המו"מ הקואליציוני בעיצומו, ונתניהו מנסה לקצור כבר כעת הישגים משמעותיים. פרופ' דיסקין מנתח את האתגרים וההזדמנויות שניצבים בפני רה"מ
בנובמבר 1961, יותר מחודשיים וחצי לאחר שהתקיימו הבחירות המוקדמות לכנסת החמישית, הציג בן-גוריון את הממשלה העשירית בפני הכנסת. בן-גוריון, שהיה נתון אז במחלוקת קשה עם כל השותפים הפוטנציאלים לממשלתו החדשה, מינה את לוי אשכול לנהל בשמו את המו"מ הקואליציוני. לאחר מו"מ מייגע העדיף אשכול שיתוף-פעולה עם 'אחדות העבודה' על-פני צירוף 'המפלגה הליברלית', עמה הגיע כבר להסכם. החלטה זו הניבה בעקיפין את הקמת גח"ל בבחירות העוקבות, גרמה לנתק בין מפא"י למפלגות הימין המתונות, וסימנה את ניצניו הראשונים של המהפך. הלקח הוא שבדרך-כלל עדיף למרכיב הקואליציה להישען על שותפים באגף המאיים עליו אלקטורלית מאשר על שותפים ודאיים במחנהו.
מבחינה מסוימת ניצב עתה בנימין נתניהו בפני ברירה דומה. במערכות פרלמנטריות רב-מפלגתיות דוגמת ישראל, המאבק בבחירות הוא על השליטה ב"נקודת הציר" של המערכת – נקודה שאין רוב לימינה או לשמאלה. הליכוד זכה בבחירות האחרונות בעור שיניו, שכן השליטה בציר מצויה בידיו ולימין יש רוב של 61 מושבים. נתניהו יכול להקים ממשלה צרה הנשענת על רוב זה, כפי שעשה, למשל, מנחם בגין לאחר בחירות המהפך של 1977. אך גם בגין הבין שניתוק מהמרכז אינו רצוי. הוא צירף כשר חוץ את משה דיין, שפרש מהמערך, וזמן קצר לאחר מכן צירף גם את ד"ש לממשלתו.
אין ספק שנתניהו מעדיף להישען על מפלגות המרכז, ואפילו על מפלגות השמאל. בבחירות הקודמות עמדו לרשות מפלגות הימין והדתיים 65 מושבים, אך נתניהו היה מוכן להציע הצעות מרחיקות לכת לקדימה. לאחר שהעלה חרס בידו, פיצה את מפלגת העבודה ביד נדיבה על הצטרפותה לממשלה. לאחר הפיצול ב'עבודה' זכו חמשת אנשי 'עצמאות' בארבעה תפקידים מיניסטריאליים – תמורה חסרת-תקדים בקנה-מידה עולמי. שיקוליו של נתניהו להישען על המרכז מתבססים גם על מעמדה של ישראל בזירה העולמית, וגם על האמונה השנויה במחלוקת שקואליציות צרות יציבות פחות ומתקשות בתפקוד הפרלמנטרי היומיומי. נתניהו אינו מעוניין גם להיחשב כסמן השמאלי בממשלתו.
התרשים למעלה מתאר את מפת המפלגות בעקבות הבחירות. המפלגות משורטטות בתרשים זה על פי מידת הקרבה ביניהן. נוכח הקושי לצרף מפלגות שמאל, דומה היה כי מובטחת שותפותה של 'יש עתיד' בקואליציה שאינה "ימנית טהורה". בניגוד לציפי לבני לאחר הבחירות הקודמות, יאיר לפיד מעוניין בשותפות זו. מבחינה זו מצבו של נתניהו טוב היום משהיה אז, למרות ההפסדים האלקטורליים לימין כגוש ולאיחוד הבעייתי של הליכוד עם 'ישראל ביתנו'. אך לשתי המפלגות הגדולות – 'הליכוד ביתנו' ו'יש עתיד' – שליטה בחמישים מושבים בלבד. נדרשת אם כן לכל הפחות שותפות של אחת משתי מפלגות הימין הבינוניות – הבית היהודי או ש"ס. על-מנת שלא להיות תלוי בחסדיה של רק אחת מהן, יעדיף נתניהו את שתיהן בממשלתו. בצירוף קדימה, יש למפלגות הללו בסיס פרלמנטרי של 75 מושבים (השותפות האפשריות לקואליציה האמורה מוצללות בתרשים). אך המו"מ על הרכבת הממשלה לא יהיה פשוט, ויתכנו בהחלט הרכבים אחרים. הרבה תלוי בלפיד, שעתיד להיות השותף הבכיר.
כידוע, קיימים מתחים שעלולים למנוע את השותפות של כל אחת מהמפלגות האמורות. למשל, המתח שבין 'יש עתיד' לבין ש"ס, קל וחומר המתח שבינה ובין 'יהדות התורה'. הקהיית המתח הזה תצריך הבנה מוקדמת לפחות בכל הנוגע למתווה הפתרון בעניין "שוויון בנטל".
במעגל השני של שותפים אפשריים ניתן למנות גם את 'התנועה' ואת 'יהדות התורה'. אפילו במפלגת העבודה יש כידוע כאלה הכמהים להצטרפות, ומספקים תירוצים לרוב על-מנת לסלול את הדרך. כרגע נראית הצטרפות של התנועה כאפשרית ביותר, אך המשקעים האישיים אינם מקלים על המהלך. מחד גיסא, פוליטיקאים אינם משתחררים בנקל מהנטייה לנקום ולנטור, מאידך גיסא, יש רגליים לסברה שיש להם עור עבה במידה מספקת. "מי שאינו יכול לשאת את החום, עדיף שיתרחק מהמטבח", קבע הנשיא האמריקני השנון הארי טרומן. פוליטיקאים ישראלים – עוד יותר מעמיתיהם האמריקנים – כמהים לרותחין אף שהם נכווים לא פעם בצוננין.
שינויים חוקתיים ותקציב
כך או כך, בניגוד לדעה הרווחת, קואליציה רחבה איננה בהכרח סימן מובהק ליציבות. ומעבר לחוסר-היציבות, יש בה מגרעת נוספת מבחינתו של הליכוד. רק בקואליציה בת 61 מושבים יהיה ל'ליכוד ביתנו' רוב. אם יתעקשו השותפים על מפתח המעניק שר אחד לכל מספר קבוע של ח"כים, לא יהיה למפלגת השלטון רוב בממשלה, וראש הממשלה ייאלץ לארגן תת-קואליציות אד-הוק בכל עניין שנוי במחלוקת. בממשלה הקודמת הגדיל נתניהו ברגע האחרון את ייצוג הליכוד, לאחר שהפגין נדיבות כלפי כל השותפים. הדרישה לצמצם את מספר השרים, אותה מקדם לפיד, מקשה על העתקה של תרגיל זה.
מהיום שבו הודיע פרס לנתניהו כי החליט להטיל עליו את תפקיד הרכבת הממשלה, עומדים לרשות ראש הממשלה ארבעה שבועות. אם לא תצלח מלאכתו בתקופת הזמן הזו, יוכל לבקש שבועיים נוספים.
על מה דנים בינתיים? נוכח הנסיבות, דומה כי במו"מ הקואליציוני ראש הממשלה חייב לעמוד על קבלה לאלתר של תקציב חדש, עם השבעת הממשלה החדשה. כך עשה אריאל שרון לאחר שנבחר כראש ממשלה בבחירות המיוחדות של 2001. נושא מרכזי אחר שהועבר על ידי שרון ביום הצגת הממשלה ההיא, היה ביטול הסדר הבחירה הישירה וקבלת הנוסח השלישי במספר של חוק יסוד: הממשלה. טוב יעשה נתניהו אם ינצל את שעות החסד של המו"מ הקואליציוני והקמת הממשלה, כדי לקדם באורח דומה שינויים חוקתיים שיחזקו את משילות ממשלתו ואת משילות הממשלות בעתיד.
על מה לא דנים? ברור שנתניהו לא יקדם את רעיון העוועים של מינוי אוטומטי של ראש הסיעה הגדולה כראש ממשלה. הוא יימנע בצדק גם מהעלאת אחוז החסימה. די שינתח את אשר ארע בשתי מערכות הבחירות האחרונות ואת אפשרויות המיקוח שעמדו לרשותו לאחריהן, כדי להרתיע אותו מהימורים כאלה. רעיונות רפורמה מוצלחים יותר נמצאים אולי באמתחתו של מי שיעמוד בראש הממשלה ה-33, ואין לנו אלא להמתין לארנבות שיישלפו מכובעו.
פרופסור אברהם דיסקין הוא איש המרכז הבינתחומי הרצליה והאוניברסיטה העברית בירושלים ומומחה לבחירות
