25 ח"כים מכהנים ודמויות בולטות כצחי הנגבי ואבי דיכטר, התמודדו על 20 מקומות ריאליים ברשימה הארצית. כצפוי במשחק הכיסאות המוסיקליים הזה, כשעצרה המנגינה נותרו חלקם ללא כיסא.
דילים או לא, התוצאות (כמעט) אותן תוצאות
מי שיבחן את הרשימה בהשוואה לבחירות הקודמות ימצא כי השינויים קלים למדי, אולי אפילו מידי. המועמדים שנבחרו במסגרת הרשימה הארצית כוללים את אותם ח"כים שכיהנו בכנסת האחרונה מלבד בני בגין, דן מרידור, מיקי איתן, ציון פיניאן ולאה נס, אשר במקומם השתבצו משה פייגלין וצחי הנגבי, שבמידה מסויימת מקזזים זה את השפעתו של זה.
רבות נכתב בשבועות האחרונים על תופעת הדילים בליכוד. את מירב האש ספג, ובצדק, חיים כץ, יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית. בשלל כתבות הודגם כיצד 10,000 מתפקדיו מקנים לו שליטה במפלגה. והנה, כץ אמנם זוכה להשפיע, אך ההערכות על עוצמתו היו מופרזות לחלוטין. נראה כי "חייליו" עושים דין לעצמם ובוחרים על סמך העדפותיהם. מועמדיו של כץ במחוזות ספגו שורה של תבוסות, הוא עצמו הגיע רק למקום ה-12, ועם ההכרזה על שמו הוא זכה למקלחת צוננת ולשריקות בוז רמות מצד מאות פעילים במטה.
"האגף הליברלי" בחוץ
בתקשורת אולי זכו השרים בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן לכינוי "האגף הליברלי" בליכוד, אולם מתפקדי המפלגה הכריעו שהם אינם מצדיקים מקום ברשימה הארצית. לא רק שכבר בבחירות הקודמות ה"ליברלים" כמעט נשארו מחוץ לרשימה, אלא שהפעם הם גם לא השקיעו מאמץ בקמפיין, כך שקשה לומר שמדובר בהפתעה.
הקינות התקשורתיות בדבר מותו של הימין המתון בליכוד הן לפיכך משעשעות, במיוחד כאשר נזכרים בכותרות שהופיעו לאחר הפריימריז לפני 4 שנים. אמנון אברמוביץ', למשל, אמר על אותה רשימה, שכללה אז את "האגף הליברלי", כי "מי שמצביע לאותם מועמדים, לא היה מכניס אותם לביתו". ז'בוטינסקי ובגין, אבות התנועה, הם היום חביבי השמאל, אך כאשר היו בחיים זכו לכינויים מן הסוג שיגרום לזאב אלקין ודני דנון להסמיק.
אם כן, הימין הליכודי התחזק מעט, ובכל זאת, כדאי לזכור: מדובר במפלגת ימין. תופעה מוזרה אחת היא שהמנצחים הגדולים בפריימריז, השרים גדעון סער, גלעד ארדן וסילבן שלום, אינם נוטים לתמוך בהצעות חוק מעוררת מחלוקת שאינן זוכות לאהדה רבה בתקשורת. כלומר, ייתכן בהחלט שהמתפקדים, בניגוד לכוונתם, יצרו אגף חזק חדש התומך בהקניית סמכויות-על לבית-המשפט העליון.
הליכוד בא לשלוט
מאפיין בולט ברשימה הוא פריצתם קדימה של שלושה ח"כים צעירים יחסית. העלייה המטאורית ביותר הייתה של דני דנון שזינק מהמקום ה-24 למקום החמישי, והצלחתם של זאב אלקין ויריב לוין. השניים האחרונים היו הפרלמנטרים המצטיינים של הליכוד בכנסת האחרונה, והוכיחו שהליכוד מסוגל לא רק להבחר אלא גם לקדם מדיניות. זוהי, אם כן, דוגמא טובה לבחירה על סמך כישורים והישגים.
יחד עם זאת, יש ברשימת הליכוד שני חסרונות בולטים. הראשון הפוך לחלוטין לאופן שבו מציירים אותה בתקשורת: הרשימה חסרת חידוש. גם הפנים החדשות הן די ישנות. יש לצפות ממפלגה שלפי כל הסקרים עתידה להמשיך להיות מפלגת שלטון גם בקדנציה הבאה, שתדע למשוך כוחות בולטים חדשים ממגזרים שונים – בטחוני, כלכלי, עסקי, וכו'. הליכוד קפא על שמריו, ועל זחיחות זו הוא עשוי לשלם בעתיד. שנית, חסרים ברשימה ביצועיסטים עם קבלות, כאלו שהצליחו גם מחוץ לזירה הפוליטית. גם משה בוגי יעלון, הביצועיסט הכמעט יחיד ברשימה, ראוי היה למקום בכיר.
צפויה קדנציה סוערת
הקדנציה הבאה תהיה ללא ספק מרתקת. הליכודניקים, ובהתאם לסקרים גם חלק ניכר מהציבור הישראלי, מבקשים לקרוא תיגר על הסדר הישן במערכת המשפט, בפרקליטות ובאקדמיה. לכן הם מתגמלים חברי כנסת שמבקשים להוכיח כי הימין יודע לקדם רפורמות בזירות הללו. אם שוב תקום ממשלת ימין, הקרב על הפרדת רשויות ושלטון החוק עשוי להתחמם ולהתרחב לזירות חדשות.
כעת נותר לחכות לרשימת ליברמן ולאופן שבו תשתלב בליכוד. או אז נוכל לבחון האם באמת המאוכזבים מהדחת בגין יצביעו למפלגה אחרת, וכיצד תתייחס התקשורת למועמדים דוגמת יריב אופנהיימר, סתיו שפיר, מירב מיכאלי ודניאל בן סימון, הממוקמים בעומק השמאל לא פחות – בלשון המעטה – מאשר מקביליהם המושמצים ממוקמים בעומק הימין.
לא רק שהצביע נגד חוקים להטבות לחיילים משוחררים, גם הדליף מידע על פעילות צבאית לארגוני טרור. הוא שונא את צה"ל. כל עוד הוא מופיע ברשימת הליכוד, אין סיכוי שאצביע להם.
קודם כל, הנתונים לא נכונים.
מעבר לכך, זה לא רק האנשים זה גם המיקום של כל אחד ואחד מהם. .
ואם מסתכלים על הנתון הזה, רואים שהליכוד נע חזק ימינה.
מעבר לכך, מביך לחשוב על אנשים אלו כשרים, מקבלי החלטות וקובעי סדר היום במדינה. ומביך עוד יותר לדמיין אותם מתראיינים לעיתונות הזרה.
אין ספק שהתנהלות הליכוד בבחירות והדרך בה התבצע המהלך מעיד על התנועה כולה. תנועה שלא מסוגלת לנהל פריימריז כראוי לא צריכה לנהל מדינה.
ראשית איתי, אשמח אם תצביע על אותם נתונים לא מדויקים עליהם אתה מדבר על מנת שאוכל להתייחס לכך.
שנית, אותה תזוזה ימינה של הרשימה מקבילה לתזוזתו של כלל הציבור ימינה, כפי שמראים הסקרים וניסיונם השקוף של לפיד ויחימוביץ' למצב עצמם כמרכז ולהתחמק מתיוגם הטבעי כשמאל כך שהעניין דווקא משקף היטב את המציאות.
לגבי המבוכה שלך , לטיעון אד הומינם שכזה אין ביכולתי להתייחס. נותר לי רק להציע לך לבחור במפלגה שלא תגרום לך למבוכה.
ובבניין מערכת ממוחשבת שלא תקרוס (קרסה גם בפריימריז של העבודה וקדימה בשנים קודמות) ננוחם.
השמאל התרגל לשלוט בישראל בעזרת התקשורת ובג"ץ ןבעיקר בעזרת ביבי ריבלין סער בגין איתן מרידור תומכי הבג"ץ השמאלני
נשאר להעיף את ריבלין סער לבנת תומכי הבג"ץ
את בגין מרידור איתן העפנו
אולי ביבי יחזיר אותם לממשלה או לרשימה אבל ישלם מחיר יקר
רשימה מצויינת!
אני מתפקד ליכוד, לא כל מי שבחרתי נכנס
אך אני שמח שצעירים מוכשרים נכנסים לזירה!
/דינת דנון
ארי שביט
חדשות השבוע פשוטות וברורות: אהוד ברק יצא, ודני דנון עלה; דן מרידור נעלם, וזאב אלקין קודם; בני בגין סולק, ויריב לוין הוזנק. בעוד ציפי לבני אוכלת את יאיר לפיד, שאכל את קדימה, שאכלה את העבודה, שאכלה את מרצ – הימין הקיצוני מבסס את שליטתו במחנה הלאומי. בעוד המרכז-שמאל מתפצל ומידלדל ואינו מציג חלופה ראויה לשמה, הימין-ימין מתחזק ומתעצם. פשיזם? עדיין לא. אבל הפנים החדשות של מפלגת השלטון המחודשת של ליברמן-נתניהו הן פנים מבעיתות. הן מבשרות את שחיקת שלטון החוק, סירוס הדמוקרטיה הליברלית ואובדן האחריות המדינית. החדשות הדרמטיות של השבוע הן, שהעלטה שהשתלטה על גוש הימין בשנתיים האחרונות מאיימת כעת להשתלט על מדינת ישראל.
לברק שונאים רבים. אך גם השונאים המובהקים של שר הביטחון יתגעגעו בקרוב אל שיקול הדעת שלו. את מרידור רבים מבטלים. אבל גם הלועגים לאינטלקטואל המדיני-משפטי יבכו בקרוב את היעדרות המצוינות שהוא מגלם. יש הרואים בבגין אידיאולוג קיצוני והזוי. אך גם המתנגדים החריפים ביותר של נסיך הנסיכים יבינו בתוך זמן קצר, עד כמה הערכיות שלו תחסר. המערכת הפוליטית שהמירה השבוע את ברק-מרידור-בגין בדנון-אלקין-לוין היא מערכת פוליטית שיורדת מהפסים. היא דוחה את האיכויות והערכים של ישראל הדמוקרטית ומאמצת איכויות וערכים של ישראל חשוכה, כוחנית ולאומנית.
הלב יוצא אל בנימין נתניהו: בשביל מה לנצח בבחירות שיהפכו אותך לשמאלן של ממשלת העיוועים שתקים? בשביל מה להרכיב ממשלה, שבה תהיה בן ערובה של אביגדור ליברמן, ציפי חוטובלי ונפתלי בנט? הלא כבר עכשיו ברור, שהממשלה הבאה של הליכוד ביתנו תקבור את כל הטוב והיפה שהציונות הצליחה להעלות מתוכה. כבר עכשיו ברור, שהממשלה השלישית של נתניהו תהיה ממשלת מסיבת-תה ישראלית, שתסתיים באסון. האם זאת המורשת שנתניהו רוצה להשאיר אחריו? האם באמת הוא רוצה להיזכר בהיסטוריה כמי שהפך את המדינה היהודית הדמוקרטית למדינה שאינה יהודית ואינה דמוקרטית ואינה נאורה ואינה ראויה?
אבל הלב גם זועם על נתניהו. היתה לו הזדמנות ללכת אל המרכז. היתה לו אפשרות לאחד את כל הכוחות הציוניים השפויים תחת קורת גג פוליטית אחת. הוא היה יכול להיות המדינאי שמשחרר את הרוב הישראלי מעריצות המתנחלים ומעריצות החרדים ומהמועקה של אובדן התקווה. אך נתניהו העדיף את הנוחות קצרת הטווח של ש"ס ויש"ע ומרכז הליכוד. נתניהו העדיף את חברתם של כץ (ישראל) וכץ (חיים) ופייגלין (משה). הוא הפך את עצמו לבן חסות של קבלני קולות ומלבי קנאות.
מה יהיה? יהיה רע. מאז סוף שנות ה-50 התאמצה תנועת החרות למתן את עצמה ולהוכיח שהיא איננה רק לאומית, אלא גם ליברלית. השבוע חזרה תנועת החרות להיות מפלגה של לאומנות בוטה וכוחנות גסה. מבחינה זו, הגירוש של בגין ומרידור ממצודת זאב הוא הרבה יותר מסמלי. אין עוד מקום לבנים של מנחם בגין ואליהו מרידור במפלגת השלטון חסרת העכבות ההולכת ומתגבשת.
אבל גם הפרישה של ברק מהפוליטיקה היא יותר מסמלית. במרכז-שמאל הילדותי, הווירטואלי והמפוצל של 2012 אין עוד מקום לאנשי מעשה ולמבוגרים אחראים. הקיץ הקץ על האליטה הנורמטיבית הישנה ועל אליטת השירות הישנה, שלא הצליחו לחדש את עצמן ולהעמיד יורשים. לכן, בשעה שהימין הישראלי המתעצם מצעיד את כולנו אל עבר התהום, אין עוד כוחות של ממש בארץ שיעמדו בדרכו ויחסמו אותו.