התכנית להסדרת ההתיישבות הבדווית: כישלון ידוע מראש

הממשלה השיקה בתרועה רמה תכנית להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב, אך נציגי המגזר והעולם לא משתפים פעולה

התיישבות לא-חוקית סמוך לרמת חובב. צילום: עקיבא ביגמן

לכמה אזרחים בישראל יש ערימות של חובות אגרה לרשות השידור שאיננו מתכוונים לשלם? לפי מצבה המעורער של הרשות, כנראה לאלפים רבים. מדוע החובות לא משולמים? פשוט, מפני שאין אכיפה יעילה. כאשר ברור לאזרח שהנייר הממשלתי שהוא קיבל בדואר לא מצדיק את עלויות ההדפסה שלו, אף אחד לא ייפרד מרצונו מחמש-מאות שקלים אותם צבר בעמל כפיו.

לו הייתה הנורמה של אי-אכיפה מקיפה את מכלול החיים במדינה, ניתן להניח שרוב כלי-הרכב ינועו בכבישים ללא רישיון, מרבית העסקים יעבדו ב”שחור”, וכמעט כל המבנים יוקמו שלא על-פי חוק. במציאות שכזו, הבודדים שימלאו אחר ספר החוקים יהיו יוצאי-דופן מוזרים.

כעת, הוסיפו לרעיון האי-אכיפה הגנות חוקתיות של בית-המשפט העליון ולובי חזק מאוד של ארגוני זכויות המפעילים לחצים בינלאומיים, ואפשר להתחיל להבין את בעיית ההתיישבות הבדווית בנגב.

הזנחה סדרתית

במשך שנים הזניחו ממשלות ישראל את אכיפת החוק במגזר הבדווי בנגב, והרגילה את הבדווים לא לקחת ברצינות את ספר החוקים הציוני. האוכלוסייה הבדווית, שעם קום המדינה מנתה כ-12,000 נפשות, נושקת בימים אלו ל-200,000 איש, אשר למעלה משליש מהם מתגוררים בפזורת הכפרים הלא-חוקיים המשתרעת על מרבית שטחו של הנגב הצפוני. תושבי הכפרים הללו הורגלו במשך השנים להסתדר ללא עזרת המדינה; את פרנסתם הם מוצאים במגוון רחב של תחומים – חוקיים יותר או פחות – ועושים לביתם את מה שכל אחד אחר היה עושה במצבם. לצד חיים בעוני מחפיר, התפתח יש גם מעמד בדווי לא קטן של מצליחנים.

במשך הזמן גם המדינה נשברה. תחת לחץ ארגוני הזכויות חייב בית-המשפט את המדינה לספק לתושבי הפזורה לא מעט שירותים אזרחיים. בתי-ספר נבנו, הוסדרה חלוקת המים ויציאות ‘לא רשמיות’ מכבישים מהירים קיבלו הכשר דה-פקטו.

על רקע זה החלו הממשלות האחרונות בהליך ארוך ומייגע שנועד לפתור את המצב. עוד בשנת 2007 מינתה הממשלה את השופט אליעזר גולדברג בראש ועדה ממלכתית שנועדה להמליץ לממשלה על “מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב”. כעבור כשנתיים, לאחר כ-20 ישיבות ו-4 סיורי שטח, הגישה הוועדה דו”ח בו הומלץ להכיר ברבים מכפרי הפזורה הלא-חוקית, בהם מתגוררים למעלה מ-60,000 תושבים, תוך הלבנה של המבנים המצויים בתחומם.

בכדי ליישם את המלצות הוועדה, מינתה הממשלה צוות יישומי בראשות אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות בממשלה. מאי 2011 הגיש הצוות המלצות יישומיות מפורטות ההופכות את מתווה גולדברג לתכנית מעשית. ההמלצות עובדו לתזכיר-חוק ארוך ומפורט, שהוצג בפני הציבור לפני כשנה בדיוק. על-פי המתווה, ביצע בשנה האחרונה צוות בראשות השר בני בגין מהלך ‘הקשבה’ ציבורי, בו הוצגו שלל הערות וביקורות על החוק המוצע. בסופו של דבר, במהלך אוקטובר גובש תזכיר-חוק חדש ומעודכן שכלל כמה שינויים משמעותיים.

מפת תביעות הבעלות של הבדווים בנגב. באדיבות הרשות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב

מסדירים את המתווה במחטף

על-פי התכנית, החוק היה אמור להיות מוגש לאישור הממשלה, אלא שאז התפזרה הכנסת. בשלב זה החוק החדש נותר עדיין חסוי, ורק יודעי ח”ן מעטים זכו לחזות בסעיפיו המשודרגים.

אמנם, נעשה כבר ניסיון אחד להעביר את החוק בחטף: על-פי ההערכות, בישיבת ממשלה ב-21.10.12 תכנן ראש הממשלה להעביר במקביל הן את דו”ח פראוור, המסדיר את התיישבות הבדווים בנגב, והן את דו”ח לוי, המסדיר את ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. מהלך שכזה היה מעקר את ההתנגדויות מימין ומשמאל ומאפשר לשני הדו”חות להתקבל בממשלה. עבור ארגונים כמו ‘רגבים’ המתנגדים למתווה פראוור אך משקיעים משאבים רבים בקידום דו”ח לוי, מהלך כזה היה מכת-מחץ. אלא שאז התערב היועמ”ש ויינשטיין וקבע כי מאחר ומדובר בממשלת מעבר, בכל הנוגע “להחלטות שאינן בגדר ניהול שוטף” סמכות השרים מוגבלת. כך נגנזה היוזמה.

אך לא אלמן ישראל, ובשוך הבחירות החליט ראש הממשלה – שעדיין מתפקדת כממשלת מעבר – לשוב ולהעלות את החוק לדיון. ושוב, מחטף: הצעת החוק, הכוללת 68 עמודים עמוסי פרטים, הופצה בין השרים ביום ה’ האחרון בשעה 17:30 אחרי-הצהריים, כך שאפילו הבקיאים שבשרים אינם יכולים לרדת לעומק הדברים. בבוקר יום א’ הצביעו השרים בעד ההצעה, והטיפול בה יעבור לידי הכנסת הבאה.

סוף סוף נחשפו השינויים שנערכו ב’תקופת ההקשבה’ של השר בגין: הוגדלו הפיצויים בקרקע שיינתנו עבור תביעות הבעלות של בדווים על קרקעות שאינן בשימוש בפועל, ושונו הכללים ביחס לזכאי פיצויים באופן כזה שלמעלה מ-30,000 דונמים נוספים יינתנו בקרקע ולא בכסף. רבים מהשינויים בתזכיר החוק החדש מנומקים בכך שיש להתחשב ב”נסיבות פינויה של הקרקע” במקרה של הסדרה, או שהפיצויים המוצעים “מגלמים פשרה היסטורית”. לדעת השר בגין מדובר ב”הזדמנות לבדואים בנגב, ובייחוד לילדיהם, לזנק בתוך שנים אחדות לעתיד טוב יותר, תוך השתלבות בשגשוג הכלכלי הצפוי לנגב בעשור הקרוב”. סיבה למסיבה ממש.

איפה הפרטנר?

כשהגיש הצוות של פראוור את המלצותיו, הוא הצהיר כי הם “מאמינים כי המתווה המוצע מציג פשרה הוגנת ומאוזנת אשר מעניקה הזדמנות לבדואים ולמדינה לפתוח דף חדש ביחסיהם”. הבעיה היא שבזמן שבו הממשלה, בגין ופראוור פותחים בקבוקי שמפניה בתחושת הישג היסטורי, בצד השני האווירה רחוקה מלהיות חגיגית.

מבחינת הבדווים, דו”ח פראוור הוא הרוע בהתגלמותו. כפי שמסר לתקשורת יושב-ראש ועד-הכפרים הלא-מוכרים איברהים אל-וקילי: “יש הרבה סעיפים לא לטעמנו … אנחנו לא מסכימים למתווה הזה. אנחנו בעד הסדרת התיישבות אבל בתיאום עם האנשים בשטח”. נציג המגזר בכנסת, חה”כ טאלב אל-סאנע, אף הודיע כי יתנגד לתוכנית “המסוכנת, המנשלת את הבדואים ממאות אלפי דונמים ועוקרת עשרות יישובים. דגל שחור מתנוסס על תכנית זו”.

לא רק הבדווים מתכוונים להתנגד לתכנית. כפי שנחשף ב ‘מידה’, ארגוני זכויות האדם “עדאללה” ו”במקום” מפעילים מזה זמן רב קמפיין בינלאומי שנועד לגייס התנגדות עולמית לאימוץ הדו”ח. הקמפיין נשא פירות, וביולי האחרון התקבלה בפרלמנט האירופי החלטה המגנה את מדיניות ישראל ביחס לבדווים ושוללת כל “הפרה של זכויותיהם (הריסות בתים, פינוי בכוח, מגבלות על שירות ציבורי וכו’)”. הפרלמנט האירופי אף קורא בפירוש לממשלת ישראל “לבטל את תכנית פראוור”. החלטות ברוח זו מופצות מפעם לפעם גם בגופים שונים של האו”ם.

מתוך קמפיין ‘עדאללה’ נגד תכנית פראוור

היׁה לא תהיה

אם לסכם זאת בקצרה, המקסימום שמדינת ישראל מוכנה להציע, לא מתקרב לדרישות המינימום של נציגי הבדווים. כל תכנית שלא תהא – ואפילו ותרנית יותר מזו שהציע בגין – תכלול פינוי והעברה של כמה עשרות-אלפי נפשות. בהתחשב בהתנגדותם של התושבים, הסיכוי להשיג זאת בדרכי נועם ומתוך רצון טוב ב”פשרות היסטוריות”, הוא אפסי. על-פי יכולות האכיפה שמפגינה משטרת ישראל במרבית השטח הדרומי, המדינה לא תוכל לממש מהלך שאפתני שכזה. אבל אפילו נניח שכן, בעוד כשני עשורים ייגמרו עתודות הקרקע שתכנית בגין מקצה להתיישבות הבדווית, ובניהם של דור המוסדרים הנוכחי יתורו אחר גורלם. להיכן יפנו הם? האם ילכו לגור בשכירות בבנייני קומות בבאר-שבע, או שכפי מנהג אבותיהם יחזרו להתיישבות לא-חוקית בפזורה ההיסטורית?

למען האמת, לא צריך ללכת כל-כך רחוק: בבדיקה שערכו בארגון ‘רגבים’ נמצא כי כבר כיום אין מספיק קרקע מסוג “כפרית משולבת” שאמורה להינתן בתמורה לתביעות הבדווים. על פי כללי הפיצוי החדשים, הממשלה תכנס עד מהרה לאובר-דראפט בקרקעות.

סימן נוסף לדאגה היא העובדה שהשר בגין מסרב להתייחס ברצינות לאפשרות שתכנית זו עלולה להיכשל. בתשובה לשאלתנו במסיבת העיתונאים שהתקיימה היום במשרדי הרשות להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, ענה השר בפשטות ש “אין ברצונו לעסוק ביום כזה בתסריטים הרעים” לדבריו, “מרבית המתנגדים לתכנית לא קראו עדיין את המסמכים, ואני מאמין שמי שיקרא בעיון הנדרש יבין כי לעולם לא תוכל להיות הצעה טובה מזו”. אם ההכרה בבעיה היא תחילתו של פתרון, ההתעלמות ממנה היא מתכון ברור לכישלון.

לאור זאת, קשה להימנע מהמסקנה שערימת הניירת של וועדות גולדברג-פראוור-בגין עתידה כנראה לסמן עוד שלב עגום בתולדות ניסיונות ההסדרה בדרום.

במקום לנסות לפתור סוגיות הרות-גורל של זכויות קרקעיות והעברת-אוכלוסין, אולי כדאי לנסות קודם כל להחזיר את שלטון החוק הבסיסי לשטח. דו”חות על מהירות או מלחמה בגניבות חקלאיות, למשל, יכולות להיות התחלה טובה. כשהחוק בנגב יהיה אפקטיבי, וכשלריבונות הישראלית בשטח תהיה משמעות מעשית, יגדלו הסיכויים שהיומרות להסדרה כוללת יתקבלו ביתר-רצינות. בינתיים הבדווים עושים בשכל רב כשהם מסרבים לכל הצעה; לא רק שממילא לא אוכפים עליהם את החלטות הממשלה, אלא גם בכל כמה שנים משפרים אותן לטובתם.

תגובת תנועת ‘רגבים’

בתנועת ‘רגבים’ מצרים על החלטת הממשלה. מדובר בטעות היסטורית שמציבה סימן שאלה גדול על עתיד הנגב. די היה להקשיב לקולות הבדואים ביממה האחרונה כדי להבין שהם אינם מתכוונים לשתף פעולה עם כל התכנית שתציע להם פחות מ-100 אחוז מהקרקעות שעליהם הם יושבים היום. לכן, החלטת הממשלה מהיום היא שלב נוסף בשחיקת העמדה הישראלית. הניסיון של ראש הממשלה להציג את ההחלטה שתשמור על אדמות על המדינה ותסייע לפיתוח הנגב הוא אחיזת עיניים וזריית חול בעיני הציבור. למרבה האבסדורד, החלטת הממשלה לא מקרבת אותנו לפתרון הבעיה אלא רק מרחיקה אותנו ממנו.

מדובר בהחלטה שערורייתית שהתקבלה באופן לא חוקי בשל היות הממשלה ממשלת מעבר היא כבר נהנית עוד מאמון הכנסת.

כבר בימים הקרובים תנועת רגבים תשוב לבית המשפט העליון ותדרוש את ביטולה של ההחלטה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. רגע, אז הציעו לבדווים פינוי פיצוי והם סירבו? ואתה אומר שאכיפת החוק שם רעועה אז איש הישר בעיניו יעשה?
    נו באמת, מה נראה להם שהם? מתנחלים?

  2. מעניין. לגבי הנושא של אכיפת החוק – בשביל חוקים נדרש אמון במוסדות הממשל ומסורת של ציות לחוק. אם תיקח מדינת עולם שלישי חסרת חוק ותכפיל או תשלש את מספר השוטרים בה המצב לא ישתנה. הגדלת מספר השוטרים יכולה לעזור רק היכן שהאוכלוסיה האזרחית מגנה את מפירי החוק מלכתחילה. אחרת לא תהיה לך ברירה אלא לכלוא את כולם.

    הבדווים בארץ חיו במשך מאות שנים ללא מדינה ריכוזית המסוגלת לאכוף חוקים מעליהם. אתה לא יכול לשנות מסורת כזו תוך חמישים-שישים שנה. אין להם אמון רב בממסד היהודי, ובצדק.

  3. אפשר להבין אותם: ציות הבדואים לחוקי המדינה יביא עליהם את חורבנם.
    ממה מתפרנסים הבדואים היום (גם בלי לשלם על דיור, חשמל ומים – צריך לאכול)?
    עדרי העיזים והכבשים שאפיינו את הבדואים של קום המדינה הינם בגדר תחביב בלבד כיום, וגם ככאלה הולכים ומתמעטים.
    בשונה מערביי יהודה ושומרון, הבדואים לא נתמכים ע”י קרנות האיחוד האירופי למיניהם.
    עוד בשונה מערביי יהודה ושומרון, האופי הבדואי מתקשה להסתדר עם עבודת כפיים לאורך זמן, ולכן ערביי דרום הר חברון מועסקים באזור הדרום ולא הבדואים המקומיים.

    פרנסת הבדואים כיום מחולקת לשניים:
    – קבלת קצבאות “אם חד הורית” מביטוח לאומי – הבדואים אינם נרשמים לנישואים. כך יוצא שגבר בדואי בעל 3 נשים – כל אחת מהן זוכה למעמד ולקצבה של אם חד הורית.
    – גנבות והברחות. או כפי שענה לי בדואי שאיתו אני מיודד, מה המקצוע שלו: “המקצוע שלי זה לגנוב”.

    קל לראות שאם יסכימו הבדואים להיכנס תחת עולו של החוק הישראלי, שני מקורות ההכנסה שלהם יבוטלו.
    הכל מתחיל ונגמר בפרנסה.