פוטאש בורחת מרפובליקת הבננות הישראלית

פוטאש, חברת הענק הקנדית לחציבת אשלג, חזרה בה מכוונתה לרכוש שליטה בחברת כימיקלים לישראל (כי"ל) המצליחה • הנימוק של מנכ"ל פוטאש למהלך, צריך להדליק נורה אדומה בקרב בכירי הממשלה. לדבריו, לא ניתן לסמוך על יציבות ההסכמים הכלכליים שהמדינה עורכת, שכן בכל רגע היא עלולה לחוקק חוק פופוליסטי שפוגע ברווחי החברה המשקיעה • לשרי הממשלה צריך להיות ברור: הנזקים ממשיכת ההשקעות עולים בהרבה על הרווחים הזניחים יחסית מהגדלת התמלוגים 

כתב: אורי רדלר

בשבוע שעבר הפכנו באופן רשמי לרפובליקת בננות. ענקית האשלג הקנדית פוטאש, המחזיקה בכ-14 אחוז מחברת כימיקלים לישראל (כי"ל) הכריזה בדו"ח הרבעוני שלה כי היא חוזרת בה מכוונתה לרכוש שליטה בכי"ל. "אף שאנו מאמינים שעסקה כזאת תניב יתרונות רבים לבעלי המניות בשתי החברות ולמדינת ישראל", אמרו בפוטאש, "חייבת להתקיים נכונות לקבל השקעות זרות וביטחון בקיום הכללים הנוגעים להשקעות זרות". לשון הדו"ח מנומסת מאוד, אך משתמעת ממנו אמירה ברורה: פוטאש אינה מוכנה לעשות עסקים ברפובליקת בננות: מדינה בה חוק אינו חוק וכלל אינו כלל.

בשיחת ועידה על רווחי הרבעון היה מנכ"ל פוטאש, ביל דויל, מעט יותר גלוי. הוא סיפר על פגישתו עם רה"מ נתניהו, ועל התרשמותו מכך שנתניהו מבין את חשיבותן של השקעות זרות ומפתיחותו לנושא (אף כי העיתונות, כך ציין, טעתה בכחודש וחצי ביחס למועד הפגישה), אך הבהיר: "יש בישראל מהומה פוליטית… יש קואליציה חדשה שם, תבין, ויש משחק פוליטי על כל העניין הזה ויש תגובה רגשית של התושבים. יש אנשים שונים בישראל שרוצים להיות ראש הממשלה… נצטרך לחכות ולראות מה יקרה שם". כלומר, אף שפוטאש מעוניינת בעסקה, היא אינה מעוניינת להשקיע את כספה במדינה שבה הכללים נקבעים ומשתנים בהתאם למאבקי כוח פוליטיים בין האנשים השונים, "שרוצים להיות ראש ממשלה".

בפוטאש לא החליטו לסגת מכוונת הרכישה רק בגלל הפופוליזם של שלי יחימוביץ' או בגלל תקוותיו של לפיד להפוך ראש ממשלה. שורה של אירועים והחלטות, כמו גם אווירה ציבורית עכורה, הביאו משקיעים מהעולם לשקול מחדש אם כדאי להם להשקיע בישראל. ניתן למנות כאן את ועדת ששינסקי, שספקה למדינת ישראל תירוץ לשנות בדיעבד את הסכמיה עם חברות הגז; את הלחץ המתגבר על כי"ל להעלות את התמלוגים (או לאסור על מכירתה, או להלאימה); את המסע הציבורי הפרוע המנוהל נגד קידוחי פצלי שמן בעמק האלה; את העיכובים החוזרים ונשנים בהקמת מתקני אגירה לגז טבעי בחופי ישראל; סערת הצווחות הפופוליסטית סביב "הרווחים הכלואים"; את הקריאות והחרמות נגד בנק לאומי על תספורת החוב לדנקנר (כלומר, ויתר על חוב אבוד לטובת פירעון חלקי); ועוד שלל שינויים גחמניים נוספים בכללי המשחק בתחום ההשקעה והמימון. משקיעים אוהבים לדעת מה יקרה מחר ואינם מחבבים מצב שבו כללי המשחק מופרים בהתאם להרכב הקואליציה.

טרף קל

חברות העוסקות במשאבי טבע הן הקרבן החביב על שליטי רפובליקת בננות. האשלג, הנפט, הגז, היהלומים או הזהב אינם הולכים לשום מקום. הכסף שהושקע במשאבי טבע גם אינו קל רגליים. חברה שהשקיעה מיליארדי דולרים בחיפוש, בקידוח ובכרייה, תעדיף לעתים קרובות לשאת נטל מיסוי ותמלוגים גבוה יותר, מאשר לאבד את כל השקעתה. חברות העוסקות במשאבי טבע רגילות בשליטים גחמניים ופופוליסטיים. שליטים מסוג זה אף נוטים לפרקים להלאמה, כפי שראינו בוונצואלה ובארגנטינה, משום שהם יודעים כי גם בניהול מדינתי כושל עדיין יהיה ניתן להפיק רווח כלשהו ממשאבי הטבע.

בכל זאת, קשה להבין את הגיון משחקי ההפקעה בישראל. שני הנכסים העיקריים שהמדינה יכולה להניח ידה עליהם הם שדות הגז הטבעי ומפעלי כי"ל. בשנת 2012 נהנתה כי"ל במפעליה בישראל מרווח לפני מס של כ-1.1 מיליארד דולר. היא שילמה לממשלת ישראל תמלוגים של 75 מיליון דולר והוסיפה תשלומי מס בשיעור של 221 מיליון דולר (לא כולו בישראל). הפוטנציאל להכנסה נוספת כאן מוגבל. אפילו אם התמלוגים יועלו פי שלושה או ארבעה, ההכנסה הנוספת הצפויה תסתכם בכמיליארד שקל.

שדות הגז הטבעי תמר ולווייתן נראים מפתים יותר. לפי נתונים עדכניים על מחיר הגז הטבעי, ההכנסות משדה תמר עשויות להגיע לכ-32 מיליארד דולר לאורך חיי השדה, ואילו ההכנסות מלווייתן עשויות להסתכם בכ-55 מיליארד דולר. קשה להעריך במדויק מה תהיינה הכנסות המדינה, שכן אלו תלויות במחיר הגז הטבעי, בהוצאות למפעלי הנזלה, צינורות, הובלה ומתקנים נוספים, בהזרמה ובשוק היעד לגז (אכיפת מכירת הגז הטבעי בישראל ובזול תקטין מאוד את הכנסות המדינה מתמלוגים), אך אומדן סביר עשוי להעמיד את ההכנסות על 2.9-4.1 מיליארד שקל בממוצע לשנה.

הגברת המיסוי והגדלת התמלוגים עשויה, לפי נתונים אלו, להגדיל את הכנסות המדינה, בהשוואה לתשלומים החזויים בלי תוספת לתמלוגים, בכ-3-4 מיליארד שקל לשנה. זו תוספת נכבדת, המהווה כאחוז אחד מתקציב המדינה, אך קשה מאוד לראות בה מהפכה המשנה סדרי ארץ. לשם השוואה, ממשלת נורווגיה נהנית מהכנסות של כ-300 מיליארד שקל לשנה מנפט.

קשה אפוא לעמוד על ההיגיון הכלכלי שמוביל להרתעת משקיעים זרים לשנים, תמורת הגדלת הכנסות צנועה יחסית. לו לפחות עמדו לרשות ישראל אוצרות הטבע של נורווגיה או ערב הסעודית, כי אז ניתן היה לפחות להבין את מניע הרווח אל מול הפגיעה. רוסיה, לדוגמה, מתנהלת כסניף של קוזה נוסטרה פינת רחוב קג"ב – אך יש לה לפחות אוצרות טבע לנופף בהם לפני אפם של משקיעים חמדנים. ישראל, לעומת זאת, מתנהלת כמו אדם שהחליט מטעמי תקציב להפוך שודד בנקים, ובחר לו כמטרה ראשונה ואחרונה לא את מרתפי הזהב של פורט-נוקס, למשל, אלא את סניף חסכון והלוואה במטולה.

מעבר לשיקול הכלכלי הצר, יש גם שיקול כלכלי רחב. על־אף פגמים לא מעטים בהתנהלותה, הייתה ישראל בשנים האחרונות אחת הדוגמאות הנדירות למדינה שהתנהלה בשיקול דעת כלכלי, לפחות בהשוואה יחסית. מצב כזה הוא הזדמנות נדירה למשוך לישראל משקיעי חוץ חובבי יציבות. במצב הכלכלי בעולם היום, הסיסמה "השקיעו כסף במדינה שלא תפשוט את הרגל בשנתיים הקרובות" יכולה להיות אטרקטיבית מאוד. במקום, אנחנו משקיעים בפיתוח הסיסמה "השקיעו כסף במדינה שתפשוט את עורכם בשנתיים הקרובות". לא חבל?