מאחורי הסיבוב: תיאטרון האבסורד של המו”מ

ישראל והפלסטינים נכנסים למשא-ומתן מתוך הסכמה נרחבת: שניהם מאמינים שהסכם-הקבע הוא איום קיומי.

מצא את ההבדלים: ה"שיחות הישירות" שארם א-שיח' ספטמבר 2010

ישראל והפלסטינים (נתניהו ואבו מאזן) נכנסים למשא-ומתן על הסכם-קבע לשלום מתוך הסכמה נרחבת: שניהם מאמינים שהסכם-הקבע הוא איום קיומי, ושניהם נחושים שלא להסכים בשום פנים על “שתי מדינות לשני עמים” ממערב לירדן.

חלוקת ארץ ישראל המנדטורית (מערב הירדן), אפילו בגבולות 1967 – שמשמעה 79% ליהודים ו-21% לפלסטינים – אינה יכולה שלא להותיר את הערבים כולם חדורים תחושות עזות של אי-צדק, עלבון והשפלה. ברור להם כי מדינה מפורזת, המורכבת מרצועת עזה והגדה המערבית (ואולי גם מחלקים של מזרח-ירושלים), ששטחה הכולל כ-5000 קילומטרים רבועים בלבד, פשוט אינה בת-קיימא מבחינה מדינית, לאומית וכלכלית, וייבצר ממנה לפתור את בעייתם של מיליוני הפליטים הפלסטינים.

לישראל, מדינה פלסטינית בגבולות 1967, ואפילו בלי גושי היישובים, מהווה סיכון קיומי. מדינת גדה-מערבית-רצועת-עזה, המונעת בכוחם של גורמים כלכליים, דמוגרפים ופוליטיים אובייקטיביים, תחתור באורח בלתי-נמנע לשליטה בשטחים נוספים ותנסה להתפשט. קרוב לוודאי שבשל סיבות אידיאולוגיות, פוליטיות וגיאוגרפיות, תהיה ישראל יעד מועדף להתפשטות כזאת.

התנועה הלאומית הפלסטינית מעולם לא הסכימה לחלוקת הארץ. כל פשרה של שתי מדינות תחייב את הפלסטינים לוותר על מרבית הארץ, לוותר על זכות הפליטים לחזור למולדתם, וגם להכיר במדינה יהודית בשלושה-רבעים מארץ ישראל.

את ישראל תחייב הפשרה לעקור עשרות רבות של ישובים ביהודה, שומרון ובקעת-הירדן, לפנות עשרות-אלפי תושבים, לחלק את ירושלים, ולהשלים עם ישות עוינת בנוסח רצועת עזה קילומטרים ספורים ממרכז הארץ ומנמל התעופה בן-גוריון, ומאות מטרים מהכנסת ומשרדי הממשלה בירושלים.

לפיכך, פשרת שתי המדינות לשני העמים היא בלתי-אפשרית לשני הצדדים, שיעשו ככל יכולתם כדי להימנע ממנה.

סביר אפוא להניח כי הסדר של שתי מדינות במתווה שהציעו ברק, קלינטון ואהוד אולמרט לא יצא לפועל, ואם יצא לפועל לא יאריך ימים. ומכל מקום, הוא לא ישרה שלווה במזרח-התיכון.

אם למרות אי-הסבירות המובהקת יחתמו ישראל והרשות הלאומית הפלסטינית בשנים הבאות על הסכם של שתי מדינות, הסכם ששתיהן אינן רוצות, הוא יופר תוך זמן קצר. אותם כוחות במחנה הפלסטיני המייצגים את דעת הרוב, ולבטח את הרצון ההיסטורי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ושואפים לכונן את מדינתם בארץ כולה, יחתרו תחת ההסכם וימוטטוהו.

עד כאן מבוססים הדברים, כמעט באופן מילולי, על ספרו המצוין והמומלץ של בני מוריס: מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין, בהוצאת עם עובד, 2012, בעיקר עמודים 121-120.

מצד שני, האלטרנטיבה של מדינה דו-לאומית, בין הים והירדן, סותרת את היותה של ישראל מדינה יהודית. שלמות הארץ בלי מתן זכויות אזרחיות למיעוט (?) הערבי בלתי-אפשרית וסותרת את ערכיה הבסיסיים של ישראל. הבעיה היא שבמצב הנוכחי גם מתן זכויות מלאות למיליוני ערבים סותרת את ערכיה הבסיסיים של מדינת ישראל, אם לא מיד, אזי בטווח זמן סביר.

מי שמאמין לא מפחד. שני חלומות לשני מנהיגים

אז מה הפתרון?

עצם השאלה יוצאת מההנחה המופרכת שקיימת סימטריה בין הבעיות לבין הפתרונות. בחיים, כמה חבל, יש הרבה בעיות ומעט פתרונות. כנראה שגם לקונפליקט היהודי- פלסטיני אין כיום פתרון, או לפחות איננו מכירים “פתרון בית-ספר” לבעיה. השמאל מיטיב להוכיח שהצעות הימין לא-רלבנטיות, והימין מיטיב להראות מדוע פתרונות השמאל בלתי-אפשריים.

המצאת פתרון מושלם אך בלתי-אפשרי ליישום איננו דרך מומלצת להתמודד עם בעיה מעשית. הכרה במצב הקשה והמתסכל תאפשר לנו להתנהל לאט, בזהירות ובלי אשליות, תוך שיפורים קטנים וחלקיים, וחיפוש פתרונות אפשריים בעתיד המשתנה של המזרח-התיכון.

עוד משהו

השאיפה לשלמות משמעותה ליטוש וצחצוח של הנוסחה של אתמול. אך ההצלחה לא תושג מתוך המוכר והידוע, אלא מתוך ניצול בלתי-מושלם של הבלתי-ידוע.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

6 תגובות למאמר

  1. העקרון הוא לשמר את הארעיות, כלומר שהמדיניות תהיה – אנחנו לא מתכוונים להשאר שם וממילא לאזרח את הפלסטינים, לכן שיחות שלום הן חשובות, ולכן בניה מופרעת בהתנחלויות היא הרסנית, ואולי יקום אי פעם פלסטיני בעל תבונה שיוביל את עמו לרצות בשלום

    1. אפילו אם ירצו. באמת ירצו. מכל הלב. זה לא אפשרי. הם לא מונקו ולא ליכטנשטיין וכנראה שלא יוכלו לקיים מדינה ללא גישה לים ללא מחצבים וללא מים. במיוחד כאשר מליוני “פליטים” ממחנות הפליטים בלבנון סוריה וירדן מחכים בקוצר רוח להשתכן במדינה הפלסטינית שתקום.

      לדעתי זו הסיבה האמתית שכנראה לאולם לא יקום אי פעם פלסטיני בעל תבונה שיוביל את עמו לרצות בשלום

    1. אומר לך, בראש ובראשונה, מה שהעולם חושב אינו רק נושא חשוב, אלא ענין קריטי, ולא משנה מה טוען נפתלי “אני מסתובב בעולם ולא רואה שום חרם” בנט.
      עכשיו לעניין, אין אוטונומיה בלי זכויות בסיסיות, כולל זכות בחירה לבית המחוקקים העליון של המדינה, כולל חופש מגורים ותנועה, כולל דין שווה לכולם והחקיקה שונה רק ע”ב טריטוריה, כלומר כל ערבי שרוצה יגור בתל-אביב ויוכל לבחור ולהיבחר
      אין אוטונומיה בכפיה, כלומר טרור + חופש תנועה, את החשבון תעשה לבד
      ראוי לציין כי זו השקפה חיצונית, איני מכיר את הנושא לעומק עדיין

  2. גם אם לא מציגים מייד פתרון – לפחות צריך להיות חזון ברור. שנדע בעצמנו ונספר לעולם לאן אנחנו שואפים.
    אפילו את זה ישראל אינה מציגה, ומכאן ההדרדרות העקבית במעמדה המדיני.
    כשאין חזון, אין מטרות, אין אסטרטגיה. ואז הטקטיקה מתמקדת בשרידות המנהיגים נכון לרגע נתון – אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.