אליוט אברמס הוא איש מדיניות יחיד-סגולה. יהודי אמריקני, שהיה בעל השפעה רבה בממשל בוש, אשר השקיע יותר זמן, מחשבה, ומאמץ בסכסוך הישראל-פלסטיני מאשר רוב הפוליטיקאים הישראלים
"תוודא", אמר לי אליוט אברמס, "שהרעיון שלך יהיה הטוב יותר, ואז דחוף אותו באופן אגרסיבי".
הוא הציע לי את העצה הזאת עוד ב-2006, כאשר עבדתי תחתיו במועצה לבטחון-לאומי. באותה תקופה הייתי מעורב בסכסוך טפל עם משרד אחר בבית-הלבן, שהפעיל לחצים בסוגיית עיצוב המדיניות כלפי לבנון – תחום שהיה תחת סמכותי מבחינה ביורוקרטית.
כשסיפרתי לאברמס על כוונתי להגיד למנהלו של אותו משרד מסיג-גבול לחדול מהתערבותו, הוא יעץ לי להימנע מכך.
"אף פעם אל תאבק על תחומי שליטה", אמר לי, כשהוא מכוון לכך שאף פעם לא כדאי לעמוד על סמכותי תוך נפנוף בטבלת המבנה הארגוני של הבית-הלבן, "תאבק על בסיס רעיוני".
מאבק למען הרעיון הטוב יותר הוא מוטיב מרכזי השזור בספר, המתאר את שהתרחש מאחורי הקלעים ביחס למדיניותו של ג'ורג' וו. בוש בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסיפור מציג כיצד בוש, אחרי שכבר התנער בדרמטיות מהקונצנזוס של המומחים למזרח-התיכון, עשה סיבוב פרסה ואימץ אותו מחדש. לדעתו של אברמס, התנערותו המקורית של בוש הייתה הדרך השקולה יותר, והשקפה זו ראויה לתשומת-לב. אליוט אברמס היה אחד מנושאי התפקידים המשפיעים ביותר שפעל בנושא זה; בנוסף, הוא אדם של רעיונות. רק מעטים הם האמריקנים שאפשר לזקוף לזכותם מחשבה כה עמוקה על הסוגיות הישראליות-פלסטיניות.
ספרו של אברמס, Tested by Zion מהווה שני ספרים הכרוכים יחד. בנוסף על היותו דיווח אישי גלוי-לב, זהו ספר היסטוריה הכתוב בקפידה, השוזר קטעים מראיונות עם אנשי מפתח אמריקנים, אירופאים, ומזרח-תיכוניים שנטלו חלק בארועים. גם העדויות הללו לבדן הופכות את הספר למקור חיוני עבור כל מי שרוצה להבין את התפתחות המדיניות האמריקנית כלפי המזרח-התיכון. אך הספר אינו מכיל כרוניקה בלבד; לבו ונשמתו מכוונים להגן על נטישתו של בוש את מדיניות-החוץ של "הקונצנזוס". ככזה, הספר מייצג את הגירסה המשכנעת ביותר של ההשקפה הניאו-קונסרבטיבית על הסכסוך הערבי-ישראלי.
בהצגת טיעוניו אברמס גלוי במיוחד – לעתים, עד כדי להדהים. הוא אינו עושה כל מאמץ, לדוגמה, להסוות את חילוקי-הדעות העמוקים שהיו לו בקדנציה השנייה של בוש עם מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, שהייתה אחראית לכך שבוש חזר ואימץ מחדש את החכמה המקובלת. עלילת המשנה הזאת מהווה חקר-מקרה מרתק על גישתו ממוקדת הרעיונות של אברמס לפוליטיקה ביורוקרטית.
ככלל, פקידים בכירים נוטים להימנע מהזדהות יתרה עם דרך פעולה מסוימת כלשהי, פן יורחקו ממסדרונות הכוח כשיתחלף מצב-הרוח בצמרת. אברמס נהנה מתקופת השפעה יוצאת-דופן באורכה, אך כשרייס ניתבה את המדיניות חזרה לגישה המקובלת, הוא נדחק לתפקיד ספקן הבית.
"היינו ככה קרובים": אשליית הקונצנזוס
ה"קונצנזוס" שהנחה את מדיניותה של רייס מוכר לכל מי שאי-פעם קרא מאמר מערכת בנושא ב-ניו-יורק טיימס. לפי השקפה זאת, ממשל קלינטון כמעט פתר את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי: "היינו ככה קרובים", אומרים הדוגלים בגישה זו, כשהם מצמידים את האגודל שלהם לאצבע המורה. "כל אחד יודע כיום את קווי-המתאר של עסקת שלום".
המחסום העיקרי להגעה להסכם (כך גורסת החשיבה המקובלת) היה הברית הבלתי-קדושה בין הימין הישראלי לבין תומכיו רבי-העוצמה בקונגרס. לו רק היה בוש דופק באגרופו חזק מספיק על שולחן ראש-הממשלה הישראלי, הוא היה מצליח לארגן עוד לחיצת-יד היסטורית על מדשאת הבית-הלבן.
על בסיס חשיבה זו שכנעה רייס את בוש לכנס את ועידת אנאפוליס ב-2007 ולפתוח מירוץ להסכם שלום בין הישראלים והפלסטינים. אברמס מעולם לא השתכנע בתבונתה של גישה זאת: "אינני אופטימיסט", הוא כותב, "בקשר להגעה להסכם הקבע, מפני שהפשרות הנדרשות קשות ביותר הן עבור הפלסטינים והן עבור הישראלים". שני הצדדים מכירים זה את זה היטב; אין להם קושי לדמות את קווי-המתאר של הסכם שלום, והם אינם מעדיפים אותו על-פני הסטטוס-קוו.
זוהי, לדעתו של אברמס, המציאות הקשה. קונדוליסה רייס, וכפי שמשתמע, כל המומחים ה"ריאליסטים" למדיניות חוץ – ברנט סקוקרופט, ג'יימס בייקר, קולין פאוול – בעצם דגלו במדיניות המבוססת על פיקציה.
ב-2006 עוררו טענות כאלה לעג מצד הממסד של מדיניות-החוץ. "תהליך השלום" הפלסטיני-ישראלי הוא תעשיה רב-לאומית, ובארה"ב, באירופה ובמזרח-התיכון תלויות אלפי קריירות של מומחים-בעיני-עצמם בצוותי-חשיבה ובאוניברסיטאות, כמו גם של מעצבי מדיניות-החוץ במסדרונות הממסד, בהנצחת הגישה המקובלת. לכן התקבלו בשלוש יבשות קווי המדיניות של בוש, שבעטו במוסכמות, בביטול ובמחאה בוטה, כאילו היו המצאות מופרכות של ניאו-קונסרבטיבים צבועים המנסים לקדם מדיניות פרו-ישראלית חסרת-תוחלת תחת כסות של טיעון אסטרטגי.
אברמס מציג תיקון בעל ערך. למרות שהוא מליץ יושר משכנע בעד הסכם שלום, הוא טוען שהחיפזון להגיע מהר להסדר-הקבע פשוט לא יצלח. פתרון בר-קיימא של שתי מדינות ניתן להשיג רק אט-אט ובזהירות מירבית. השלום, כותב אברמס, "ייבנה על יסוד המציאות, לא על-סמך תקוות".
מדיניות ג'ורג' וו. בוש של "סגירת המרווחים" בין וושינגטון לירושלים, לא הייתה, כפי שנטען, הפיכת הבית-הלבן לחותמת גומי של ישראל. להיפך, זו הייתה שיטה למיקסום המינוף האמריקני – ולעתים היו תוצאותיה ראויות למחיאות-כפיים אפילו מצד מבקריו. לדוגמה, תומכי המירוץ המהיר להסכם-הקבע מחו נגד ההתנחלויות הישראליות והצביעו עליהן בתור המחסום הגדול ביותר להשגת מטרתם. אך מעטים שמו לב לעובדה שמדיניותו של בוש הובילה לנסיגה מעזה – התפתחות שהביאה לפירוק יותר התנחלויות מבכל תקופה אחרת מאז 1982.
להשקפתו של אברמס, רק כאשר התנער בוש מהמוסכמות המקובלות הוא פתח הזדמנויות חדשות לפתרון שתי המדינות. זוהי עצה טובה לברק אובמה, בייחוד כשהוא מעצב את דרכו בקדנציה השנייה. אכן, זוהי עובדה שמעטים המכירים בה, שמדיניותו של אובמה פשוט ממשיכה את המסלול שהתווה בוש ב-2006, ובמשך כמעט שבע שנים המוסכמות המקובלות הן שהנחו את הדרך. אך היכן ההצלחות הגדולות שאפשר לחגוג?
לאחרונה, כאשר נתקלתי במקרה בעוזר בכיר של רייס בטיסה, הצבתי לפניו את השאלה הזאת בשובבות מסוימת. "אבל היינו כל כך קרובים", הוא הגיב, והצמיד את אצבעו לאגודלו במחווה המקובלת. "פתרנו 95% מהסוגיות המפרידות בין הפלשתינאים והישראלים" – ואני בטוח שהוא צדק. אלא שרק חמשת האחוזים הנותרים הם הקובעים.
מה שנדרש כעת אינו דחיפה מחודשת למען משא-ומתן, אלא רעיון טוב יותר. הספר Tested by Zion הוא מקום טוב להתחיל בחיפוש.
מייקל ס. דוראן הוא עמית בכיר במכון ברוקינגס, ולשעבר סגן עוזר לשר ההגנה ומנהל בכיר לענייני המזרח-התיכון במועצה לבטחון-לאומי
לדעתי הבעיה ב"הסכם השלום ישראל-פלסטין" והקושי להגיע להסכם היא הרצון להסכם כולל. עם כל חסרונותיו של הסכם אוסלו על מגוון יכולות שניתנו מוקדם לפלסטינאים, ההסכם היה מעין התקדמות בדרך ולא הסכם כולל ובכך חוזקו ולכן יישומו בשטח במידה רבה עוד שריר וקיים.
ישראל והפלסטינאים לא יכולים לסגור את כלל הסוגיות, אבל ניתן לסגור סוגיות רבות, להקל על שני הצדדים וליצור מחוייבויות. חשוב שהמחוייבות תהיה משני הצדדים ומגובה בהבטחות אירופה וארה"ב- לדוגמה, אם הפלסטינאים ימשיכו לא לעמוד בהבטחה שלהם מהסכם אוסלו להפסיק את ההסתה והשנאה בבתי הספר ובתוכניות הלימוד, העזרה הכספית האירופאית והאמריקאית תוטל בספק ואף תעצר. לא יתכן שישראל עמדה בהתחייבויותיה מאוסלו והסכם וואי (אהוד ברק לבסוף ביצע כמעט את כל הצד הישראלי על אף שהצד הפסלטיני לא עמד אפילו בשלב הראשון של הסכם אוסלו) בעוד הפלסטינאים ממשיכים להפר את ההסכמים תחת חסות אירופה וארה"ב.
כל סוגיה שתסגר בהסכם תקדם את הסוגיה הבאה- בטחון, חובות בטחון, תנאים בטחוניים וזכות התערבות ישראלית בעת אי עמידה בהסכם, קנסות להפרות גבול והפרות התחייבות, הסכמים כלכליים ופיתוח ואפילו חובות איכות סביבה וחובת התנהלות דמוקרטית ברש"פ (כולל הוצאה מהחוק של זרמים לא דמוקרטיים כנדרש בדמוקרטיה).
הסכמים כאלו כבר יהפכו את המצב ליותר נסבל, יותר ברור ויובילו עוד כך וכך שנים גם לאמון ואף לסגירת שאר חלקי ההסכם, כולל הגדרות לחלוקה סופית של שטחים. הנסיון לעשות הסכם כולל מטרפד הרבה הסכמות שלמעשה רבות מהן כבר פועלות בשטח, אך מגובות בלא יותר מטוב ליבם של המנהיגים (או רצונם להישאר בחיים ולא להיזרק מהשלטון בהפיכה כאשר מדובר ברש"פ). ה"קונצנזוס" טועה ביותר מ"היינו ככה קרובים" אלא בעיקר טועה במחשבה שאפשר לקיים משא ומתן כאשר לוחצים באמת רק על צד אחד כאשר לצד השני לא היה וגם לא יהיה מה להפסיד בתוך ההתנהלות הזו.