לקצץ בבטחון, אבל מן הטעם הנכון

כרגיל בימים של שקט בטחוני, מתגברים הקולות הקוראים לקיצוצים נרחבים בתקציב הביטחון. על פי ההיגיון הזה, האויבים עסוקים בבעיות אחרות כך שלא צפויה מלחמה. אלא שאותו היגיון גרס כי לא תפרוץ מלחמה ב67', וגם לא ב73'. מה לעשות שההיגיון הישראלי וההיגיון של מדינות ערב לא תמיד חופפים?

בימים אלה, לאור מה שכונה בראשיתו "האביב הערבי" ואחר הפך ל"חמסין אסלאמי", שוב רוחשים אצלנו קולות הקוראים לקיצוץ חד בתקציב הביטחון. על פי השקפתם של אלה, אין סכנה נראית לעין מצד שכנינו, זאת עקב היותם מרוכזים בענייני פנים בעלי משמעות דרמטית לעתידם.

בן-גוריון, שהחליט בניגוד לדעת יועציו להכריז על הקמת המדינה, כבר הוכיח שההיסטוריה שמה ללעג את כל אלה החפצים לקבל כאן החלטות על בסיס התבונה וההיגיון. הוא היה רק הראשון. מסתבר שההיגיון פנים רבות לו, ואין דומה זה הנהוג אצל האחד לזה המקובל אצל השני.

נראה שזהו גם מקור הקשר המוזר והמוכח בין דיונים על קיצוץ בתקציב הביטחון, לבין המלחמות שפרצו סמוך אליהם, ודווקא אז. מסתבר שעוד לא הייתה כאן מלחמה שלא קדמה לה הבטחה על כך שלפנינו "לפחות חמש שנים של שקט". כך קרה ערב מלחמת ששת הימים, כך היו ההבטחות על שקט ארוך טווח ושלווה בדיונים על סגירת יחידות וקיצור השירות ערב מלחמת יום הכיפורים, וכך גם הדיונים באותם הנושאים, ערב אינתיפאדת אל-אקצה בשנת 2000.

הקשר בין הערכות על המלחמה שאיננה צפויה לפגיעה בכשירות היחידות הלוחמות, הגיע לשיאו לפני מלחמת לבנון השנייה. ממרחק 7 השנים שחלפו מאז, היום ברור כי המהלומה האווירית שספג חיזבאללה בשנת 2006 אכן יצרה בקרבו הרתעה חריפה. עם זאת, יש לזכור כי במשך 34 ימי הלחימה, לא הצליחו כוחות הקרקע, שהיו בלתי-כשירים ללחימה בכל היבט שהוא, להביא להפסקת ירי הרקטות, ומאות אלפי אזרחים נותרו בתחושת חוסר אונים. גם ערב מלחמת 2006 הבטיחו המומחים ש"הקטיושות יחלידו על כני השיגור שלהן", אך בפועל התרחש ההיפך.

לאלה הטוענים כי האויב עסוק בענייניו יתר על המידה מכדי לאיים על ישראל, ראוי להזכיר שאותה הטענה בדיוק נטענה ב-1967 כלפי צבאו של נאצר, שערב הכנסת כוחותיו לסיני היה מסובך בלחימה בתימן. גם אז הכל נשמע הגיוני כל כך, עד הרגע שבו השליט המצרי החל לפעול בניגוד להגיון הישראלי. המומחים שהסבירו לישראלים על כך ש"נאצר מסובך בתימן ולכן…", היו גם אלה שהסבירו להם שסאדאת, שהחליף את נאצר, הוא שליט אפור וחלש. התוצאות ידועות. וכמו במקרה של נאצר ב-1967 וסאדאת ב-1973, איש איננו יכול להיכנס לראשם של אסאד או מורסי. אין לדעת מה יניע את החלטותיהם מחר בבוקר. צה"ל צריך להיות ערוך כלפי כל אפשרות.

המהפכות במדינות שסביב ישראל לא פגמו ביכולות ההתקפיות של צבאותיהן. הצבא המצרי הענק וגם צבא סוריה, נשארו בעלי יכולת, ואפילו רכשו יכולות חדשות. אולי דווקא בגלל בעיות הפנים, תחת פיקוד הולם ובתוספת מעט מוטיבציה אנטי-ציונית, הם יכולים באחת לעבור מעיסוקם הנוכחי לאיום על ישראל.

ובכל זאת, חובה לקצץ

הצבא חייב אם כן להיות מוכן למלחמה. ויחד עם זאת, חובה על הממשלה הבאה לכפות קיצוץ דרמטי בהוצאות הביטחון, ולבצע אותו הרבה לפני יתר הקיצוצים. ניהול חדש, יעיל ותקיף של תקציב הביטחון, יכול ליצור מצב שבו לא תהיה לקיצוץ כל פגיעה בכושרו הקרבי של צה"ל. בתקווה שאהוד ברק אכן יתפנה סוף סוף לעשות לביתו, מן הראוי ששר הביטחון הבא לא יבוא מקרב בוגרי המערכת הצבאית. רק מי שיבוא מחוץ לאותה מערכת יוכל לפעול ללא מורא לניכוש ערוגות הביטחון מעשבי הבר המכסים בהן כל חלקה טובה.

מי שיבחן ללא משוא פנים את הביטחון על כל שלוחותיו, כולל צה"ל, ימצא כי האימונים ורכש אמצעי הלחימה, אלה שבפגיעה בהם מאיימים עלינו, הם רק סעיף קטן בהוצאות האדירות של המשרד. פנסיה תקציבית שמנה, הטבות מופרכות, עיסוק בתחומים שאינם תורמים מאומה לכשירות המבצעית, וכן – גם העלות האדירה של הטיפול בנכים, ובעיקר מה שסביבם – כולם ראויים לבחינה מחדש טרם שנוטלים כדור אחד מהחייל המתאמן והלוחם.