בלעדי: נאום הזכייה הישראלי בטקס האוסקר

טרם שככה האכזבה העמוקה שנחלו מדינת ישראל ואזרחיה עם היוודע אי-הזכייה של שני הסרטים הישראלים בתחרות האוסקר. על מנת לנסות ולהמתיק את הגלולה המרה שבלעה מדינה שלמה אור ליום ג', אנו מגישים את נאום הזכייה המתוכנן של צמד הבמאים, גיא דוידי, במאי '5 מצלמות שבורות', ודרור מורה, במאי 'שומרי הסף'. מומלץ לקרוא עם נעימת התקווה מתנגנת על רקע דגל ישראל מתנופף.

דרור: ברצוננו לפתוח באמירה אומנותית: מטרת סרטינו לספר סיפור. וכמו בכל סיפור טוב, יש בו יותר מצד אחד. מטרתנו העליונה היא להיות אובייקטיבים, ולהראות את המורכבות הנראטיבית, תוך דגש על הצד הישראלי, שבדרך כלל זוכה להתעלמות בעולם.

גיא: רגע, דרור, יכול להיות שאתה מקריא מהנאום שנתנו לקרנות הממשלתיות הישראליות?

דרור: אופס… אבקש מהקהל להתעלם מדבריי, הא, הא, כולם מבינים שצחקתי, נכון? נתחיל מהתחלה.

גיא: קהל נכבד, גבירותיי ורבותיי, אנו נרגשים מהמעמד בכל מאודנו. אם הייתם מספרים לנו, באותם ימי שישי בבילעין, שם היינו מתאספים כדי להשליך על חיילים בלוקים, כי נעמוד פה על הבמה בלוס אנג'לס, ונשליך סלע מטאפורי על כל העם בישראל… מרגש, אין מה לומר. כדברי ז'אן-לוק גודאר, "האהבה היא אינסופית", ואני מוסיף: "וגם לשנאה העצמית אין גבול".

דרור: יש לנו כל כך הרבה שלמי תודה, אז אתחיל בלי הקדמה: בראש ובראשונה אנו רוצים להודות לזכריה זביידי מתיאטרון החירות בג'נין, שהיה אמון על הכשרת שחקני הסרט התיעודי שלנו. לשארל אנדרלין מרשת France 2 ולמוחמד בכרי על הייעוץ בענייני תסריט, ועל הסיוע בהנחלת יסודות העשייה הדוקומנטרית. גם ליוצרים המצריים של הסדרה 'פרש ללא סוס' יש לנו חובה גדולה; הם אמנם לא היו מעורבים באופן פעיל, אבל בכל פעם שהיינו נתקלים בקושי בהפקה, בכל משבר שנקלענו אליו, בכל פעם שהחיילים היו הומאניים או הפלסטינים אלימים, היינו יושבים לצפות בפרק או שניים, ומתעודדים.

גיא: אפתיע אתכם. מאוד חשוב לי גם להודות למדינת ישראל. אנחנו מאוד מקווים שהסרטים שלנו יהפכו להיות חלק מההיסטוריה של המדינה הזו, ואולי, במהרה בימינו, לכשנזכה סוף סוף ליום בו יקום "מוזיאון ישראל", שיספר איך נעלמה המדינה מעל מפת המזרח-התיכון, האוצרים יקדישו לנו פינה בתצוגה.

דרור: אני רוצה גם להודות אישית לכל אותם אנשים נפלאים שם בבית, שתמכו בנו ועודדו אותנו לאורך כל הדרך, ולא הפסיקו לשלוח סמסים, אימיילים ואיחולים. תודה גדעון! נשיקות עמירה!

גיא: שואלים אותנו מי היו הבמאים שהשפיעו עלינו ואילו סרטים היו משמעותיים בהפיכתנו לאנשי הקולנוע שאנחנו היום. אני חושב שגיא יסכים איתי, שאנחנו בסך הכל ממשיכים רצף של במאים מהז'אנר הדוקומנטרי. החל ביצירות המופת האפיות 'היהודי הנצחי' ו'היהודי זיס', עבור ב'פסיון של ישו' של ידידנו מל (שלצערנו לא נמצא בקהל), וכלה ביצירות הצנועות שלנו. במילותיו של פנסואה טריפו: "סרטי, גם הוא נצח", ואני מוסיף: "וגם סרטי".

דרור: אני יודע שזה לא נהוג אצלכם בארצות-הברית, אבל תרשו לי להיות טיפה פוליטי. אמנם הסרטים שלנו לא עוסקים בכלל בפוליטיקה, אלא רק בסיפורים אנושיים שהרשע שבהם זועק לשמיים וברור לכל בן-אנוש שמקבל משכורת מהקרן החדשה, אבל בדיוק עכשיו מתרחש עוול נוראי, סמוי מביקורת ציבורית, בתוככי מדינת ישראל. אני חש שנבגוד בשליחותנו כאנשי רוח אם לא ננצל את ההזדמנות כדי להעלותו על סדר היום העולמי.

בזמן שאנו יושבים פה בנחת, ישנם פלסטינים מסכנים המרצים עונש מאסר בכלא הישראלי, בחוסר צדק משווע, על עבירות פעוטות כהשלכת אבנים, בקבוקי תבערה וכדוריות מתכת, ועוד על מי? על אנשים המבצעים בעצם קיומם פשעים נגד האנושות, המכונים בעברית "מתנחלים"! אותם פלסטינים ביקשו מכולאיהם כמה מצלמות וידאו וקסדות על מנת שיוכלו להפיק סרטון של ג'יהאד שייק, אך שלטונות הכיבוש הישראלי מסרבים. בהינף יד הם שוללים מהאסירים זכות אנושית בסיסית המופיעה בחוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו להכין סרטים ויראליים". בתור אנשי קולנוע, אנחנו קוראים לכם להתערב עוד היום על מנת לעצור את אי-הצדק הקולנועי.

גיא: אני מבקש לסיים בציטוט של גיבורה אישית שלי, השחקנית ונסה רדגרייב: "אני מצדיע לכם על שסירבתם להיות מאוימים על ידי חבורה קטנה של חוליגנים ציוניים שהתנהגותם היא עלבון לעמדתם של היהודים בעולם ולרקורד ההירואי שלהם במאבק נגד פאשיזם ודיכוי". ונסיים בדבריו האלמותיים של קלוד שברול: "האמת היא בעיני המתבונן", ואנו מוסיפים: "והכיבוש הוא בעיני המתחנחן".