פוליטיקאי: 10 צעדים ליברליים שיכניסו אותך להיסטוריה

שר האוצר הצהיר השבוע כי "המדינה תתערב בכל מקום שבו היא יכולה להתערב" • במקום להתנגח בו, מוגש בזאת ללפיד ולחבריו בממשלה מניפסט קצר של 10 סעיפים, שאם יצליחו לממשם הם יהפכו לגיבורים לאומיים עד קץ הימים • ולא, לא מדובר באוטופיה: לכל הסעיפים יש תקדימים היסטוריים או הווה נוכחי • והעיקר: כמה שפחות ממשלה, כמה שיותר חברה אזרחית

עשרה חודשים מלאו לבחירות לכנסת, ונראה שהתחזית הקודרת של 'מידה' אודות ה"פוליטיקאים החדשים" קורמת עור וגידים.

מבול ההתבטאויות והחקיקות האוויליות שניתך עלינו, אכן עושה את הרושם שהחבר'ה בכנסת נמצאים בטריפ עמוק של חקיקה כוחנית, שרק תגדיל את מעורבות הממשלה בחיינו ותוסיף סרבול ביורוקרטי על זה הקיים כבר בשפע.
והנה, עדיין לא הסתיים השבוע, וכבר זכינו לשתי פנינים יקרות שסיפקו שר וחבר-כנסת טריים: יוני שטבון שלף את נעלי הצבא שלו בישיבת ועדה, בדרישה מגוחכת לתכנית חילוץ ממשלתית של מפעל בריל הכושל, ושר האוצר לפיד אמר − אוי לאזניים שכך שומעות − כי:

המדינה תתערב בכל מקום שבו היא יכולה להתערב … אני הייתי ועודני מעורב בניסיון למנוע, או לפחות לצמצם למינימום, את הפיטורים ב'טבע', וועדת הכספים התערבה אתמול במתרחש ב'נעלי בריל'.

אזרחים חופשיים ובריאים בנפשם אמנם ימחו בזעם על כוחניות כֹּה בוטה של שר בכיר בממשלה, אך כיוון שכבר הכאנו לא מעט את לפיד על קדקדו, כאן ב'מידה', החלטתי הפעם להיות מעט יותר קונסטרוקטיבי.
מוגש בזאת לשר לפיד, ולכלל חברי הכנסת ושרינו הטריים, מניפסט ליברלי קצר, כולו ישן-נושן, משובח כיין אנגלו-אמריקני בציר 1900, החצוב בהררי הקודש של הניסיון וההגות המדינית ההיסטורית.

ומובטח בזאת לנבחרינו היקרים כי מי שיפעל למימושו של המניפסט, יצעיד את מדינת ישראל לשנים של שגשוג, שפע, רווחה וחוסן שלא ידעה כמותן, וגם מקומו בבחירות הבאות מובטח:

1. ביטול מכסי המגן

הרבה יותר מדי מוצרים בסל הקניות הישראלי מוגנים במכסי מגן, שמקפיצים את יוקר המחיה לשווא. בשעה שבארצות-הברית מוציאים האזרחים רק 6% ממשכורתם על מזון, הישראלי הממוצע מוציא כ-16%. אחת הסיבות המרכזיות למצב הבלתי-נסבל הזה, היא מערך של פריבילגיות המגנות על יצרני המזון המקומיים: באמצעות לובינג (שתדלנות) מתמשך, השיגו לעצמן מועצת שמן הזית, מועצת הדבש, מועצות הבשר, החלב, הלולים, הפירות והירקות ועוד ועוד, חקיקה פרוטקציוניסטית, שהופכת את ייבוא המזון ללא משתלם בעליל הודות למכסים שמוטלים עליו.

כך למשל, למרות שקילוגרם דבש עולה בחו"ל שקלים בודדים, אין כדאיות לייבא אותו ארצה כיוון שמוטל עליו מכס של מאות אחוזים. המרוויחים הגדולים: יצרני המזון המקומיים. המפסידים: אזרחי ישראל שנלקחו כבני-ערובה בידיהם. ביטול מוחלט של מכסי המגן ופתיחת השוק למוצרי מזון תוצרת חוץ, יפחיתו משמעותית את יוקר המחיה הישראלי ויהפכו את החיים להרבה יותר נעימים כבר בטווח הקצר. מיותר לציין שהשר הראשון שישכיל לדחוף לביטול מכסי המגן, יהפוך ליקיר הציבור הבוחר.
ומה עם יצרני המזון הישראלים? או שהם ישכילו להסתגל ולעמוד בתנאי התחרות החדשים, או שהם ייאלצו למצוא לעצמם מקום עבודה אחר. אלה החיים.

2. ביטול מס החברות

 המס שמוטל על רווחי החברות במדינת ישראל, עומד כיום על 26.5%. באירלנד לשם השוואה, מס החברות עומד על 12.5%. אין להתפלא אפוא, שב'אינטל' החליטו לפתוח את המפעל הבא שלהם באירלנד ולא בישראל. כפי שהיטיב להסביר מילטון פרידמן, אין באמת דבר כזה מס חברות: מישהו הרי חייב לשאת בעלויות המס שמושתות על החברה, ובדרך כלל אלה יהיו הצרכנים.
אמנם נדרש לכך אומץ אמיתי, אך שר האוצר הראשון שיצא בהכרזה כי מס החברות בישראל יורד לאפס, לפחות לחמישים השנים הקרובות, יקנה את עולמו וייכנס לספרי ההיסטוריה. מרגע ההכרזה, התאגידים הגדולים בתבל יידפקו על שערי המדינה בבקשה ליהנות מהתנאים החדשים, ולקבוע את משכנם בארץ הקודש.

כמות מקומות העבודה שייצרו החברות שיפתחו את מפעליהן בארץ, לצד השירותים העקיפים והתעשייה השלמה שתתפתח סביבם, שווים למדינת ישראל עשרות מונים על המסים הנוכחיים שהחברות משלמות. מס ההכנסה והמסים העקיפים שישלמו המועסקים במפעלים החדשים, שלא לדבר על התנופה הכלכלית שיחווה המשק, יפצו בכפל-כפליים על אבדן ההכנסות ממס החברות.

3. קביעת מס הכנסה אחיד

שני העשירונים העליונים במדינת ישראל עובדים קשה. קשה מדי. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה, כ-80% מכלל תשלומי המסים הישירים במדינה (מס הכנסה, מס בריאות וביטוח לאומי), מגיעים משני העשירונים העליונים לבדם; כלומר, 20% מהאזרחים מממנים 80% מהמסים (!). הדבר נובע ממס הכנסה פרוגרסיבי, שהולך ועולה ככל שהאדם מרוויח יותר (ראה בטבלה שלהלן). חברה בריאה איננה מאפשרת למצב כזה להתקיים.

אז אמנם בארצות-הברית בתחילת המאה הקודמת לא היו מסים ישירים כלל (כן כן! כל אזרח קיבל 100% ממשכורתו), אבל לעת עתה אנחנו נסתפק בביטול המס הפרוגרסיבי, ובמעבר למס יחסי-אחיד (כמו שנהוג גם כעת במספר מדינות בארה"ב). מה זה אומר? שבמקום מדרגות המס הנוכחיות, שעושקות בעיקר את המעמדות היצרניים-הגבוהים, כלל אזרחי המדינה ישלמו את אותם אחוזי המס בדיוק, עשיר כעני.
זה יעשה רק טוב לכלכלה: כשכולם יחד קובעים כמה אחוזים מהכנסתם ילכו לקופת המדינה, הקונצנזוס ייטה למינימום האפשרי שנצרך לקיום מנגנוני המדינה. אל דאגה, העשירים עדיין ישלמו הרבה יותר מפשוטי העם (15% ממיליון ש"ח, הם הרבה יותר מאשר 15% מ-9,000 ש"ח), אבל זה יבטיח שהביזה הקולקטיבית של המעמד הגבוה תיפסק.
מיותר לציין שמתן אפשרות לנציגי הציבור לקבוע בחקיקה את גובה המס היחסי-האחיד—במקום הנחתות מגבוה של שר האוצר—תהפוך את הציבור למעורב יותר ולאסיר תודה. יותר לא יהיו תלונות לשר האוצר על הגדלת נטל המס, זה הרי הציבור שקובע אותו.

4. סגירת משרדי ממשלה שאינם מספקים מוצרים ציבוריים

תפקידיה הקלאסיים של המדינה הם שמירה על ביטחון האזרחים באמצעות הצבא והמשטרה, אכיפת החוקים על-ידי מערכת המשפט, ואספקת מוצרים ציבוריים שהיוזמה הפרטית מתקשה לספקם (למשל: סלילת כבישים בשכונות מגורים). מלבד אלו, לממשלה אין כמעט במה להתערב.
בכל הקשור לעסקים, תרבות, דת, ספורט, השכלה גבוהה, תיירות וכד', האזרחים יודעים להתנהל היטב בלי עזרת המדינה: היצירות הספרותיות הגדולות לא חוברו במימון ממשלתי, פייסבוק ו-ווייז לא הוקמו בעזרת סובסידיות של משרד הכלכלה, ואנשים מסוגלים לצרוך אוכל כשר או למול את בניהם גם בלי סיוע של הרבנות.
תקציב משרד התיירות למשל, הוא 539,000,000 מיליון שקלים; תקציב משרד התרבות מגיע למליארד וחצי שקלים; ותקציב משרד החקלאות עובר גם הוא את מליארד השקלים. מלבד נישות קטנות שאולי יש הצדקה לקיומן, מדוע בשם אלוהים יש צורך במשרדים הללו? כדי להכשיר מורי דרך (משרד התיירות)? כדי לבצע "מחקר חקלאי" (משרד החקלאות)? כדי לסבסד סרטים דוקומנטריים שאיש לא צופה בהם (משרד התרבות)? אלו דברים שהשוק יודע ליצור בעצמו, בלא סיוע גמלוני ויקר של המדינה. כך, הכסף יוצא מכיס האזרחים למימון דברים שאין להם חפץ בהם.

לכן, קיומם של רבים ממשרדי הממשלה, ובכללם של רשויות ממלכתיות כמו רשות השידור ורשות הדואר, הוא פשוט מיותר. במקום לקחת את כספם של האזרחים ולהעביר אותו בפילטר העצום של הביורוקרטיה הממשלתית, שסופגת בדרך אחוזים ניכרים ממנו, כדאי להשאיר אותו בידי האזרחים שיעשו בו כרצונם. ולא, לא מדובר באוטופיה כלל ועיקר. ניתן בהחלט להשיג את המטרה הזו – עיינו בסעיף הבא.
מיותר לציין שנבחרי הציבור שידחפו למהלך של הקטנה מהותית של המגזר הציבורי, יזכו להערכה רבתי של אזרחי ישראל. השר לפיד ניסה אמנם להתחיל במהלך הזה עם מפלגתו, אך משום מה הוא הסתפק בשינויים קוסמטיים של מספר שרי הממשלה בלבד. זהו רק הקצף שעל פני המים: נדרשת כאן הסרת שומנים מהותית של המשרדים עצמם, ולא רק של העומדים בראשם.

5. קביעת אחוז הוצאה ציבורית מהתמ"ג על 20%

בהמשך ישיר לסעיף הקודם, שומה על הממשלה להפסיק את שאיבת הכספים מידיהם של האזרחים, ולצמצם את עצמה. במדינת ישראל כיום, אחוז ההוצאה על המגזר הציבורי מתוך התוצר הלאומי הכולל, עומד על לא פחות מ-45%. כלומר: מתוך סך הכספים שנמצאים במשק הישראלי, כמעט מחצית מגיע לידי המדינה באמצעות מיסוי. לשם השוואה, בהונג-קונג ההוצאה הציבורית עומדת על 19% בלבד. ואם זה הדהים אתכם, אז בארצות-הברית, שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, אחוז ההוצאה הציבורית עמד על 10% בלבד!
כלומר, 90% מהעושר היה בידי האזרחים, ורק 10% בידי הממשלה. לא פלא שהיו אלו השנים הנפלאות ביותר בתולדות כלכלת ארצות-הברית. במקום שהאזרחים ייפרדו בממוצע מ-45% מכספם, באמצעות המסים, עדיף להשאיר אותו בידיהם ככל האפשר; זה יוביל לפריחה ולשגשוג חסרי תקדים.

אם כן, סעיף 4 לעיל אפשרי בהחלט. כבוד השר … זה לא יהיה קל אבל זה משתלם. האזרחים רוצים את הכסף בידיים שלהם. רק כך תיכנס לספרי ההיסטוריה.

6. הפרטת מערכת החינוך

במדינת ישראל כיום, כמעט שאין חינוך פרטי. המדינה נטלה מהאזרחים את הזכות הטבעית והבסיסית ביותר: לחנך את ילדיהם כרצונם. משרד החינוך קובע את התכנים, את מקצועות הליבה, את שיטות הלימוד, את גודל הכיתות, את זהות המורים, את אזורי הרישום ועוד ועוד. להורים כמעט שאין השפעה על תעשיית החינוך הממשלתית.
האבסורד הוא כפול, מצד היעילות ומצד המוסר: אין אדם שמכיר טוב יותר את צרכי הילד ואת כשרונותיו, ויכול לתת להם מענה יעיל כמו הוריו, וגם אין אדם שמגיע לו יותר מההורים לקבוע את דרכי החינוך של ילדם. מלבד זאת, הסחבת וההוצאות על המנגנון המסורבל שנקרא משרד החינוך הן בלתי-נתפסות. אחרי משרד הביטחון, משרד החינוך הוא המשרד הממשלתי בעל התקציב הגבוה ביותר, ואחוז עצום מתקציבו מוקדש לקיום המנגנון עצמו.

לכן, חייבים לשחרר את מערכת החינוך מעולה של המדינה: לא תהיה הגבלה על הקמתם של בתי ספר פרטיים, לא יהיו פיקוח ואכיפה של תכנים ושיטות הוראה, לא ייקבע מלמעלה מהו גובה שכר הלימוד, וכל הורה יוכל לשלוח את ילדו לכל בית ספר כלבבו.
התחרות החופשית בין בתי הספר תעשה רק טוב למערכת החינוך: מוסדות יתחרו על לב ההורים באמצעות שכר לימוד נמוך והוראה איכותית, ממש כמו בשוק החופשי, וכך החינוך יהיה זול יותר ואיכותי יותר. על הדרך, גם המפלצת הביורוקרטית העצומה של מפקחים, ועדות, ומפתחי תכניות לימוד תתייתר ותתמוסס, והרבה אנשים טובים יצטרפו לשוק העבודה במקום לאמלל את חייהם של המורים והתלמידים.
אם כל זה נראה קשה, אפשר להתחיל בשיטת השוברים: מערכת החינוך תהיה פרטית לחלוטין ותתפקד כשוק חופשי תחרותי, וכל הורה יקבל שובר בגובה מסוים מהמדינה, למימון הוצאות הלימוד במקום שלִבּוֹ חפץ.

7. ביטול מערך קצבאות הרווחה והתמיכות

יסוד מוסד בכלכלה הוא שבני אדם מגיבים לתמריצים. אם באתר 'מידה' יציעו פרס של 10,000 שקלים לקריקטורה הקפיטליסטית הטובה ביותר, עשרות קריקטוריסטים שעד עתה כלל לא חשבו לאייר את הנושא, ימצאו עצמם משרטטים סקיצות קפיטליסטיות עד השעות הקטנות של הלילה. זה תמריץ. כל המערכות הכלכליות והחברתיות עובדות כך.
לכן, כאשר בוחנים את מערכת התמיכות הממשלתית, אין מנוס מהמסקנה שהיא מתמרצת את הדברים שהכי פחות רצוי לתמרץ: במקום לעודד יוזמה, חריצות, שאיפה לעושר ואחריות אישית, מתמרצת המערכת את האבטלה באמצעות דמי אבטלה, את הבטלה באמצעות השלמת הכנסה, ואת העוני באמצעות תשלומי הרווחה. במדינת ישראל, משתלם לא לעבוד ולא לקחת אחריות על חייך. המנגנון כבר ידאג לך.
במקום שמערכת הרווחה תדאג רק למוכי גורל אמיתיים—באמצעות רף גבוה של 'מִסְכֵּנוּת' שרק האומללים האמיתיים יעברו אותו—היא מספקת קריטריונים קלים ונגישים שלמרבה האבסורד גם בחורים צעירים, חסונים ומוכשרים עומדים בהם.
וכך, מערך התמיכות האווילי מתמרץ מגזרים שלמים במדינת ישראל, במיוחד החרדי והערבי, להתקיים מקצבאות ממשלתיות במקום להשתלב בשוק העבודה.
ההפסד הכלכלי הוא כפול: גם מאות אלפי ידיים יצרניות ומוחות מבריקים אינם משולבים בשוק העבודה ותורמים לצמיחה, וגם עלות הרווחה למשלם המסים היא בלתי-נתפסת: תקציב הביטוח הלאומי (שכלל איננו מתנהל כביטוח, אלא עסוק באספקת קצבאות) הוא 30 מליארד שקלים, ותקציב משרד הרווחה הוא שבעה מליארד שקלים. מלבד אלו, ישנן עוד תמיכות שונות ומשונות בתקציב השוטף.

ב-2003, שר האוצר דאז בנימין נתניהו חתך באומץ בקצבאות הרווחה, והדבר הוביל להשתלבותם של חרדים רבים בשוק העבודה. למרבה הצער, המהלך לא הורחב כראוי ולא הגיע לידי מיצוי.
שר האוצר ושרי הממשלה, שכיום יושבים בקואליציה ללא החרדים והערבים ולא נתונים ללחציהם, צריכים לאזור עוז ולהכריז כי תוך חמש שנים יבוטלו כל התמיכות והקצבאות שאינן מיועדות למוכי גורל; 20% מדי שנה. מאחר שחמש שנים הן זמן מספיק ללימודים ולהשתלבות בשוק העבודה, יש להניח שהתמריץ יעשה את שלו כראוי.
למרות שאין צורך אמיתי בדבר, ניתן ללוות את המהלך גם בתמריצים חיוביים, זמניים בלבד, להשתלבות בשוק העבודה (הקלות מס, הנחה במעונות לאמהות עובדות, מס הכנסה שלילי). וזה רק כדי שלא תגידו שהמהלך אגרסיבי מדי.

8. כיווץ מפלצות ביורוקרטיות: מכון התקנים ומינהל מקרקעי ישראל

מכון התקנים הישראלי מעסיק למעלה מ-1,000 עובדים, וקרוב ל-70% מתקציבו מתבזבז על משכורות; שוד לאור יום. אולם, לא לשם כך התכנסנו בסעיף זה.
הנזק החמור באמת של מכון התקנים, מצוי בחסמים הגרוטסקיים שהוא מציב בפני יצרנים ויבואנים ישראלים: לשם מה צריך תקן ישראלי למעילי רוח, אסלות, כסאות משרד, מרצפות, כריכת ספרים בכריכה רכה, מצות לפסח, מגבות נייר ותריסים?! אלו מוצרים בסיסיים שאפילו לא מתחילים להוות אתגר לשוק חופשי. האסלות יהיו טובות – האזרחים ימשיכו לקנות. לא יהיו טובות – המפעל יסגר. אין שום צורך בתקינה ממשלתית לדברים הללו.
בנוסף, לרוב המוצרים המיובאים יש כבר תקינה של מדינות אירופאיות אחרות. ועדיין, מכון התקנים מתעקש לבצע בהם תקינה כפולה: גם גרמנית וגם כחול-לבן. הסחבת הזו מיותרת והרסנית, ותוקעת את מהלך העסקים של המשק. מלבד מוצרים בודדים שזוקקים תקינה ממשלתית (ציוד רפואי למשל), אין שום צורך במכון המנופח הזה. כדאי לסגור אותו בהקדם.

מינהל מקרקעי ישראל שולט ב-93% מקרקעות המדינה, ומשחרר אותן לרכישה בקצב אטי במיוחד. בארצות-הברית הענקית, לשם השוואה, האזרחים מחזיקים ביותר מ-80% מהקרקעות ברובן המכריע של המדינות, ובאנגליה כמעט שאין קרקעות בידי הממשלה.
המשמעות של מונופול ממשלתי על הקרקעות היא ברורה: קושי במסחר, היצע נמוך מדי ומחירי דיור מרקיעי שחקים.
אם כן, החמדנות הממשלתית לקרקעות צריכה להתמתן, והרבה מהן מוכרחות לעבור הפשרה ולצאת החוצה למכרזים. השאיפה צריכה להיות שתוך מספר שנים רוב הקרקעות יופרטו ויעברו לידי האזרחים, שידעו להפיק מהם את המיטב ואגב כך גם להוריד את מחיריהן לרמה הריאלית. ובאשר לחשש מידיים עוינות: כל עוד חוקי ההגירה לישראל נוקשים, אין סיבה לחשוש מסעודים שיקנו את הקרקעות ויבואו להתיישב כאן בהמוניהם.
וכן, מיותר לציין שאזרחי המדינה ידעו לתגמל על המהלכים הללו בקלפי.

9. הפרטת החברות הממשלתיות

אנחנו כבר לקראת סיום אדוני השר…
אמנם העידן הקומוניסטי מאחורינו, אך למרבה ההפתעה מדינת ישראל עדיין מחזיקה בכמאה חברות עסקיות ועסקיות למחצה, משל היתה קונצרן פרטי ענק. קרן הרשב"י ומורשתו (?), מכון היין הישראלי (??), הרשות לחינוך והכשרה ימיים (???), הן רק חלק מהחברות המוזרות שממשלת ישראל מחזיקה, ושההצדקה לקיומן לא לגמרי ברורה. מלבד אלו, יש כמובן את החברות הענקיות של החשמל, המים, התעשיות הצבאיות, הרכבות ועוד. בלי לשכוח כמובן את 'הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ'.
מדוע ממשלת ישראל צריכה להחזיק בחברות עסקיות, שהשוק החופשי יודע לספק את תוצריהן באיכות גבוהה ובעלויות נמוכות בהרבה?
חברת החשמל הישראלית למשל, נתונה בחובות של כ-75 מליארד שקלים, והיא איננה מצליחה לספק ללקוחותיה את השירות הנדרש. בצעד מביש החוזר מדי שנה, היא פונה לאזרחים בבקשה להימנע משימוש במכשירי חשמל, כאילו היתה ישראל מדינת עולם שלישי. במגזר הפרטי, חברה כזו היתה פושטת רגל מזמן.
והיא איננה יוצאת מהכלל: רכבת ישראל ידועה לשמצה בציבור, ונמלי הים הם מופת לחוסר יעילות ולשחיתות, בהשוואה לנמלים זרים שיעילים מהם פי-16.

קשה אפוא למצוא הצדקה לקיומן של חברות עסקיות ממשלתיות. במדינת ישראל 2013, האזרחים עדיין שבויים בידיהם של תאגידים כושלים שמספקים שירות גרוע במחירים מופקעים. למרות זעקותיה של שלי יחימוביץ', המשק הישראלי עדיין רחוק מלהיות מופרט: 100 חברות מפרידות בינו ובין התואר הנכסף.

10. חוק בוררות חובה

זהו, הגענו לסוף אדוני השר\חבר הכנסת. כל מהלך שתצליח להוביל למימוש אחד מהסעיפים הללו, יזכה אותך בכרטיס כניסה ודאי לדברי ימיה של מדינת ישראל. זה לא בשמים, ובמאמץ נחוש אפשר לקדם את המטרות הללו. לרווחתך ולרווחת עמך.
כמובן, כדי להצליח אתה חייב להעביר את חוק בוררות חובה, שיתייחס אל השביתות של איגודי העובדים כאל הפרת חוזה שמהווה עילה לפיטורין, ויחייב את ההסתדרות להגיע לפשרה ללא שביתה. אחרת, הם יעשו לך את המוות ולא תוכל להעביר אף סעיף מהמניפסט הזה.

סיכום קצר

בטח כבר הבנת את העיקרון אדוני השר. כל הסעיפים הללו הם פרטים של כלל אחד גדול: ממשלה קטנה וחברה אזרחית גדולה וחזקה. כמה שלא יתאמצו מוסדות המדינה, האזרחים יודעים לעשות את הדברים פשוט הרבה יותר טוב: הם יודעים ליצור כלכלה משגשגת, הם יודעים לפתח תרבות וערכים, והם יודעים לחנך את ילדיהם. והכל בצורה ספונטנית ובלי יד מכוון.
רק אל תפריע בבקשה.

___________

מעוניינים להתעדכן במאמרים חדשים באתר? הצטרפו עכשיו ל’מידה’ בפייסבוק ובטוויטר.