חיים ללא חיים ודמוקרטיה ללא דמוקרטיה

רן ברץ חונך בלוג חדש: "על-גב פיסות נייר", ובו הפעם התוצאות העגומות של שיטוט כמעט מקרי באתר כנסת ישראל.

למה שלא נאסור על החיים וזהו?

גלשתי לאתר הכנסת לבדוק משהו. לנגד עיני צץ עדכון בדבר חקיקת התיקון לחוק הטרדה מינית, שקידמה מיכל רוזין ממרצ. נאסר כעת כל קשר רומנטי בין אדם בעל מעמד ציבורי ומי שעשוי להיזקק לשירותיו, "גם אם אין יחסי כפיפות ישירים" ו"גם אם פעולת עובד הציבור נעשתה שלא במסגרת תפקידו הרשמי, אך התאפשרה מתוקף מעמדו הציבורי ובזיקה אליו".

מחוק על הטרדה מינית על-ידי המעסיק, שגם הוא היה מופרז, עברנו למחוזות האבסורד. הידיעה מדברת על "פערי כוחות" המנוצלים לרעה, אבל אם נודה על האמת, לא פעם מעמדו של מישהו הוא סיבה משמעותית במשיכה אליו וברצון בקשר רומנטי, שכעת הוא לא חוקי (כן, זה סוד כמוס, אל תגלו: לפעמים נשים נמשכות לגברים בעלי "מעמד ציבורי", ורחמנא ליצלן אף מתאהבות בהם, ואפילו קמו כך כמה בתים – בלתי חוקיים מסתבר – בישראל).

החיים חזקים מכל חוק, ומכיוון שהציבור – נשים וגברים כאחד – לא באמת מתייחס לחוקים אוויליים שכאלה, נזקו מוגבל. אבל כן יש כאן בעיה, לפחות עבור שוחרי שלטון החוק. הניסיון של הכנסת להפוך את החיים לסוגיה משפטית, והרצון לתחום את החיים בחקיקה מוסרנית מופשטת, מרגילה אותנו לזלזל בחוק. זה כבר לא ניתוק מהעם, אלא ניתוק מהאדם ומן הטבע האנושי; אוסף חוקי ה"אנחנו יודעים מה נכון בשבילך" בסגנון גרמן ורוזין, שמחשבותיהן על החיים מזכירות בית-ספר לנזירות קתוליות, מוביל לחוסר-עניין וחוסר-כבוד ביחס לכנסת וחוקיה. וזה רע.

החוק בעייתי מעוד בחינה. ההגנה האובססיבית על נשים מציירת אותן כמעין ישויות חלשות, חסרות-אונים בפני שררה, נשלטות על-ידי גברים, פתיות נגררות ללא שיקול-דעת, שאפילו אינן מבינות שמנצלים אותן כשזה קורה. צר לי, זהו דימוי נבזי, שובינסטי, פטרוני ומתנשא. יש אולי נשים כאלה, אבל רוב מוחלט של הנשים שאני מכיר, מכל גזרות החיים, מכל העדות, מכל המגזרים, רחוק מאוד מהדימוי הזה, ואין להן שום צורך בחוק שיאסור על גברים כלשהם לחזר אחריהן.

האובססיביות הזו מזכירה לי את האובססיביות של האיסורים החרדיים בענייני נשים. אלה גם אלה מפחדים מהחיים ומן היצר עד כדי כך שהם מעדיפים סטריליות מוחלטת, ניתוק גמור מן המציאות. אלא שאנשים רוצים ויודעים לחיות, ומתמודדים עם יצריהם ועם מורכבות הקיום החברתי, אפילו כשיש הבדל "במעמד הציבורי".

דמוקרטיה ללא דמוקרטיה

אבל על מה נלין, כאשר מעל העדכון הזה התנוסס העדכון הבא, מדיון ב'וועדת החוקה חוק ומשפט':

נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה: משאל עם הוא מכשיר המנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.

אי-אפשר לעצור את האנלוגיות: "נשיא המכון הבינלאומי לספורט: דופק מואץ הוא אמצעי המנוגד לעקרונות הספורט". "נשיא המכון הערבי לאסלאם: שנאת כופרים היא רגש המנוגד לעקרונות האסלאם". "נשיא המכון לפורנוגרפיה: עירום הוא מראה המנוגד לעקרונות הפורנוגרפיה".

אלא מה, חשבתי אז, יש כאן בכל זאת משהו, שכן ישנם משפטים שהם יותר עצובים ממצחיקים:

"דיקן הפקולטה למדעי החברה: הטיה פוליטית היא חטא המנוגד לעקרונות האקדמיה". "יו"ר הוועדה לזכויות אדם באו"ם: הוקעתה השיטתית של ישראל מנוגדת לעקרונות זכויות האדם". "נשיא בית-המשפט העליון: פסילת חוק מבלי שהמחוקק הסמיך אותך לכך מנוגדת לעקרונות המשפט".

שמא יש כאן, בכל זאת, תבנית פוליטית מסוימת? או שמא, כפי ש"נשיא המכון ליושר אינטלקטואלי" היה ודאי אומר: "אמירת אמת היא תופעה המנוגדת לעקרונות היושר האינטלקטואלי".