בית המשפט העליון חוגג 65: מבט על הימים הראשונים

לפני 65 שנים, ביום שלישי, י' באלול תש"ח, 14 בספטמבר 1948, נחנך בית המשפט העליון הישראלי והחל בפעולתו. היה זה בטקס חגיגי, ב"אולם מס. 1" הגדול ב'מגרש הרוסים' בירושלים, במקום שבו ישב בית המשפט העליון מאז הקמתו על-ידי הבריטים ב-1918, ועד שנת  1992, כאשר עבר למשכנו החדש והמפואר בקריית הממשלה, מול בניין הכנסת.

האווירה היתה חגיגית מאוד. "אשרינו שזכינו לכך", הכריז שר המשפטים פנחס רוזן (רוזנבליט), והנשיא זמורה, בהתרגשות גלויה לעין, אולי בגלל "הימים הנוראים" הקרובים, פתח במילים הידועות של שליח-הציבור בראש השנה ויום הכיפורים: "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד… היה נא מצליח דרכי אשר אני הולך".

על הדוכן המוגבה ישבו חמשת שופטי ההרכב הראשון, שאושר על-ידי הממשלה ומועצת המדינה הזמנית, משום שעדיין לא היה הליך חוקי שיסדיר את בחירת השופטים בבית המשפט העליון. היו אלה חמשה גברים יהודים, אשכנזים, מבוגרים, שרק אחד מהם היה בעל ניסיון שיפוטי כלשהו, ואלו הם: ד"ר משה זמורה, נשיא בית המשפט העליון, בן 60, שנולד בגרמניה ולמד שם משפטים. עלה לארץ בשנת 1922 והקים את אחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בירושלים, בו היה שותף שר המשפטים החדש, פנחס רוזן; מנחם דונקלבלום, בן 59, שנולד בפולין ולמד משפטים באוסטריה והולנד. עלה ב-1919, והיה עורך דין ידוע בתל-אביב ויו"ר הסתדרות עורכי הדין היהודים. בין השאר היה עורך הדין של חיים נחמן ביאליק; פרופ' הרב שמחה אסף, בן 59, שנולד ברוסיה ולמד שם בישיבות, עלה ב-1921, כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית, היה מומחה לסדרי בתי הדין בתקופה שלאחר חתימת התלמוד, אבל לא היתה לו השכלה משפטית פורמלית; יצחק אולשן, בן 53, שנולד ברוסיה ועלה לבדו כנער, למד בגימנסיה 'הרצליה', למד משפטים בלונדון והיה עורך-דין בירושלים; שניאור זלמן חשין, בן 45, נולד ב'מאה שערים' בירושלים, למד משפטים בשיקגו וכיהן כשופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב. מיד בסוף 1948 נוספו אליהם השופטים שמעון אגרנט וד"ר משה זילברג, ובשנת 1953 מונו עוד חמישה שופטים – שלושה מהם "יקים", בדיוק כמו שר המשפטים רוזן והנשיא זמורה: יואל זוסמן, דוד גויטיין, צבי ברנזון, משה לנדוי ואלפרד ויתקון.

יודעי דבר, שהיו מעורים בתהליך הבחירה והמינוי של השופטים, ידעו בלִבַּם שההתנהלות היתה רצופה פגמים ובעיות. במבט לאחור ניתן לומר בביטחון מוחלט כי אם המינויים הללו היו מתבצעים כיום (שנת 2013) – הנושא היה מגיע מהר מאוד לשימועים אצל היועץ המשפטי לממשלה, לחקירות של מבקר המדינה, ולכותרות ראשיות בעיתונות. על רקע אירועים קרובים, כמו סיכול המינויים של מועמדים לרמטכ"ל (גלנט), למפכ"ל (בר-לב), ולנגיד בנק ישראל (פרנקל, ליידרמן) – ברור שזרם של מכתבים אנונימיים היה מופץ ברחבי מערכת השלטון, ולפחות חלק מן המינויים היה מתבטל. הסיבות לכך רבות ומגוונות:

• בעיות בריאות: אף אחד לא בדק ולא התעניין במצבם הרפואי של החמישה. אם הדבר היה נבדק כראוי – כיום מועמד לשיפוט חייב לעבור בדיקה רפואית – היתה מתגלה תמונה עגומה למדי: זמורה היה חולה במחלת לב שכנראה לא טופלה כראוי, הוא סבל מלחץ דם גבה מאוד ואף מסוכרת. תוך שלוש שנים קיבל שבץ, ותפקודו נפגם לחלוטין. הוא נאלץ לפרוש מתפקידו כנשיא ב-1953. דונקלבלום היה חולה במחלה ממארת במצב מתקדם, ונפטר כבר ב-1951. הרב אסף סבל ממחלת כליות קשה שפגמה ביכולת העבודה שלו, ונפטר ב-1953. חשין, צעיר השופטים,  היה חולה לב קשה ונפטר ב-1959, בן 56 בלבד. היחיד שניחן בבריאות טובה היה יצחק אולשן, ולכן מונה לנשיא בשנת 1954 וכיהן בתפקיד זה 11 שנים.
• ניגוד עניינים: היום לא היה מתאפשר מינוי של נשיא בית המשפט העליון שהוא ראש ה"פירמה" בה היה שותף שר המשפטים, וכשהשניים הם ידידי-נפש כל חייהם. נוסף לכך, מנחם דונקלבלום עמד בראש הוועדה של עורכי הדין, שעליה הסתמך רוזנבליט, ואשר הציעה כמה מועמדים לבית המשפט העליון וביניהם… דונקלבלום עצמו.
• מינויים פוליטיים: כל החמישה, ללא יוצא מן הכלל, מונו בשל השתייכותם הפוליטית, ואפילו המפלגתית. ההרכב היה: זמורה ואולשן היו חברי מפא"י, מפלגת השלטון; מנחם דונקלבלום היה שייך לציונים הכלליים; הרב אסף היה כמובן "דתי"; ואילו שניאור זלמן חשין "נחשד" שהוא אוהד של ה"פורשים", אנשי אצ"ל ולח"י. בכל מקרה אחר עניין כזה – בתקופה שבה בן-גוריון ומפא"י שלטו שלטון בלי-מצרים בממשל הישראלי – היה פועל לרעה, אבל הפעם זה פעל דווקא לטובה, כי בן-גוריון, רוזנבליט וכל מי שעסק בנושא, רצו להשיג הסכמה כללית במועצת המדינה הזמנית. ואכן, הסכמה כזו הושגה, והחמישה עברו ברוב גדול בהצבעה במועצת המדינה.

אולם, ההסכמה לא היתה באמת "כללית", שכן היתה קבוצה אחת באוכלוסיה שנמנע ממנה מינוי כזה – והיא "השמאל הקיצוני", שיוצג אז על-ידי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) שאיחדה אז תנועות כ'אחדות העבודה' ו'השומר הצעיר'. במפ"ם טענו כל השנים שלא ממנים את חבריהם למשרות שיפוטיות. מן העבר השני, גם נציג טיפוסי של העדה החרדית לא מונה מעולם, אם כי מונה ד"ר יצחק קיסטר, שהיה כמובן חרדי, אבל כלפי חוץ נראה "מודרני" ו"רגיל", ואולי לכן מונה.

נוסף לכל אלה, נעדרו לחלוטין מן ההרכב הראשון עוד כמה קבוצות גדולות באוכלוסיה, שהיום היו בוודאי משמיעות קולות של זעקה, מארגנות הפגנות ואולי אפילו חוסמות כבישים: לא היו בהרכב נשים, לא היו "ספרדים", ולא היו ערבים. ה"ספרדי" הראשון מונה לעליון רק בשנת 1962, ואילו האישה הראשונה, מרים בן-פורת, מונתה לעליון רק בשנת 1977, כשלושים שנים אחרי הקמת בית המשפט העליון(!).

אבל מעל לכל אלה ריחף באולם הגדול בטקס הפתיחה, ניחוחן של אינטריגות אישיות-פוליטיות-משפטיות לעילא ולעילא, שכן על מנת למנות את ידידו ושותפו משה זמורה לתפקיד הנשיא – היה רוזן חייב "להיפטר" משני מועמדים ראויים מאוד:

הראשון היה גד פרומקין, שכיהן כשופט היהודי היחיד בבית המשפט העליון המנדטורי בכל ימי השלטון הבריטי בארץ (1920—1948). בשורה של מהלכים מחוכמים יצר רוזן רושם כי פרומקין "נגוע" מבחינה מוסרית, וכי הוא נוטל שוחד. כמובן שטענות אלה לא נבדקו ולא הוכחו מעולם, אבל די היה בעצם השמעתן – ובכך דווקא יש דמיון מסוים לימינו אלה – כדי לסכל את מינויו של פרומקין.

השני היה עו"ד מרדכי עליאש, שנחשב לעורך הדין הבולט ביותר בארץ ישראל, בהיותו עורך הדין של 'הוועד הלאומי', ונציג מוצלח של היישוב היהודי בוועדות ממשלתיות שונות. גם הוא כיהן כיו"ר הסתדרות עורכי הדין, ובראשית שנת 1948 היה מועמד ודאי לכהונת נשיא. כאן הטענה נגדו היתה פוליטית טהורה: עליאש היה מעורב במשפט רצח ארלוזורוב, בו הועמדו לדין שלושה רביזיוניסטים – אב"א אחימאיר, צבי רוזנבלט ואברהם סטבסקי – שהואשמו בכך שרצחו את ד"ר חיים ארלוזורוב כאשר טייל עם רעייתו סימה על חוף ימה של תל-אביב, בליל ה-16 ביוני 1933. אבל, תוך כדי מהלך המשפט השתכנע עליאש שדווקא שני ערבים – עיסא דרוויש ועבדול מג'יד – הם שרצחו את ד"ר חיים ארלוזורוב. הוא החתים אותם על תצהירים ומסר אותם לתביעה הכללית, לסניגוריה ולבית המשפט. בכך עורר את זעמה של מפא"י בהנהגת בן-גוריון, והם לא שכחו ולא סלחו גם 15 שנים לאחר מכן. כך נמנע מינויו לנשיא.

עם מטען כזה של בעיות כבר בתחילת הכהונה שלהם, מדהים לראות שבית המשפט העליון בשנים הראשונות לקיום המדינה, זכה לרמת אמון דמיונית ממש של הציבור הישראלי. כל המחקרים מגלים שבעשורים הראשונים למדינה יותר מ-90% מאזרחי המדינה האמינו בבית המשפט העליון וראו בו מוסד חיובי ביותר. כידוע, בתחום זה חלה הדרדרות רצינית, ובשנת 2009, למשל, עמדה רמת האמון הציבורי בבית המשפט העליון רק על 50%, ואף פחות מכך.

כיצד קרה ה"נס" שבית המשפט העליון רכש לו אמון עצום כזה בראשית ימי המדינה?

בעשורים האחרונים נטען בחוגים שונים כי ההילה שאפפה את שופטי ההרכב הראשון נבעה מפסקי הדין שלהם, בהם באה לידי ביטוי גדולתם כמשפטנים. היו אף כאלה שכינו אותם "גדולי הדור" ו"ענקי המשפט". זו לדעתי הגזמה פרועה, והאמת שונה לחלוטין.

חמשת שופטי ההרכב הראשון, שמינוים היה כאמור בעייתי ופגמים רבים התלוו לו, התגלו לפתע לציבור הישראלי כגוף מיוחד במינו: הרי כאן חמשה אנשים ישרים והגונים, שלא חששו מאיש, אפילו לא מבן-גוריון וממשלתו. בשורה של פסקי דין "פשוטים", ללא הגות משפטית מסורבלת ומסובכת – הנפוצה כיום בפסיקה הישראלית – הם עשו מה שהיה מצופה מהם: עשיית צדק. דבר זה, הנראה כה פשוט, לא היה פשוט כלל ועיקר בימים ההם. לעתים, עשיית צדק עמדה בניגוד למדיניות הממשלה. אבל החמישה הוכיחו לכל כי הם עצמאיים לחלוטין בפסיקתם ואיש לא יכתיב להם מה לעשות. והחשוב מכל: הם הוכיחו כי למרות היותם "מינויים פוליטיים", הם מסוגלים לנשוך ולהכאיב ליד שמינתה אותם. הם הגנו על זכויות האזרח אך לא הפכו זאת לאידיאולוגיה, וטיפלו בנושאים בצורה צנועה, עניינית ויעילה.

הדוגמאות רבות, אבל אביא רק שתיים:

באפריל שנת 1949 פסל השופט יצחק אולשן – איש מפא"י נאמן – את פיטוריהם של שוטרים על-ידי "ועדות טיהור" שהוקמו כדי לבדוק את "הכושר והיושר"  של עובדי ממשלת המנדט. הפיטורים בוצעו בצורה לקויה ביותר על סמך תלונות אנונימיות, בלי שימועים ובלי לשמור על זכויותיהם של המפוטרים. הממשלה רצתה מאוד לאשר את הפיטורים, אבל אולשן, בפסק-דין "אולשני" טיפוסי, חד וחריף ו"פשוט" מבחינת הניסוח, הלם בעוצמה ב"וועדת הטיהור" והחזיר את המפוטרים למשטרה (בג"צ סופר נגד שר המשטרה). הממשלה לא ידעה את נפשה מרוב תדהמה, ולא הבינה איך בית המשפט "מתערב" לה בעבודתה. שר האוצר אליעזר קפלן אפילו דיבר בגסות בישיבת הממשלה, כאשר אמר שהוא לא יתחשב בדעתו של "שופט עליון או תחתון". אבל הציבור ראה בשביעות-רצון את הפגנת העצמאות הזו מול דורסנותה של ממשלת  בן-גוריון. כדאי אולי לציין, שאולשן לא נחשב ל"משפטן גדול", שכן הוא לא היה אינטלקטואל, ולא עסק בתיאוריות משפטיות. היו אמנם כאלה שזלזלו בו, אך אני סבור שהוא היה שופט גדול, שביצר את עצמאות בית המשפט העליון והעלה את קרנו בציבור.

כעבור כמה שנים אירע דבר חמור מאוד בעיר רחובות. חברת הבניין 'סלע', שהיתה שייכת להסתדרות עובדים לאומית (מקורבת ל'תנועת החרות' בהנהגת מנחם בגין), בנתה שיכון עולים – וגייסה לשם כך פועלים לא דרך 'לשכת העבודה' של ההסתדרות הכללית, שהיתה בשליטת מפא"י. מועצת הפועלים ברחובות זעמה על כך, ובאישון לילה גויסו עשרות חברי הסתדרות, מצוידים בכלי עבודה מתאימים, והובלו במשאיות לאתר הבנייה. תוך מספר דקות נהרסו כל שלדי הבניינים, ובשטח נשארו רק חורבות. הנושא הגיע למשפט ולערעור שנדון בפני השופט צבי ברנזון, "מפא"יניק" שרוף שהיה היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית ומנהל משרד העבודה אצל גולדה מאיר. הממשלה, בגלוי וללא נסיון להסתיר את הקשר המפלגתי, פעלה במרץ למינויו מול התנגדות של מפלגות שונות שטענו ל"מינוי פוליטי", ולבסוף הצליחה בכך. עתה, כאשר הגיע הערעור אל ברנזון, הוא כתב פסק דין שבו גינה בחריפות את חבריו הקרובים לשעבר, אותם ייצג רק אתמול, בהסתדרות ובמועצת הפועלים (ערעור אזרחי רבינוביץ נגד "סלע"). הציבור הבין היטב את משמעות הדבר, גם מבחינה אישית וגם מבחינת מעמדו של בית המשפט העליון מול גופים רבי-עוצמה כמו ההסתדרות הכללית, שהיתה אז בשיא כוחה ועוצמתה כארגון חברתי וכגוף כלכלי אדיר ('סולל בונה', 'המשביר', קופ"ח כללית ועוד ועוד).

 אין בלבי ספק, שמקרים כאלה – ויש עוד רבים כמותם – הביאו למידת האמון הגבוהה שרחש הציבור לבית המשפט העליון. היה ברור שבית המשפט העליון עובד ללא אג'נדה חברתית או פוליטית, ללא עקרונות אידיאולוגים המייצגים רק חלק מן הציבור, ללא נסיונות לפנות רק אל "הציבור הנאור", ותוך גילוי של פטריוטיות ומידה רבה של תמיכה במדיניות הביטחון של מדינת ישראל. את ה"טון" הנכון לכך נתנו בראשית ימי המדינה חמשת "הראשונים".

יתכן שאם בית המשפט העליון הנוכחי, במלאת 65 שנים להקמתו, ילמד לקח ממה שקרה ל"אבות המייסדים" בשנות הארבעים והחמישים, וינהג כמוהם, ישוב האמון של הציבור הישראלי במוסד זה וימריא מעלה-מעלה.

ד"ר נתן ברון חוקר את ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית, ומרצה על כך בפקולטות למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר-אילן. ספרו הראשון, 'שופטים ומשפטנים בארץ ישראל' (2008), מתאר את מערכת השיפוט בסוף התקופה העותמאנית ובראשית השלטון הבריטי. בקרוב ייצא ספרו השני, על מערכת השיפוט בסוף המנדט ובראשית מדינת ישראל.