היהודים נותנים בראש בשמחה

חג הפורים סומן מזמן על-ידי אבירי זכויות האדם. מחג של בריאות לאומית, בו השיבו היהודים מלחמה שערה לשונאיהם, הפך אצלם פורים ליום אבל על "מעשי השמדה וטבח אכזריים בגויים". אובדן ההגיון הבריא הוא רק חלק ממחלת האוטו-אנטישמיות המפורסמת, אותו חיידק תרבותי שגורם לחלק מהיהודים לשנוא עצמם עד כדי רצון בכליה. עם ישראל מכל מקום, נותר בריא בנפשו כמימים ימימה, ועדיין חוגג את החג בו ידעו היהודים לעמוד על נפשם

בשנת 1930, שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, פרסם תיאודור לסינג – פילוסוף יהודי-גרמני מתבולל, שהספיק להתנצר ואחר-כך לחזור לחיק יהדותו ולהפוך לציוני נלהב – ספר בשם השנאה העצמית היהודית. הספר עוסק בתופעת האוטו-אנטישמיות הידועה, זו שגורמת ליהודים להפנים את מסרי השטנה והאנטישמיות שסביבם, עד כדי הזדהות עימם. או בלשונו של לסינג: "כדי להפוך אדם לכלב, צריך רק לקרוא לו מספיק זמן 'כלב שכמוך'!".

פנים רבות לאוטו-אנטישמיות בימינו. אפשר שאחת מהן היא אותה מוסרניות מזויפת, הרואה בחיסול לגיטימי של מחבלים פלסטינים "רצח נתעב", ובשחיטת תינוקות יהודים בשנתם "התנגדות עממית". האוטו-אנטישמי של ימינו, יצקצק בלשונו בזעזוע דביק ומתקתק כל אימת שאומתו תגלה בריאות נפשית ותעמוד כנגד הקמים עליה – ואם אפשר גם יכפיש אותה על הדרך –  אך יבלע את לשונו נוכח הזוועות שמחוללים "בני-הדודים" מסביב.

אגדה אורבנית מספרת על ישעיהו ליבוביץ' (או על ארנסט סימון), שהיה מתחמק מלחוג את פורים, באמצעות כלים הלכתיים – ביום י"ד היה נמצא בירושלים, שחגה את פורים רק למחרת, ולמחרת, בט"ו, היה נוסע ל"ערי הפרזות", שם כבר נגמר החג. כל זאת מדוע? כדי לא להביע הזדהות עם חג שבו הרגו היהודים, שומו שמיים, 75,000 איש. ליהודים הרי מותר רק להגיש את הצוואר לשחיטה. חלילה להם שיתנגדו.

הפֵטִיש המוסרני לפורים החל אמנם אצל ליבוביץ', אך מאז צבר תאוצה. כל בלוגר או ארגון זכויות אדם שמכבד את עצמו, חייב להביע את הזעזוע התורן מהחג החשוך והפרמיטיבי, בו העזו היהודים, לפחות ע"פ המסורת, לתת בראש לקמים עליהם לכלותם.

רק כדי להיזכר, לפי המגילה נגזרה על היהודים השמדה המונית:

וייקראו סופרי המלך בחודש הראשון, בשלושה עשר יום בו, וייכתב ככל אשר ציווה המן … בשם המלך אחשוורוש נכתב, ונחתם בטבעת המלך; ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר, ושללם, לבוז.

בעקבות מאמצים של השדולה היהודית, הגזרה התהפכה:

ויאמר המלך אחשוורוש לאסתר המלכה, ולמרדכי היהודי: הנה בית המן נתתי לאסתר, ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים; ואתם, כתבו על היהודים כטוב בעיניכם, בשם המלך, וחתמו בטבעת המלך … וייכתב ככל אשר ציווה מרדכי … אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר, להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים, ושללם, לבוז … ולהיות היהודים עתידים ליום הזה להינקם מאויביהם

ובהתנהגות אנטי-גלותית לא-מאפיינת בעליל, היהודים פשוט סירבו ללכת כצאן לטבח:

ביום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם; נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש, לשלוח יד במבקשי רעתם; ואיש לא עמד לפניהם, כי נפל פחדם על כל העמים … ויכו היהודים בכל אויביהם, מכת חרב והרג ואבדן; ויעשו בשונאיהם כרצונם … בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני-המן … ואת עשרת בני המן תלו; וייקהלו היהודים אשר בשושן גם ביום ארבעה עשר לחודש אדר, ויהרגו בשושן שלוש מאות איש, ובביזה לא שלחו את ידם; ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם, ונוח מאויביהם, והרוג בשונאיהם, חמישה ושבעים אלף; ובביזה לא שלחו את ידם.

היהודים אפוא, הגיבו כפי שמצופה מעם בריא בנפשו להגיב. הם השיבו מלחמה שערה לשונאיהם. בלא מורא, בלא פחד, ובלי להתבלבל מיותר מדי שאלות על טוהר המידות ועל שאר עיוותי המוסר של אבירי זכויות האדם.

כאן המקום להעיר, שבניגוד לקביעה הנחרצת בכרזה המצורפת, לפיה היהודים טבחו בנשים וטף, הדבר לא כתוב בשום מקום. להיפך – הם הרגו ב"שונאיהם", ב"אויביהם", ב"מבקשי רעתם", אך לא נכתב כי בנשים וילדים, וזאת למרות שהגזרה כנגד היהודים הייתה: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". באקט של הדר, הם גם לא נגעו בביזה. אם כן, הכרזה לעיל היא נסיון לדמוניזציה אנכרוניסטית, ותו לא.

לו היה זה ויכוח אקדמי-פרשני גרידא על המגילה, לא היה מה לטרוח. הבעיה היא שזה סמל להלך הרוח האוטו-אנטישמי. בינתיים, קיומן של חגיגות פורים מצביעות שעם ישראל נותר בריא בנפשו כשהיה. ברגי ההגיון התרופפו רק אצל מיעוט חלש ונרפה.

שיהיה פורים שמח!