דילמת החוב בארה"ב – כאב עכשיו או קטסטרופה אחר-כך

בניגוד לסיפור הרווח, אגף 'מסיבת התה' במפלגה הרפובליקאית רחוק מלהיות הצד הנוהג בחוסר אחריות • גרועים עוד יותר הם הדמוקרטים, הסבורים שלקיחתן של הלוואות נוספות יכולה להיות פתרון למשבר חוב, וכי המשך צבירת החוב מקביל לצמיחה כלכלית

ההשקפה הרווחת ביחס לדו־קרב הנוכחי על תקרת החוב האמריקנית, היא שאגף מסיבת התה במפלגה הרפובליקנית משלה את עצמו שהוא יכול לבלום את מצעד התרחבות החוב מבלי לחולל אסון כלכלי. הרפובליקנים אכן משטים בעצמם אם הם מאמינים שפעולותיהם לא יחוללו סערה כלכלית חמורה, אולם, האשליות חמורות ועמוקות יותר מעברה השני של המפה הפוליטית: הדמוקרטים, ובמיוחד הנשיא, מאמינים כי נטילת הלוואות נוספות כדי לשלם את החוב הקיים היא הדרך האחראית יותר להתמודד עם הבעיה. גרוע מכך, נדמה שהם מאמינים כי צבירת חוב היא המקבילה לצמיחה כלכלית.

אם הרפובליקנים ינצחו, כנגד כל הסיכויים, והממשל הפדרלי יחליט לקצץ בהוצאותיו כך שהן יותאמו להכנסותיו ממיסים (אכן, רעיון קיצוני להפליא), תיחשף הבעיה הפיננסית במלוא חומרתה. הממשל יצטרך סוף-סוף לבחון את העלויות והתועלות של תשלום ריבית על חוב האוצר האמריקני (בעיקר לנושים זרים), או לצמצם את תשלומי הרווחה שהובטחו לאזרחי ארצות־הברית, כדי לעמוד ביעדי הקיצוץ. גם אם הרפובליקנים ייכשלו הפעם, אלו הן בחירות שארצות־הברית תצטרך לבצע ממילא, במוקדם או במאוחר. למעשה, ארצות־הברית הייתה צריכה להתמודד עם הנושאים הללו כבר לפני שנים. אבל דורות של העלאה אוטומטית של תקרת החוב אפשרו לנו להמשיך ולדחות את ההתמודדות. מה יצא לארצות־הברית מדחייה נוספת, במיוחד כאשר הדחייה אינה כרוכה בהתחייבות לשנות את ההתנהגות בעתיד?

לשלם את הוויזה במאסטר-קארד

הטיעון של הדמוקרטים לפיו ארצות־הברית צריכה לשלם את החשבונות, ולכן יש להעלות את תקרת החוב באמצעות הלוואות נוספות כדי לעמוד במשימה זו, היא רטוריקה חלולה. תשלום חשבון כרטיס הוויזה באמצעות הגדלת חשבון מאסטר-קארד, אינה יכולה להיחשב תשלום של חוב. במקרה הטוב יש כאן העברה מכיס לכיס. אבל במקרה של הממשל האמריקני, אפילו זה לא נכון. הקונים העיקריים של חובות האוצר האמריקני הם הפדרל-ריזרב, בנקים מרכזיים זרים ומוסדות פיננסיים גדולים. המצב הזה לא ישתנה אם תועלה תקרת החוב. ארצות־הברית פשוט תהיה חייבת יותר כסף לאותם גופים. כלומר, היא תשלם את חשבון הוויזה באמצעות כרטיס ויזה חדש עם אשראי מורחב.

לטענת כלכלנים מודרניים, חיסול ההוצאה הגירעונית של ארצות-הברית יגרום באופן מיידי לירידה בתמ"ג, במונחי דולר-לדולר. לדבריהם, אם הממשלה תפסיק לשגר בולי מזון לעניים, למשל, חנויות המכולת יאבדו לקוחות, מועסקים יפוטרו והכלכלה תתכווץ. אולם, הסתכלות חד־ממדית כזו מתעלמת מכך שכוח הרכישה של בולי המזון בא ממקום כלשהו. הממשלה אינה יכולה ליצור משהו מלא כלום. בעוד שמיסוי מעביר כוח רכישה מאנשים החיים בהווה לאנשים אחרים החיים בהווה, ההלוואות שנוטלת ארצות-הברית מעבירות כוח רכישה מאנשים החיים בעתיד לאנשים החיים בהווה. החדשות הטובות מבחינת הפוליטיקאים הן שהאנשים בעתיד לא יצביעו בבחירות הנוכחיות (והבוחרים היום אינם מבינים, כך נדמה, את העלות העתידית בה יישאו בגלל המדיניות בהווה).

אובמה כשל במשימותיו

ממשל אובמה השתבח בכך ששינה את כיוונה של הכלכלה המתכווצת שירש מהנשיא בוש. אבל אפילו אם מאמצים את הנתונים הנמוכים עד כדי חשד של האינפלציה, קצב הצמיחה השנתי בשנים 2009-2012 עמד על שיעור שנתי אנמי של 1.075 אחוז לשנה (הרבה מתחת לשיעור הצמיחה הממוצע של ארצות־הברית אחרי מלחמת־העולם השנייה, שעמד על 3-4 אחוז). עצוב לומר זאת, אך הצמיחה הזו מחווירה בהשוואה לצבירת החוב המתעצמת על חשבון העתיד.

אומדן התמ"ג בארצות־הברית הוא כ-15 טריליון דולר לשנה. צמיחה של 2 אחוז פירושה שבכל שנה גדל התמ"ג בכ-300 מיליארד דולר בהשוואה לשנה הקודמת. אבל בתוך פחות מחמש שנים מאז עלה אובמה לשלטון, הוסיף הממשל הפדרלי, בממוצע, בערך 1,300 מיליארד דולר לשנה של חוב חדש: קצב מהיר פי ארבעה מקצב הצמיחה. אם היינו מפחיתים את הגירעון מהתמ"ג היינו רואים כי ארצות־הברית שקועה במיתון עמוק, שוושינגטון פשוט מסרבת להכיר בו. אך מציאות כזו תואמת בהחלט את סיכויי העבודה המדכדכים ואת הקיפאון בגידול בהכנסות שחווים רוב האמריקנים.

התמודדות בעתיד דמיוני

האמונה שגירעונות מוסיפים לכלכלה ושבעזרת החוב ניתן יהיה להתמודד בעתיד דמיוני (שאינו מגיע, משום מה), היא הדוכן שעליו ניצב הנשיא כדי להטיף לרפובליקנים ולהציגם כמחבלים מתאבדים חסרי אחריות. לפי הגיון זה, הוא יכול גם לטעון (בלי לחייך) כי ללוות הוא המקבילה של לשלם. העובדה שהנשיא יכול להעלות טיעון הזוי כזה אינה מפתיעה כלל (אין שקר שהוא גדול עד כדי כך שפוליטיקאי לא ינסה לטעון אותו). מה שמדאיג הוא שהתקשורת והציבור בולעים זאת בתשוקה, וקוראים להגדלה ללא גבולות של נטילת ההלוואות. לעומת הרפובליקנים, הדמוקרטים לא הציגו תכנית כלשהי להפחתת החוב הקיים, והם אינם מוכנים לשאת ולתת עם הרפובליקנים בנושא זה. ובכל זאת, הם אלו שנתפשים כעת כמפלגה האחראית מבחינה פיסקלית.

לרפובליקנים יש עבר מוכתם בתחום ניהול התקציב, אך לא ניתן לחלוק על הטענה לפיה הירידה הקטנטנה בשיעור הגידול בהוצאות של הממשל, שנבעה מהקיצוץ האוטומטי (Sequester), התרחשה אך ורק משום שהם התעקשו בנקודה זו מול הדמוקרטים. בלי הדרמה של תקרת התקציב בשנת 2011, לא היה שום סיכוי שיתבצע קיצוץ כלשהו בהוצאות.

הדמוקרטים הזהירו כי קיצוץ אוטומטי של 85 מיליארד בשנת הכספים 2013 (רק 2 אחוז מהתקציב הפדרלי), תספיק כדי לחולל מלחמת גוג ומגוג כלכלית. אבל מה אירע לאחר מכן? ארצות־הברית שרדה. באחרונה המשיך מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, באותו קו רטורי, וטען כי לא ניתן לבצע קיצוצים נוספים באף מקום בתקציב הפדרלי, שהיקפו 3,800 מיליארד דולר. (ככל הנראה הוא פספס את התכנית '60 דקות' האחרונה, שעסקה במגיפת ההונאות בתחום קצבת הנכות הפדרלית).

לקצץ כדי לחיות

עלינו להכיר כעת בדבר שאפילו הרפובליקנים לא הבינו במלואו עד כה. ארצות־הברית נמצאת בבור כה עמוק של חובות, עד שאין דרך להביא את המצב לפתרונו בלי ייסורים כלכליים משמעותיים. הרפובליקנים מסיעת 'מסיבת התה' מאמינים, ובצדק, כי ההוצאה הממשלתית פוגעת בצמיחה הכלכלית. כתוצאה מכך הם הגיעו למסקנה שקיצוצים מיידיים בהוצאות יסייעו ל'התאוששות'. אבל הם מבלבלים בין צמיחה כלכלית אמיתית, לבין התרחבות אשלייתית שנוצרה על־ידי הוצאה גירעונית (הפוגעת בפועל בכלכלה האמיתית). אם הם יקצצו בגירעון, הכלכלה המזויפת הזו עשויה בהחלט להתרסק ולגרום לכאב רב.

התוצאה היא שאף שהפחתה בהלוואות הממשל ובהוצאותיו מסייעת לכלכלה, לא ניתן יהיה לחוש שהיא מסייעת מחר. ככל שארצות־הברית תלווה יותר ותוציא יותר היום, כך יגדל הסבל מחר, כשהחשבון על החגיגה יגיע. באופן אירוני, קיצוץ בהוצאות הממשל היום מסייע לכלכלה לבצע את ההתאמות הנדרשות מוקדם יותר. אבל חשיבה לטווח ארוך מסוג זה היא עניין שפוליטיקאים מתקשים בו.

לרוע המזל, החובות של ממשלת ארצות־הברית לא יותירו לאמריקנים ברירות רבות. הם יכולים לבחור לשלם עתה, או לנסות לשלם מאוחר יותר. אך ככל שתתארך ההמתנה, כך יהיה החשבון הסופי מכאיב יותר.

פיטר שיף הוא איש עסקים ופרשן המומחה לתיאוריות כלכליות. המאמר המקורי פורסם באתר Europac. אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.
תודה לגלעד אלפר על ההפניה למאמר.