סקירת ההיסטוריה מגלה כי מאחורי ההססנות האמריקנית ביחס למתרחש במצרים עומד החשש מפגיעה באינטרסים של ארה"ב באזור.
אבדות בנפש ופצועים רבים במצרים, בעוד הצבא מדכא באלימות את תומכיו של הנשיא לשעבר מוחמד מורסי • נכון לעכשיו, עמדת הבית הלבן בנושא מתמצה בגינויים רפים ובחוסר החלטיות, לצד סירוב עיקש להגדיר את המתרחש כהפיכה • סקירת ההיסטוריה של יחסי ארצות-הברית ומצרים מגלה כי מאחורי המדיניות ההססנית עומד החשש מפגיעה באינטרסים האמריקניים באזור • ד"ר ינון שלמה בניתוח מנקודת מבט ריאלית
ברגעים אלה ממש, מצויה מצרים בעיצומו של גל של אלימות נוסף. בתקציר הפרקים הקודמים, לאחר שהחלו הפגנות ברחובות מצרים בין תומכי הנשיא לשעבר מוחמד מורסי למתנגדיו, כשהאחרונים קוראים להקדמת הבחירות לנשיאות, החלו התנגשויות אלימות בין הניצים, שתוצאתם הייתה מאות פצועים ואף מספר הרוגים. מפקד צבא מצרים ושר ההגנה, עבד אל-פתאח אל-סיסי, הצהיר ב-23 ליוני שהצבא עומד הכן להתערב וקרא לשלטון ולאופוזיציה להגיע להסכמה על-מנת להימנע מגלישה לשפיכות דמים.
לאחר שקריאתו להגיע להסכמה נותרה ללא מענה במשך שבוע, הציב אל-סיסי אולטימטום למורסי: פעל בהתאם לרצון העם תוך 48 שעות או שהצבא ייקח את המושכות. מורסי דחה את האולטימטום, בגיבוי מפלגתו, ובהגיע 'שעת השין' הצבא פעל. בשעות אחרי הצהרים של השלישי ביולי השתלטו כוחות צבא על בניין הטלוויזיה הממלכתית בקהיר, חיילים עם נגמ"שים התפרסו ברחובות הבירה ועל גשרי הנילוס ומעונו של הנשיא הוקף תיל והוא הושם במעצר בית. בשעות הערב שודרה הודעה מטעם אל-סיסי כי מורסי הודח מתפקידו ועדלי מנצור, ראש בית הדין החוקתי, יושבע כנשיא זמני.
הפיכה? איפה?
מעניין לראות את ההבדלים בין ההתייחסות הברורה של מדינות העולם השונות להתערבות הצבאית, בהשוואה לגרירת הרגליים שהפגינה ארצות-הברית. מפלגת השלטון בתוניסיה הודיעה כי במצרים התרחשה הפיכה צבאית, בעוד סעודיה בירכה את הנשיא החדש וחיזקה את תפקיד הצבא לאור תפקידו בהפיכה; נשיא סוריה, בשאר אסד, הצהיר כי ההפיכה מסמלת את קץ האסלאם הפוליטי, והאיחוד האפריקני השעה את מצרים מפעילות באיחוד, כתגובה שגרתית של האיחוד לכל הפרה חוקתית במדינות החברות; נשיא צרפת הצהיר כי "התהליך הדמוקרטי במצרים הופסק וחייב לחזור למסלולו", שר החוץ הבריטי טען כי "זו התערבות צבאית במערכת דמוקרטית" ומזכ"ל האו"מ ציין ש"התערבות צבאית בענייניה של כל מדינה מעלה חשש".
לצד הצהרות ברורות אלו ממדינות מרכזיות במזרח ובמערב, נשמרה בממשל האמריקני זהירות כלפי האירועים, בייחוד בנוגע להגדרתם. בהודעה שפורסמה מטעם נשיא ארצות-הברית שעות מספר לאחר הדחת מורסי, צוינה דאגה מהחלטת הצבא המצרי להדיח את הנשיא ולהשעות את החוקה, לצד קריאה להחזרת השלטון לאזרחים.ארבעה ימים לאחר מכן נמנע דובר הבית הלבן מלהגדיר את צעדי הצבא המצרי כהפיכה צבאית, וציין ש"שינוי…בתכנית הסיוע שלנו למצרים לא עולה בקנה אחד עם האינטרס שלנו".
כעשרים יום לאחר הדחת מרסי הודיע תת-מזכיר מחלקת המדינה לקונגרס, כי הוחלט להימנע מלעסוק בשאלה אם ההדחה הייתה הפיכה צבאית, בהטעימו ש"החוק לא קובע כי יש חובה לקבוע אם התקיימה הפיכה, וזה לא מתאים לאינטרס הלאומי שלנו לעשות קביעה כזו".הגדיל לעשות מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, שהצהיר כי הצבא לא השתלט על המדינה אלא "שיקם את הדמוקרטיה".
סאדאת, קיסינג'ר והמלחמה הקרה
מדוע ארצות-הברית כה נזהרת ביחסה למצרים? ובכן, על מנת להבין היטב את האינטרס האמריקני במצרים יש לחזור כמה עשורים לאחור. מאז ומתמיד נחשבה מצרים למדינה החזקה והמשפיעה שבמדינות ערב, מסיבות הנובעות ממיקומה, מגודל אוכלוסייתה ומחשיפתה הרבה לאורחות החיים המערביים.
החל מאמצע שנות-החמישים של המאה-העשרים ועד למלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, הייתה מצרים מרכיב חשוב, אם לא החשוב ביותר, במערך הסובייטי במזרח-התיכון. מצרים היוותה גורם מתסיס אנטי-מערבי במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, כגון מעורבותה בענייני הפנים של לבנון וירדן בשנת 1958, שהצריכו שליחת צבא מערבי על מנת למנוע הפיכות פרו-סובייטיות; מעורבותה במאבק לעצמאות של אלג'יריה בשליחת נשק ל'צבא לשחרור לאומי' (ALN) ובשידורי רדיו נגד צרפת ובעד 'החזית לשחרור לאומי' (FLN); ומעורבותה הצבאית הישירה בתימן.
מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי דרמתי בעמדת מצרים בנוגע למאבק הבין-גושי. בשנים 1973-1967 טרפד היועץ לביטחון לאומי של ארצות-הברית הנרי קיסינג'ר, מספר יוזמות שלום בין ישראל למצרים, מתוך מחשבה שמצרים תסיק שהסתמכות על ברית-המועצות להחזרת סיני אינה נושאת פרי, והיא תשנה את מדיניותה לטובת ארצות הברית – המעצמה היחידה שיכולה ללחוץ על ישראל. מלחמת יום הכיפורים נוצלה על ידי קיסינג'ר, שזמן מועט לפני המלחמה מונה למזכיר המדינה של ארצות הברית, ל'גניבת' מצרים מהמחנה הסובייטי למחנה המערבי.
במהלך המלחמה הוחלפו מסרים חשאיים בין נשיא מצרים אנואר סאדאת, לקיסינג'ר, ועם סיומה התקבל האחרון במצרים כחבר ותיק של הנשיא. בניצוחו של קיסינג'ר נחתמו שני הסכמים בין ישראל למצרים – הסכם הפרדת כוחות בינואר 1974 (ידוע כסיני 1) והסכם ביניים בספטמבר 1975 (סיני 2), וכן הסכם הפרדה בין ישראל לסוריה במאי 1974. לאחר כהונתו של קיסינג'ר נמשכה המעורבות של ארצות-הברית בזירה הישראלית-מצרית, והסכם השלום בין המדינות הושג לאחר מעורבות אמריקנית מוגברת, כולל מעורבות אישית של הנשיא ג'ימי קרטר .
היסטוריה של אינטרסים
הוצאת מצרים מחיבוק הדוב הסובייטי והכנסתה לחסות כנפי הנשר האמריקני, בוצעה לא רק בפתירת הסכסוך הישראלי-מצרי, אלא גם ביחסים הדו-צדדיים. בפן הכלכלי של היחסים זכתה מצרים משנת 1974 לסיוע אמריקני שנפל בגודלו רק מהסיוע האמריקני לישראל. הסיוע גדל בהתמדה עד אמצע שנות ה-80, ובשיאו הגיע ליותר משניים וחצי מיליארד דולר בשנה במונחים מוחלטים.
הסיוע כלל, ועודנו כולל, שני צדדים: סיוע אזרחי וסיוע צבאי. תחילה זכתה מצרים לסיוע אזרחי בלבד, אך החל משנת 1979 גם לסיוע צבאי. כיום רוב הסיוע הינו סיוע צבאי (בסביבות 1.3 מיליארד דולר בשנת 2011) ומיעוטו אזרחי (בסביבות 172 מיליון דולר ב-2011). על חשיבות הסיוע עבור האמריקנים, תעיד העובדה שעם תחילתו המליצה השגרירות במצרים על סיוע בסך 70 מיליון דולר, אולם מחלקת המדינה ביקשה הצעות לתקציב בן 700-300 מיליון דולר. כעשור לאחר הסכם השלום עם ישראל קיבלה מצרים מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו (Major non-NATA Ally), מייד לאחר שנוצרה הגדרה משפטית זו, במקביל לישראל, יפן, אוסטרליה ודרום-קוריאה. מעמד זה לא מעניק למצרים ברית הגנה עם ארצות-הברית, אך מאפשר לה שיתוף פעולה צבאי נרחב.
לאינטרס האמריקני במצרים מספר גוונים, שהשתנו מעט לאורך העשורים האחרונים. מיד לאחר מלחמת יום כיפור האינטרס הישיר והמיידי היה מחירי הנפט. מצרים אמנם אינה מפיקת נפט, אך במהלך המלחמה הוטל אמברגו נפט על-ידי המדינות המפיקות על צרכניות שתמכו בישראל. הוצאת מצרים ממעגל הלחימה הערבי-ישראלי לצד שיכוך הלהבות בזירות האחרות – קרי הסכמי הביניים בין ישראל למצרים, הסכם השלום הישראלי-מצרי והסכם ההפרדה הישראלי-סורי – נועדו לבטל את חרם הנפט ולשכך את השפעתו על מחירי הנפט העולמיים, שפגעו בארצות הברית ובבעלות בריתה, ולמנוע הטלה של חרם נוסף או התלקחות נוספת בין ישראל לשכנותיה שתשפיע לרעה על מחיר הנפט.
אינטרס הנפט ממשיך לשחק תפקיד גם כיום, כשהחשש הינו עליית מחירים כתוצאה משיבושים במעבר מיכליות נפט דרך תעלת סואץ ובצינורות הנפט שעוברים במצרים. מעבר לנושא הנפט נתפסת מצרים כגורם חשוב, משפיע וממתן בעולם הערבי, וישנו גם, כאמור, האינטרס הצבאי של שיתוף פעולה בין ארצות-הברית למצרים.
נבוכים אל מול הכאוס
לאור זאת ניתן להבין קצת יותר טוב את צעדיה של ארצות הברית ובעלות בריתה במזרח התיכון, ביחס להתרחשויות במצרים בתקופה האחרונה. מספר פעמים מאז התפטרות חֻסני מֻבארכ בפברואר 2011, איימה ארצות הברית לקצץ בסיוע למצרים ואף השעתה שליחת מטוסי קרב לצבא המצרי, הן בעקבות בעיות ביחסים הדו-צדדיים והן מתוך עקרונות דמוקרטיים, אולם לאחר זמן הודיעה על המשך הסיוע ושליחת המטוסים.
הדחת מרסי על ידי הצבא, שאינה אלא מעורבות צבאית בהחלפת השלטון, העלתה את ארצות הברית על קרני הדילמה: לפי החוק האמריקני מעורבות צבאית בהחלפת שלטון מחייבת הפסקת הסיוע לאותה ארץ, אולם דבקות בסעיפי החוק והפסקת הסיוע למצרים תשא בקרבה סכנה לאיבוד ההשפעה האמריקנית. למצרים, הנתונה בקשיים כלכליים מאז הדחת מבראכ, הסיוע האמריקני חשוב ביותר. הפסקתו תאפשר לגורמים אחרים, דוגמת איראן, דריסת רגל במצרים, בייחוד שאיראן כבר הציעה מספר פעמים למצרים סיוע כלכלי והשקעות במקרה של אובדן הסיוע האמריקני. במצב בו איראן ממצבת את עצמה כמתחרה לארצות הברית, אין פלא שהאחרונה עושה כל שביכולתה, כולל עיקום המציאות, על מנת למנוע מצב בו תוכל הראשונה להתבסס במצרים.
אמש נספרו במצרים 278 הרוגים וכאלפיים פצועים, לאחר פינוי אלים של תומכי מורסי ברחבי קהיר. מוושינגטון נשמע קול ענות חלושה בדמות גינוי האלימות, לצד הבהרה כי הממשל ממשיך לשקול את יחסו לממשלה בקהיר, ותוך איום בביטול תרגיל צבאי אמריקני-מצרי המתוכנן לחודש ספטמבר. בכאוס הנוכחי לא ברור אם המדיניות האמריקנית נכונה אם לאו, אך לכל הפחות ניתן להבין הגינוי הרפה שיצא מוושינגטון כלפי שפיכות הדמים, לאור חשיבותה של ארץ הנילוס למאזן האינטרסים האמריקניים באזור.
