דעה: מחכים לנביא אבו-מאזן

הקואליציה החדשה צפויה לנסות ולחדש את המו"מ המדיני עם אבו-מאזן. למרות התקוות, גם הניסיונות החדשים עומדים להתנפץ על עקרונותיו של אבו-מאזן

בעוד קצת יותר מחודש יסב עם ישראל לסדר. ברוב הבתים מגיע הרגע, קרוב לחצות, לו מצפים הילדים שעדיין ערים: פותחים את הדלת לאליהו הנביא. הציפייה לאליהו מתחילה חודש לפני-כן, כאשר מספרים לילדים שהנביא הזקן עומד להגיע. הם מצדם, מתחילים להאמין. "מתי יגיע אליהו?" הם שואלים, "נראה אותו?" בין אם רוח הנביא מגיעה ומבקרת ובין אם לאו, באופן מעשי מתרחש בכל שנה אותו הדבר: פותחים את הדלת ובפתח לא עומדת אף דמות בשר ודם. בחוץ רואים רק את הלילה.

סרבן סדרתי למו"מ; אבו-מאזן. צילומסך

במסע הבחירות האחרון ובמו"מ הקואליציוני שהגיע בעקבותיו, התנהל סוג של "בילד-אפ" לקראת בואו של אבו-מאזן הנביא. יאיר לפיד ושי פירון הודיעו שהם ידרשו מנתניהו לחדש את המשא-ומתן המדיני; ציפי לבני הכריזה כי היא היחידה שיכולה לחדש את המגעים עמו; ושלי יחימוביץ' אמנם מילאה פיה מים כמעט עד סוף המערכה, אך ברגע האמת התברר שגם היא מאמינה בבואו של הנביא הפלסטיני.

לא רק מפלגות השמאל והמרכז בישראל מבקשות לפתוח את הדלת לאבו-מאזן. נשיא ארה"ב אובמה צפוי להגיע לישראל בחודשים הקרובים, ואף שגורמים בבית הלבן הכחישו את השמועות אודות כוונותיו לכפות מו"מ מדיני על ישראל, נראה שלפחות נתניהו מתכונן למהלך אמריקני כזה, אם לא מצפה לו. בנוסף, לממשל האמריקני מונה מזכיר מדינה חדש, ומסעו הראשון בעולם יהיה לכאן, כדי לנסות ולהתניע את תהליך השלום. כולם מצפים לחזות בזיו פניו של אבו-מאזן הנביא.

עד כאן משאלות לב. כעת, כדאי להזכיר את הקשיים המעשיים העומדים בפני הרוצים לפתוח דלת למחמוד עבאס.

ראשית, קצת קשה לפתוח דלת פתוחה. מה לעשות, סוג של גחמה פיזיקלית. מו"מ מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית התנהל לאחרונה, משך כמה שבועות, בספטמבר 2010. בתשעת החודשים שקדמו לו הקפיאה ישראל את הבנייה ביהודה, שומרון וירושלים. הפלסטינים הסכימו לנהל מו"מ רק בחודש העשירי והאחרון של ההקפאה, ותוך מספר שבועות נטשו אותו.

העובדות אינן מונעות מן הפלסטינים להציג את סירובה של ישראל להמשיך את ההקפאה כסיבה לנטישתם את השיחות, מאימוץ הנראטיב על-ידי השמאל-מרכז הישראלי. למעשה, נטש סלאם פיאד ישיבה עם סגן שר החוץ דני איילון, שהתקיימה בניו-יורק ב-21 לספטמבר 2010. העילה לעזיבתו: דרישת ישראל לכלול את המונח "שתי מדינות לשני עמים" במסמך המסכם של הישיבה. הפלסטינים לא היו מוכנים לחתום על מסמך הרומז, אפילו במשתמע, כי ישראל היא מדינת הלאום של מישהו. איילון סיכם את האירוע בראיון לג'רוזלם פוסט: "אם הפלסטינים אינם מוכנים לשוחח אפילו על שתי מדינות לשני עמים, שלא לדבר על הכרה מפורשת במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אזי אין על מה לדבר". איילון בינתיים, הספיק לחצות את הקווים.

הסבירות שהוא יגיע גבוהה יותר מהסכם עם אבו-מאזן; פסל אליהו בכרמל. צילום: תמר הירדני

שנית, לפני שיתקיים מו"מ מדיני, יתקיים מו"מ על המו"מ: כלומר, באילו תנאים מוכנים הפלסטינים לספק פוטו-אופ של ישיבה ליד נציג ישראלי. במו"מ זה, כמובן, הפלסטינים אינם נדרשים לתת שום דבר, בעוד ישראל נדרשת לעשות ויתורים מעשיים ומשמעותיים תמורת כותרת בעיתון.

אך גם אם יתחדש המו"מ, הוא יוכל "להתקדם" רק אם ישראל תסכים להקפאה גורפת של הבנייה ביו"ש ובירושלים, להכיר במדינה פלסטינית, ולהימנע מלדון בכל הנושאים החשובים לה: הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, ויתור על זכות השיבה, והסכמה פלסטינית לסיום הסכסוך. הנושא היחיד שיהיה מותר לדבר עליו הוא עומק הנסיגה הישראלית.

דפוס זה של "מו"מ" אינו מו"מ כלל, אלא סחיטה חד-צדדית של ישראל על-ידי הפלסטינים. שר החוץ הבא של ישראל, במקרה ששמו יהיה יאיר לפיד, יצטרך להכיר בכך שלא ניתן להגיע להסכם בדרך זו. הפלסטינים לעולם לא יסכימו לדבר; הם רק ינסו לחשוף את גבול הוויתורים שישראל מוכנה להגיע אליו. בינתיים, נראה שהשר היוצא ליברמן מבין את העניין היטב ולא מתפתה לאשליות.

עד כה ניהלו יאיר לפיד ושי פירון קמפיין בחירות. בקמפיינים משווקים מסרים קליטים ופופולריים, גם אם אין להם כל יסוד עובדתי. מעכשיו מתחילה המציאות. לפיד ופירון ייאלצו להכיר בכך שבמישור המדיני הם אינם יכולים להביא בשורה חדשה. הם יכולים להסכים למשחק הסחיטה הפלסטיני, או לנטוש אותו. להיות שמעון פרס או בנימין נתניהו. פתח המו"מ עם הפלסטינים פתוח, אך הוא ריק מאדם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *