יאיר לפיד: הנה הכסף

לאזן גרפים בגיליונות אקסל זה אולי דבר משעמם, אבל – מה לעשות – זה מה שבסוף מניע את העניינים. בועז ארד ואלי שני עוזרים ליאיר לפיד למצוא את הכסף

לאזן גרפים בגיליונות אקסל זה אולי דבר משעמם, אבל – מה לעשות – זה מה שבסוף מניע את העניינים. בועז ארד ואלי שני עוזרים ליאיר לפיד למצוא את הכסף: מסי הון גבוהים, הוצאות ממשלתיות אינסופיות, ושווקים חנוקים, הם רק חלק מגורמי המשבר המתרגש על המשק הישראלי. כמה תובנות מקצועיות וערכיות ששר האוצר כנראה לא ישמע מיועציו

עדיין מחפש את הכסף. צילום: מתניה

לכבוד שר האוצר יאיר לפיד,

אתה אוחז היום בגלגל הגה ספינת הכלכלה הישראלית. מדובר בספינה כבדה, שלא קל להסיטה ממסלולי התנגשות ומשברים. היא נושאת, לצד מטען יקר של הישגים, גם מטען חובות כבד המקשה על תנועתה, סותם את המחסנים, ומשקיע אותה מתחת לקו הציפה. הוכחת כי למדת את מנגנוני התפעול של הדמוקרטיה הישראלית והשכלת לנהל את הקמפיין הנכון בזמן הנכון. ידעת לגייס אהדה ממאות-אלפי אזרחים שהעניקו לך את קולם. כעת עליך להתמודד עם הפוליטיקה המדינתית, הנוטה, לפחות בתחום הכלכלי, לצמוח כגולם הקם על יוצרו.

הרברט ספנסר, הוגה הדעות האנגלי בן המאה ה-19, כתב: "הפוליטיקאי המתגנדר בתועלת שתצמח ממטרותיו חושב פחות מכל אודות התוצאות העקיפות של מעשיו … אלה שהמציאו את הענקת הרשיונות למסבאות, חשבו על הסדר הציבורי ולא על יצירת בעלי-אינטרסים, המשפיעים מאוד על הבחירות, ולשלילה". ישראל של המאה ה-21 קוצרת את הפירות הבאושים של הרגולציות, התקנות, והחובות, המחניקים את חירויותינו והופכים את המדינה שהתיימרה להטיב עם הציבור לנוגש הרודף אחר כל יזם ויצרן על מנת למסותו ולהגבילו. כפי שתווכח לדעת, מדינת ישראל מתקשה לתפקד כמסגרת תומכת לשגשוג וחירות, אלא היא מפליגה במסלול (צובר הריבית) של פגיעה בחירותם וברכושם של אזרחיה.

צריך חופש כמו אוויר לנשימה

מפת הניווט של מדד החופש הכלכלי, מדרגת את מדינות העולם על-פי יחסן לזכות הבסיסית של כל אדם להיות בעל השליטה על עבודתו ורכושו. התמונה המתגלה לאור המדד עגומה: ישראל הולכת ומתדרדרת. בעוד מדינות כמו קנדה, ניו-זילנד, שווצריה ואוסטרליה, להן היינו רוצים להידמות, מפארות את ראש הטבלה, ישראל ממוקמת במקום ה-51, מתחת למדינות כמו עומן, ארמניה וקולומביה. על-פי נתוני 'מכון ירושלים לחקר שווקים', אדם עובד בישראל משקיע 192 ימי עבודה בשנה על-מנת לשלם מיסים, מתוכם 68 ימים למימון הלוואות וחובות. המצב בו רוב עמלו של אדם נלקח ממנו אינו רק מצב של שיעבוד אישי, הוא גם פוגע אנושות בצמיחה ומסכן את המדינה. כדי להבטיח עתיד טוב לאזרחי המדינה, עליך להציב כמטרה להוביל את ראש הטבלה ולהפוך את ישראל למדינה החופשית והעשירה בעולם.

קרטלים ומונופולים

לא במקרה פרצה מחאת קיץ 2011 בשל מחירי הקוטג' והדיור. בשוק החלב שולטים קרטלים מסואבים בחסות "חוק החלב" האוסר ייצור, ייבוא ושיווק, ומונע תחרות על-ידי מכסות למקורבים. בדומה, שוק הדיור ממחיש את הכבלים האוסרים את השווקים בישראל. שוק הדיור סובל מעודף רגולציה, שליטה מוחלטת של המדינה בקרקעות, מיסוי כבד על חומרי-גלם, איסור תחרות במונופול המלט, ומגבלות דרקוניות על יבוא מוצרים וכוח אדם; מה הפלא שאיש אינו מסוגל לספק את הביקוש והמחירים ממריאים? כתרופה מציעים לנו עוד ועדות ועוד מעורבות ממשלתית בגיבוש ועיצוב קריטריונים של תכנון מרכזי, שיטייב, כמו תמיד, לקבוצת הלחץ היעילה ביותר. את המחיר ישלמו שאר אזרחי ישראל.

ממשלה, חברות ממשלתיות וועדים

שכרו של כל עובד שלישי בישראל מגיע ברובו, ישירות או בעקיפין, מהמדינה. הניתוק של חלק כה גדול מכלכלת ישראל מחוקי השוק – בהם נענש ספק גרוע על-ידי הצרכנים ומתוגמל מי שמעניק שירות או מוצר איכותי – הוביל להצמחת גידולי פרא בדמות הוועדים והחברות הממשלתיות. החל ברשות שדות-התעופה, הרכבת והנמלים, המשך בחברת החשמל, וכלה במקורות. חברות אלו, שמונו כמונופולים לשירותים ומוצרים חיוניים מתוך כוונה טובה להבטיח אספקתם הסדירה, הפכו את הסחיטה של משלמי המיסים לאומנותם ואת חסימת השוק מפני התייעלות ותחרות להתמחותם. משקי הבית בישראל נמצאים בחוב של עשרות-אלפי שקלים כתוצאה מכך. חובה של חברת החשמל בלבד נאמד בכ-70 מיליארד ש"ח, ויעלה לכל משק בית כ-35 אלף ש"ח.

חובות, חובות, ועוד קצת חובות

זה הוא רק קצה קרחון החובות הנראה. רובו של הקרחון שקוע מתחת למה שנראה, ומורכב ממאות-מיליארדים להם התחייבה מדינת ישראל במסגרת החובות האקטוארים של הביטוח-הלאומי, הפנסיות הצבאיות, תוכניות לאנרגיה מתחדשת, ושלל תוכניות ממשלתיות, שכל אחת מהם נדמתה בשעתה ראויה ומוצדקת מאין כמוה, אך ניהולה חסר-האחריות הצמיח חובות שהולכים ונערמים.

הוכן על ידי אורי רדלר על פי הדו"חות הכספיים של הביטוח הלאומי ודו"ח האקטואר של הביטוח הלאומי.

מיסים, מיסים, ועוד מיסים

גזרות המיסוי בהן נקטה ממשלת נתניהו האחרונה, על-מנת לסתום את הדליפה בספינת הכלכלה, מדגימות את אשר מצפה לנו. הגדלת המע"מ, מס ההכנסה, מס החברות, מס המעסיקים, מס הדיבידנדים, הגדלות המס לרכישת רכב ותוכניות לעליות נוספות במיסי רכב ודלק, עליה במחירי המים, הארנונה והחשמל, העלאת ההפרשות עבור הפנסיה לעובדים, מס הבירה, והעלאה נוספת שצפויה בשנה הבאה.

כבר עתה החלה מורגשת העצירה הכלכלית המלווה תוכניות מיסוי אגרסיביות. את השאלה "איפה הכסף?" יש  לשאול את האנשים הממליצים להעלות מיסים. ככל שיעלו המיסים, תתגבר ההאטה בפעילות הכלכלית, יצנחו ההכנסות ממיסוי, ותצמח הכלכלה השחורה. בנק ישראל קבע שהעלאת מס ריווחי הון הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתשואת החסר של הבורסה הישראלית. כאשר הבורסה במשבר, נפגעים מגזרים רבים ובסופו של דבר גם כלל החוסכים במשק. ח"י אחוזי מע"מ נשמע טוב בגימטריה, אך מבחינת בעלי עסקים רבים ממעמד-הביניים המשמעות היא קריסת העסק.

מעלים מיסים, מורידים רווחים

להוריד את נטל המס, לשחרר את השווקים

העמקת החובות והגדלת נטל המיסים היא הפתרון ה"קל" שאולי ידחה משבר מיידי, אך יצור משבר עמוק ומתמשך יותר. כידוע, מנסה כל פוליטיקאי לדחות את המשבר למשמרת של הבא אחריו. מדינאי נוהג אחרת. בנאומו אודות מסחר חופשי בשנת 1904 אמר צ'רצ'יל: "האם יכולים אנשים למסות את עצמם לכדי שגשוג? האם יכול אדם לעמוד בדלי ולהרים עצמו בידית?" האמת הבסיסית הזאת לא השתנתה והיא מובילה אליך, הקברניט במשמרת הנוכחית.

המאבק לצמצום הממשלה ומספר השרים ראוי לשבח ומסמן את הכיוון הנכון. אך קשה יותר וחשוב יותר ממספר השרים הוא המאבק על הקטנת המעורבות וההשפעה של הפוליטיקאים על הכלכלה. אחד היעדים החשובים ביותר שתוכל להציב במסגרת מאבק זה הוא הפחתת החוב הציבורי. כאמור, אנו עובדים  68 ימים בשנה אך ורק לשרת את החוב הציבורי. כל עסק פרטי שהיה נאלץ לשלם חלק כה גדול מהכנסתו על-מנת להחזיר חובות היה פושט רגל מזמן.

אדם פרטי, חברה מסחרית או מדינה השוקעים בגרעונות חייבים, כדי להיחלץ מן המערבולת השואבת אותם למצולות, להגדיל את העושר ולהקטין את ההוצאות. בפני הגדלת העושר הכללי עומד למכשול משטר של פריווילגיות, שהפך חלקים נרחבים מהכלכלה הישראלית לתלויים באישורים מיוחדים, תקנים ורגולציות. אלו מונעים פיתוח, שגשוג ותחרות, שאת השפעתם המבורכת ניתן לראות בשוק ההייטק, החופשי יותר מאחרים. בענף הבנקאות לא קמו מתחרים חדשים מזה עשורים רבים. שוק החינוך חסום לכל יוזמה עצמאית, ומשרד החינוך עסוק במלחמה נגד יוזמות עצמאיות. שוק הסלולר עדיין מסובך ברגולציה שמונעת תחרות חופשית. ועוד, ועוד. לכל מקום אליו תביט, מדינת ישראל, שהיתה מסוגלת להפגין ביצועים של סוס מירוץ אצילי, נוהגת כאתון עקשנית.

לפנינו מסע מאתגר ורב-סיכויים וסיכונים. על-פי תוכנית ההפלגה נלמד בקרוב אם תהפוך לדמות טראגית כקפטן אדוארד סמית, קברניט הטיטאניק, או שתצליח להתנשא ולנווט את ספינת הכלכלה הישראלית כקולומבוס, אל הארץ המובטחת.

אלי שני הוא כלכלן וממוביל המאבק נגד מס רווחי ההון. בועז ארד הוא ממייסדי התנועה הליברלית החדשה ומנהל מרכז איין ראנד בישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. מה יקרה אם מדינת ישראל תתן לעצמה את האפשרות להדפיס כסף.
    תעשה בנק זמני שישלם את כל הגרעונות. ואז תעשה סוג של ריסט לבנקים ומשם נתחיל כלכלה נקייה מחוב?