תנו לצה"ל להדיח

הדחות הן כלי חשוב לטיובה של כל מערכת, בייחוד זו הצבאית. בלעדיהן, מפקדים כושלים נטמעים במנגנון ומנציחים את כשלונותיהם, עד לדרדורו המוחלט. גנרל ג'ורג' סי מרשל, רמטכ"ל הצבא האמריקני במלחמת-העולם השנייה, הדיח בעיצומה של המלחמה שישה-עשר מפקדי דיוויזיות. מרשל, ממפקדיו האגדיים של צבא ארה"ב, גילה חוסר-סבלנות למפקדים כושלים והציב סטנדרטים בלתי-מתפשרים בפני הקצונה הבכירה – סטנדרטים שכבר אינם כה ברורים היום. אביתר בן-צדף על ניוונן של מערכות צבאיות, ורוח הרעות שמונעת מצה"ל להתנהל במקצועיות

בחיל-הים האמריקני הודחו אשתקד 25 מפקדים בדרגת קומנדר-קפטן (מקבילה לסא"ל-אל"ם) – מפקדי בסיסים, מפקדי טייסות ומפקדי כלי-שיט – כמעט שיא מאז תחילת שנות ה-2000. הסיבות להדחות מגוונות: חוסר שביעות-רצון מתפקוד הקצין, אי-סדרים ביחידה, תאונות, חוסר-מנהיגות, עבירות פליליות (בעיקר נהיגה בשכרות), עבירות משמעת (בעיקר דיווחי שקר, התנהגות בלתי-הולמת והתרועעות עם בעלי דרגה נמוכה), עבירות מין, ניאוף (עבירה חמורה ביותר בדין הצבאי האמריקני) ועוד.

חבר, קפטן במילואי חיל-הים האמריקני, הסביר שהיד של החיל קלה על הדק ההדחה. החיל אינו מוכן לוותר על קוצו של יו"ד, כיוון שֶבַים המפקד הוא בעל-הבית היחיד על ספינתו, והוא נדרש לפיכך להיות בעל איכות גבוהה. בנוסף, צבא פועל בחיקוי-מפקד, והדוגמה האישית חיונית בו. בכל אופן, אדמירל ג'ונתן גרינרט, מפקד חיל-הים האמריקני, הביע את תמיהתו על ריבוי ההדחות בקרב הפיקוד הבכיר של החיל, והורה לבדוק את סיבותיהן.

הדחות כמפתח לאיכות מקצועית

החוקר טום ריקס, מספר בספרו החדש: הגנרלים כי גנרל ג'ורג' סי מרשל, רמטכ"ל הצבא האמריקני במלחמת-העולם השנייה, הדיח במהלך המלחמה שישה-עשר מפקדי דיוויזיות. ההדחות היו מסיבות שונות, וחלקן משום שהמפקדים לא התאימו לתכניותיו המבצעיות. רוב הקצינים המשיכו לשרת בצבא, וחלקם אף קודם לתפקידים בכירים יותר. ההדחה המפורסמת ביותר הייתה של גנרל ג'ורג' ס' פטון, מפקד ארמיה 7, לאחר שסטר – בנוכחות קהל רב ועיתונאים (שהנציחו את המעמד) – לחייל שאושפז בבית-חולים צבאי עקב הלם-קרב.

ריקס, כותב מוכשר וידען בענייני ביטחון, היה כתב מפורסם לענייני צבא (וושינגטון פוסט ו-ווֹל סטריט ג'ורנל), וכעת יש לו בלוג חשוב לענייני הגנה. ספרו על הכשרת הנחתים נמצא כבר שנים ברשימת הספרים שמִפקדת חיל-הנחתים מחייבת את אנשיה לקרוא. עתה, בספרו החדש: גנרלים, הוא שוטח את מחקרו על מקור כישלונות הצבא האמריקני.

לטענת ריקס, הדחות הן כלי חשוב בטיוב הצבא. לדבריו, קצין בכיר שאינו מתאים – ולו זמנית – צריך לעזוב את תפקידו, כדי שלא יפריע. אדרבה, אי-שימוש בהדחות מוריד את רמת הצבא ועולה בדם רב, מפני שהוא מנציח בתוך המערכת גנרלים וסטנדרטים כושלים.

אמנם, הדחה איננה חייבת להסתיים תמיד בפשיטת המדים. לעתים גנרל כושל בתפקיד אחד עשוי להצטיין בתפקיד אחר. לפני כ-25 שנה המריא טייס זוטר מנושאת-מטוסים אמריקנית במטוס F-14. היה עליו "ליירט" מטוס פנטום מחיל-האוויר האמריקני, שביים מטוס אויב מעל לים התיכון, ולכן נאסר להשתמש בתרגיל בירי "חי". עקב אי-הבנה, הפיל הטייס הזוטר את הפנטום. למרות היותו בן של אדמירל, מצאה ועדת-חקירה של חיל-הים כי שיקול-דעתו היה מוטעה, והוא אינו מתאים להיות טייס קרב. הוא עבר להיות קצין מודיעין, ושם הצטיין בתפקידיו עד כדי כך שלא מזמן הוגש קידומו לדרגת אדמירל לאישור ועדה בסנאט. עם זאת, יש גנרלים שאינם ראויים לשמש באף תפקיד, ורק הדחה מוחלטת תרפא את הצבא מנזקם.

ריקס טוען ששחיקת הסטנדרטים המקצועיים שקבע מרשל לקצונה הבכירה, היא שהביאה לכישלונות האמריקניים בקוריאה, בוויטנאם ובעיראק. לדבריו, דרגה בכירה מקנה לגנרלים ביטחון תעסוקתי של "מסמר בלי-ראש" שאי אפשר לפטרו. מאז מלחמת-העולם השנייה גנרלים אמריקנים לא מדיחים גנרלים עמיתים, ורק האזרחים (הנשיא, או שר ההגנה) עושים זאת. לכל היותר יוזז הגנרל לתפקיד אחר, גם אם התפקיד החדש איננו מתאים לו, והממונים עליו יקוו שלא ייקלע למשבר עד לקידום הבא או עד לפרישתו לגמלאות. ריקס נוקב בשמות, ומסביר כיצד נקלעו קצינים בכירים לתפקידים הגדולים עליהם בכמה מידות.

מלבד אי-הקפדה על הדחת הבלתי-מתאימים, סובלת הקצונה הבכירה האמריקנית מרעות חולות נוספות. על אף ההכשרה המסודרת והמקצועית שזוכים לה הקצינים, הקידום בצבא מהיר מדי, בשל המדיניות להציב מפקדים לשירות בן שנה אחת בכל תפקיד קרבי. מחלות אחרת של הפיקוד העליון האמריקני הן פוליטיזציה, שחיקה בתפיסת הגנרלים את התפקיד כאומרי-הן של הבית-הלבן, והיצמדות להיבט הטקטי במקום לחשיבה אסטרטגית. על הרקע הזה מתאר ריקס את צמיחתו המטאורית של הגנרל החושב דיוויד פטראוס, שהוציא את הצבא האמריקני מהבוץ בעיראק.

ריקס מביא כדוגמה לגנרלים אמריקנים בולטים באיכותם את פטון, אייזנהאור, מרשל ופטראוס, אך הוא שב ומזהיר שאם אין די הדחות מתנוונת הקצונה ומסתאב הצבא. והחמור ביותר: כיוון שאי-אפשר לתגמל את המצטיינים ואין מענישים את הכושלים – מי שאינם בינוניים ומטה כמעט שאינם נשארים במערכת.

הדחות בצה"ל

הרוצה לשקר – ירחיק עדותו, יעצו חז"ל. כדי לא להסתבך עם שומרי חומותינו, שאינם מוכנים להודות בליקויים החמורים של צה"ל ושל מערכת הביטחון, אני מרבה להביא דוגמאות אמריקניות. ובכל זאת…

למרות שצה"ל למוד קרבות, ניתן למצוא ברשימת קרבות המופת – אותם קרבות שלומדים בצבאות זרים כדוגמה למצביאות מבריקה – רק את קרב אום כתף של אוגדת שרון, במלחמת ששת הימים. וגם שרון – הטוב במפקדי השדה הישראליים, כנראה – לא הוכיח גדולה יתירה כאסטרטג. אדרבה.

האם הפיקוד הבכיר של צבאנו עוקב אחרי המודל של ריקס? מג"ד הנדסה ומג"ד טנקים הודחו לאחרונה בשל "חוסר התאמה", אך פרט לסיבות משפטיות, כמעט שלא פורסמו הדחות של קצינים בכירים בצה"ל, והן מעטות ביותר. לא מכבר הודחו שני תא"לים בגין דיווחי שקר. אחרי מלחמת לבנון השנייה הודחו שני מפקדי אוגדות בגין תפקודם הלקוי, ואחד פרש מן הצבא. בתולדות צה"ל הודחו רק שני מח"טי שריון בקרב – מח"ט 10 'הראל' בקרב אום כתף במלחמת סיני, ומח"ט 520 'הסוס הדוהר' במלחמת ששת הימים; אלוף עוזי נרקיס הודח לקראת תום הכישלון במבצע 'תופת' בכראמה, מארס 1968; ומעל אלוף שמואל גורודיש-גונן הוצב מפקד לחזית הדרום בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

גם לנוכח כישלונות מהדהדים, שומרת ה"רֵעות" על קצונתנו הבכירה, מבטיחה את יוקרתה, ומונעת תחקירי קרבות. לכן אין אצלנו גם הפקת לקחים. למשל, לפני מלחמת ששת הימים סברו קצינים במחלקת המחקר של אמ"ן שלברית-המועצות אין כל עניין בפרוץ מלחמה במזרח-התיכון. השערתם התבדתה, כידוע, אך הקצין שהיה אחראי לה קוּדם בדרגה אחרי המלחמה, ולאחר שנים אחדות אף נשלח ללמוד לתואר ד"ר באוניברסיטת סורבון בצרפת. הכשלון לא נעצר כאן. לאחר שנים ספורות היה אותו קצין אחראי, עם אחרים, להערכות השגויות מאוד של המודיעין במלחמת ההתשה וגם ערב מלחמת יום הכיפורים. זה לא הפריע למערכת לקדם אותו לדרגת אל"ם. כיום הוא תא"ל במיל', כמו רבים מגיבורי ה"סבירות הנמוכה" באמ"ן.

לכך יש להוסיף את העובדה המרה שמרבית הקצונה הישראלית אינה מקבלת די הכשרה מקצועית, על אף שכר עתק ותנאי-שירות שאין כדוגמתם במגזר הציבורי. אמנם, הכשרה איננה חזות הכל. יוצא דופן מעניין בהקשר זה הוא יגאל ידין, שהכשרתו הצבאית הייתה רדודה למדי, ובכל זאת היה אסטרטג מבריק שניהל בהצלחה רבה את הצבא במלחמת הקוממיות. אלא שלא ניתן לאורך זמן לבנות צבא מנצח על התקווה שיופיע משום-מקום גנרל חסר-הכשרה אך מוכשר. כך מגיעים למצב שבו רבים משאר אלופינו, על-אף זרי התהילה שעטרו לראשיהם כתבי-חצרותיהם, נותרו, כדברי יוסי פלד, "מ"כים, שעונדים דרגות גנרל".

כשל הוא חלק בלתי-נמנע מהעשייה. זו אמת בסיסית. אך לא כדאי להתעלם מן הכשלון, זו אמת נוספת. אם הכשל אינו חמור מדי, ניתן להדיח את הקצין אך לתת לו הזדמנות שנייה כעבור זמן, או להסב אותו למסלול שבו יתגבר על בעייתו. רק מדיניות של מקל וגזר, כמו במגזר הפרטי, שבה הצטיינות מתוגמלת וכשלון נענש, תדאג לכך שהטובים יתקדמו בתוך המערכת הצבאית וצה"ל כולו ישתפר.

כאשר המקצועיות ממילא איננה גבוהה, אין זה מפתיע שכשלונות, החושפים את ערוות המערכת, אינם נחשבים כעילה להדחה, אלא מטואטאים מתחת לשטיח. כפי שציין דו"ח 'שקיפות בין-לאומית', אין שום ביקורת על הנעשה במערכת הביטחון בשום היבט של פעילותה, לא הכלכלי, לא המבצעי, וגם לא בנוגע לקידום הקצונה. הדבר עולה לנו בקרבנות ובהון עתק, שיורדים לטמיון.