לאחר למעלה מ-60 שנה התמלאו התנאים המאפשרים לישראל להתקבל כחברה במועצת הביטחון של האו"ם. בדיוק אז הגישה גרמניהאת מועמדותה וטירפדה את הכל
לאחר למעלה מ-60 שנה התמלאו סוף-סוף התנאים המאפשרים לישראל להגיש מועמדות לחברות במועצת הביטחון של האו"ם • אלא שבדיוק אז החליטה גרמניה גם היא להגיש מועמדות לגוף הבינלאומי החשוב, ובכך לטרפד כמעט בוודאות את סיכויי ישראל • האם מדובר במדיניות חוץ גרמנית עקבית, או בניסיון ל"העניש" את ישראל על רקע הסכסוך עם הפלסטינים?
כיאה לארגון השלום העולמי, האו"ם מושתת על עקרון של שוויון בין מדינות, כמצויין בסעיף 2 במגילת האו"ם: "הארגון מבוסס על עקרון השוויון הריבוני של כל חבריו". עקרון זה נחשב מרכזי ביותר מכיוון ש"מטרות האו"ם ניתנות ליישום רק אם ייהנו המדינות משוויון ריבוני ויעמדו במלואן בדרישות עיקרון זה ביחסי החוץ שלהן", כדברי החלטה 2625 של העצרת הכללית של האו"ם, משנת 1970. ואולם, למרות המלל הנשגב, ישנה מדינה המופלית לרעה מאז הצטרפותה לארגון, אי-שם ב-1949, הלא היא ישראל.
במהלך למעלה מחמישה עשורים לא הייתה ישראל חברה באף גוש איזורי של האו"ם, מפני שהגוש האיזורי אליו משתייכת ישראל גיאוגרפית – 'הקבוצה האסייתית', שבה רוב ערבי – סירבה לקבל את ישראל לשורותיה. ללא חברות בגוש איזורי, נחסמת בפני מדינת ישראל היכולת להגיש מועמדות לגופים רבים של האו"ם, החל ממועצת הביטחון ועד מועצת זכויות האדם, באשר חלוקת המושבים בהם מתבססת על מפתח איזורי ותמיכה של הגוש לצורך היבחרות.
המפנה הגיע, לכאורה, בשנת 2000, אז התקבלה ישראל לגוש ה'מערב אירופי ואחרות' (WEOG) כחברה זמנית, וביתר-שאת בשנת 2004, עת התקבלה כחברה קבועה. אולם חברות זו הייתה חלקית בלבד, וכללה רק את מטה האו"ם בניו-יורק, בעוד שבארבעת הסניפים האחרים של האו"ם (ניירובי, ז'נבה, וינה ורומא) מעמדה של ישראל הוא כ"משקיפה" בלבד. בשל כך, ישראל לא יכולה להגיש מועמדות לגופים שבסיסם בסניפים אלו, דוגמאת מועצת זכויות האדם, היושבת בז'נבה.
גרמניה מתערבת
ובכל זאת, למרות המגבלות שעוד נותרו, סוף כל סוף נפתחה בפני ישראל האפשרות להתמודד על מקום בארגוני האו"ם הפועלים מניו-יורק, שהחשוב שבהם הוא מועצת הביטחון. בשנת 2005 הגישה ישראל את מועמדותה מטעם WEOG לחברות במועצה לשנים 2020-2019. ישראל מעולם לא היתה חברה במועצת הביטחון, והייתה מנועה מלהגיש מועמדות עד לשנת 2019, בשל ההגבלות שהוטלו עליה בקבלתה כחברה זמנית ב-WEOG בשנת 2000. במידה וישראל אכן תקבל מושב במועצה בשנת 2019, הדבר יעלה את קרנה במערכת הבינלאומית ויחזק את תדמיתה כ'שחקן לגיטימי', אבל חשוב מכך – זה יאפשר לה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בגוף היחיד באו"ם שהחלטותיו בעלות תוקף חוקי ושיש לו יכולות אכיפה.
אלא שלרוע המזל, גם גרמניה הגישה לפני מספר שבועות מועמדות למושב במועצת הביטחון בשנים 2019-2020. המהלך מקטין את סיכויי ישראל לקבל את המושב באופן דרמטי, שכן במשחק ה'פופלריות' בתוך גוש ה-WEOG ומחוצה לו, גרמניה זוכה במרבית הקולות.
גורם מדיני ישראלי בכיר ציין בעקבות המהלך של גרמניה כי "הבענו את חוסר הנוחות שלנו מכך, ואנו נמצאים במגעים דיפלומטיים בעניין מול ממשלת גרמניה". יש לציין שגרמניה מנהלת קמפיין ארוך במטרה לקבל מושב קבוע במועצת הביטחון בדומה לארה"ב, רוסיה ומעצמות אחרות, להן זכות וטו במועצה. במסגרת זו מקפידה גרמניה להגיש את מועמדותה למועצה בכל פעם שחוקי האו"ם מאפשרים זאת, כך שמדובר ביישום עקבי של מדיניות החוץ הקבועה שלה. יחד-עם-זאת, גורם בשגרירות ארה"ב בישראל ציין כי ייתכן שהמהלך הגרמני נובע גם מאי-שביעות רצונה של גרמניה מהתנהלות הישראלית במשא-מתן עם הפלסטינים בתקופה האחרונה, ואחת ממטרותיה היא להדיר את ישראל מהגוף הבינלאומי האוחז בהשפעה כה-רבה על האיזור.
אז בואו נחשוב רגע למה זה קורה לנו ומה בדיוק אנחנו לא מבינים:
1. שכל העולם – אבל באמת כל העולם ללא יוצא מהכלל, חוץ מאיתנו כמובן, רואה בשטחים שמעבר לקו הירוק שטחים שנכבשו במלחמה ואשר חלים כל החוקים והאמנות הרלוונטיים.
2. שהעברת אוכלוסין של של המדינה הכובשת לאזורים כבושים היא מעשה הנוגד אמנות בינלאומיות ושאין לו צידוק עפ"י החוק הבינלאומי.
3. שאותם אנשים היושבים על האדמות שבאזורים הכבושים הם בעלי הגדרה לאומית ברורה שאין לגביה ספק ובתוקף כך יש להם זכות למדינה משלהם.
אז בין השאר הלאומים הגדולים, גם גרמניה מחזיקה בדעות אלה ונותנת לכך ביטוי בדרכה שלה.
אז מה לא ברור כאן לעם היושב בציון (המורחבת על חשבון אחרים)?