דעה: סוריה – לא שואה; מלחמה על כל הקופה

כצאן לטבח? שני צדדים למלחמת האזרחים הסורית האלימה, ושניהם אינם בוחלים לנקוט בכל האמצעים, אכזריים ככל שיהיו.

תמונות קשות מסוריה מזעזעות את העולם בימים אלה. דווקא השימוש בגז עצבים, כך נראה, זעזע גם ישראלים רבים: לדוגמה, במאמר דעה שפרסם דן מגן באתר החדשות ‘וואלה’, טוען הכותב כי “הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: השואה הסורית”, לא פחות.

בכך מצטרף מגן למקהלת קולות שנשמעת בישראל בימים האחרונים, המתעלמת מן העובדה כי בסוריה מתנהלת מערכה אלימה ביותר, מלחמת “הכל-או-כלום”, בה לוקחים חלק כוחות שונים, שבמקרים רבים רמת האלימות והאכזריות שהם מפעילים אינה פחותה מזו המופעלת על-ידי יריביהם.

אז איזה צד הוא הנאצים? חיילי מורדים מצדיעים במועל יד ונשבעים להלחם בכוחות של אסד בעיר אידליב. צילום: FreedomHouse

אלימות קשה משני הצדדים

רמת האלימות בסוריה הייתה גבוהה כבר מן ההתחלה. ההפגנות שפרצו לפני יותר משנתיים דוכאו באכזריות רבה בידי המשטר והמיליציה האכזרית שלו, ה’שביחה’. לאחר שהמהומות הפכו להתנגשויות אלימות בין הצדדים, החלו אנשי ה’שביחה’ להטיל אימתם על המפגינים ועל האוכלוסיה.

כאשר האלימות גאתה, חיילי צבא אסד ואנשי ה’שביחה’ איבדו כל רסן: הם תועדו קוברים אנשים בחיים, עורפים ראשים, מחללים גופות ומבצעים פשעי מלחמה. אם אלו המעשים שליוו את המלחמה בשלביה הראשונים, אל נתפלא אם בשלבים מתקדמים יותר אנו רואים שימוש בנשק כימי.

הטבח שביצעו כוחות אסד באזרחים הסורים הביא להקמה של קבוצות מורדים שונות שהחלו ללחום לצד “הצבא הסורי החופשי”, המורכב ברובו מגדודי עריקים מצבא סוריה של אסד. מקרב קבוצות המורדים שפועלות בסוריה עלו וצברו תאוצה הקבוצות המזוהות עם ארגון אל-קאעידה ועם הזרם הסלפי-ג’האדי, כאשר ארגון “חזית העזרה” (ג’בהת אל-נוסרה) וארגון “המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט” בראשן.

פעילי הקבוצות הללו מבצעים בעצמם פשעי מלחמה, כמו הוצאות להורג של שבויים ואזרחים. בקליפת אגוז, בעבר הופץ סרטון המראה ילדים מקרב המורדים עורפים במכות חרב את ראשו של קצין עלאווי; באמצע חודש אוגוסט הופץ ברשת סרטון המתעד את אנשי “המדינה האסלאמית” מוציאים להורג ביריות שני נערים שיעים; ובתאריך 23 באוגוסט הופץ ברשת האינטרנט סרטון המתעד הוצאה להורג של שלושה נהגי משאיות עלאווים בידי אותו הארגון.

מימין: הוצאתם להורג של נהגי המשאיות, משמאל: הנערים השיעים רגע לפני מותם. צילומסך

שואה שלנו

אפשר להכביר בדוגמאות אך הנקודה ברורה. בסוריה לא מדובר ב”שואה”; מדובר במלחמה “על כל הקופה”, בה הכוחות הלוחמים מבינים כי הצד שני, האויב, לא ייקח שבויים. על כן הם מוכנים לבצע מעשים אכזריים. עד שאחד הצדדים ייכנע, שני הצדדים לא יהססו לבצע פשעי מלחמה שמטרתם להרתיע את האויב ולהכניע אותו, אם לא לחסלו לחלוטין. מצד משטר אסד, שימוש בנשק כימי נגד המורדים נתפס כצעד לגיטימי במסגרת המלחמה על סוריה.

ראוי לזכור גם כי השימוש בנשק כימי אינו ייחודי לאסד: גם סדאם חוסיין עשה שימוש בנשק כזה כאשר טבח בכורדים וכאשר נלחם באיראנים, וגם מצרים של נאצר עשתה שימוש בנשק כימי כאשר נלחמה בתימן. בכל המקרים מדובר בשימוש נקודתי ובזמן מלחמה. האם גם אירועים אלו היו “שואה”?

את השורות הללו אני כותב ימים מספר לאחר שחזרתי מסיור לימודי בפולין, במחנות ההשמדה. השימוש שעושה מגן ורבים אחרים במילה העוצמתית “שואה”, על הקונוטציה הברורה שהיא מכילה, אינו הולם כלל וכלל ומעוות את המציאות ההיסטורית, זו של תקופת מלחמת העולם השנייה וזו של ימינו.

אריאל קוך, בעל תואר שני בלימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת בר אילן. מפעיל הבלוג Online Jihad Exposed.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

3 תגובות למאמר

  1. בקונגו נהרגו בתוך עשור חמש וחצי מיליון איש ,כמו הסכסוך הערבי – אוברייטד.

  2. שאלה מעניינת שעלתה, האם הנשק להשמדה המונית שחיפשו אצל סדאם נמצא בידי אסד?