לא רק אירופה: האמת מאחורי המחאה באוקראינה

המחאה באוקראינה הפכה למפגן כוח נגד הנשיא ינוקוביץ', ומקורה בסכסוך פנימי היסטורי בין מזרח המדינה למערבה, שהחל עוד במאה ה-18.

התקרבות לרוסיה או התאגדות עם אירופה? זו לא השאלה, או לפחות לא היחידה • המחאה הסוערת בכיכרות קייב בימים אלה, הפכה לעניין אישי של הציבור נגד הנשיא המכהן ויקטור ינוקוביץ' • אולם אין זה אלא ביטוי לשבר עמוק יותר – סכסוך פנימי בין מזרח אוקראינה למערבהּ, הנמשך עוד מן המאה ה-18 • יש כבר מי שמדבר על פתרון "שתי מדינות", אך כפי הנראה אוקראינה תשאר מדינה אחת מפולגת, מסוכסכת ומדשדשת עוד שנים רבות

הפגנות חדשות, סיבות ישנות; המחאה הכיכר העצמאות בקייב. צילום: Ivan Bandura, CC by 2.0

בשנת 1988 נערך בעיר לבוב שבמערב אוקראינה כנס היסוד של האגודה היהודית התרבותית ע"ש שלום עליכם. הייתי אז בן 12, ובמהלך האירוע החגיגי והמכונן נודעו לי שני דברים: א. לנו, ליהודים, יש טקס הנקרא בר-מצווה; ב. כשאוקראינה תזכה להיות מדינה עצמאית, רמת החיים של האוכלוסייה היהודית המקומית תהיה גבוהה יותר מאשר בתל-אביב.

את ההבטחה האחרונה השמיע מִיכַאיְלו הוֹרִין, דיסידנט ופעיל ציבור שבילה עשור מחייו מאחורי סורג ובריח באשמת תעמולה אנטי-סובייטית. הרבה מים זרמו מאז בנהר הדנייפר, אך דבריו של הורין המנוח עדיין נשארים בגדר פנטזיה פרועה. בעוד שבאוקראינה העצמאית שיעור התמ"ג לנפש שווה ל-7,600 דולר, ישראל מתהדרת במספר הגדול פי-שלושה. גל ההפגנות הנוכחי, המתפשט לכיוון מערב המדינה, למעט נקודות בודדות בצד המזרחי, הוא הוכחה נוספת למבוי הסתום שאליו נקלעה אוקראינה הריבונית.

היסטוריה של פילוג

כדי להבין את המתרחש באוקראינה, יש להתבונן תחילה בדיכוטומיה הייחודית המאפיינת את תושביה-בוחריה. בסוף המאה ה-18, שטחו הענק של האיחוד הפולני-ליטאי חולק בין האימפריה הרוסית, פרוסיה ואוסטריה. האוסטרים זכו בנתח הגליציאני, ואילו הרוסים קיבלו לידיהם את הגוש המרכזי והמזרחי. העם פולג בעל-כרחו, וההבדלים המנטליים, התרבותיים והלאומיים רק הלכו והעמיקו עם השנים. תושבי המזרח עברו רוסיפיקציה כואבת ואינטנסיבית. האוקראינים המערביים סבלו מרדיפות על רקע הלאום אף הם, אך רב-התרבותיות הכללית שאפיינה את האימפריה האוסטרו-הונגרית תרמה להיווצרות התודעה הלאומית האוקראינית.

בשנת 1938, תחת שרביטו של סטאלין ובכוח הזרוע של הצבא האדום, אוקראינה אוחדה שוב והפכה לחלק אינטגרלי-מברית המועצות. ב-1954, ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה החדש, העניק לרפובליקה האוקראינית מתנה נדיבה ביותר כשצירף אל גבולותיה את חצי-האי קרים, מקום הנופש האולטימטיבי המאוכלס ברובו על ידי רוסים או אוקראינים מתבוללים.

כצפוי, איחוד המדינה לא הביא להתלכדות השורות או לרכישת שפה משותפת. במערב המשיכו לדבר אוקראינית, להתרפק על העבר האוסטרו-הונגרי ולחלום על הגירה לקנדה, מקום מושבם של למעלה ממיליון מהגרים ממוצא אוקראיני. בערי המזרח השפה הרוסית נשמעה ברחובות, נכתבה על גבי שלטים ונקראה בעיתונים. העם נותר חצוי, כולל במישור הדתי: המערביים – לכנסייה היוונית-קתולית, המזרחיים – לנצרות הפרבוסלבית.

כרזה באוקראינית הקוראת להצביע לאיחוד אוקראינה המערבית עם המזרחית תחת המעצמה הסובייטית, 1939

המחאה הפכה לאישית

בהסתמך על העובדות היבשות, כיכר העצמאות ("מאידאן נזאלז'נוסטי") בקייב מפגינה ובוערת בגלל החלטת ממשלת אוקראינה שלא לחתום על הסכמי ההתאגדות עם האיחוד האירופי. מטרת ההסכמים היא הידוק היחסים במישור הכלכלי והפוליטי, דבר המדיר שינה מעיני רוסיה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין השתמש במקל האיומים ובגזר של איחוד המכסים המתהווה בין שתי המדינות (שפירושו אי-הטלת מכס על סחורות מיובאות), ראש ממשלת אוקראינה ניקולאי אזארוב התקפל, וההמשך הסוער ולעתים האלים, מסוקר בהרחבה יתרה.

אלא שאורח שיזדמן אל ה"יברו מאידאן", "כיכר האירו" בעגת המפגינים, יגלה שמרבית השלטים בכלל לא קשורים לאופציה האירופית שהוחמצה. "ינוקוביץ' הוא סרטן בגופה של אוקראינה", "הלאה העבריין" ואף "YanukoBITCH" הן הסיסמאות הפופולריות יותר, שמופנות בכלל נגד נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' בן ה-63, המגלם את כל התכונות והמרכיבים השנואים על תושבי מערב המדינה. בצעירותו הורשע פעמיים בעבירות שלא מיטיבות עם אף פוליטיקאי במדינה מתוקנת: גניבה, חברות בארגון פשע ותקיפה. קחו את האנגלית של עמיר פרץ ותקבלו רושם על האוקראינית שבפיו של ינוקוביץ'; בימי המהפכה הכתומה צילום טופס שמילא הפך לוויראלי – המועמד לנשיאות, שבאמתחתו תואר שלישי בכלכלה, עשה 12 שגיאות, כולל בתואר "פרופסור".

ויקטור ינוקוביץ' נחשב לפוליטיקאי פרו-רוסי מובהק ולמנהיג הבלתי רשמי של קבוצת אוליגרכים המקורבת למפלגת השלטון, הידועה תחת השם "שבט דונייצק". המתנגדים לנשיא מצביעים על כך ששנה בלבד אחרי שהתיישב על כס השלטון מספר המיליארדרים במדינה זינק מ-8 ל-21, כאשר, שלא במפתיע, עם שמות הנובורישים המאושרים נמנים הספונסרים של מפלגת המחוזות בראשותו של ינוקוביץ'.

שר הפנים לשעבר יורי לוּצֶנְקוֹ אמר פעם כי ינוקוביץ' פועל בשיטת "הכול לחברים, חוק למתנגדים וארון קבורה לאזרחים". ב-2011 פתח הנשיא הטרי במסע ציד משפטי נגד חברי הממשלה הקודמת בראשות יוליה טימושנקו הפרו-מערבית. למעלה מ-20 אנשים נחקרו, כמחציתם נאסרו, כולל טימושנקו ולוצנקו. טימושנקו הכריזמטית ונמרצת שהפסידה לינוקביץ' בבחירות 2010 בפער של 3% בלבד, הואשמה בניצול סמכויות במהלך החתימה על עסקת הגז-הטבעי עם רוסיה, בהעלמת מס ואף במעורבות ברצח חבר הפרלמנט ונידונה לשבע שנות מאסר. הדבר, כאמור, עורר את זעמם של תושבי מערב המדינה.

השחיתות זועקת; נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' (מימין) וחבר. צילום: chavezcandanga, CC BY-NC-SA 2.0

שתי מדינות לעם אחד

מדי כמה שנים משמשת כיכר ה"מאידאן" זירת קרב מוכנה ומזומנה. בפעם האחרונה, גדשו את הכיכר אלפי בעלי עסקים שהביעו התנגדות לחוק מסים חדש שהיטיב עם עסקים "כבדים" באמצעות הפחתת המע"מ, אך קבע שיעורי מיסוי אחידים עבור עסקים קטנים ובכך עשוי היה לגרום לפגיעה משמעותית ברווחים. אז היה נדמה כי במחאה נטלו חלק נציגיהם של שני העמים האוקראיניים – המזרחי והמערבי גם יחד.

את אופי המאבק הנוכחי אפשר לאמוד על סמך ההדים שלו, קרי, התפשטות המחאה לערים אחרות. אל רחובות לבוב יצאו כ-10 אלף איש, אך בדונייצק, דנייפרופטרובסק, חרקוב, אודסה ושאר היישובים המזוהים עם המזרח הפגינו מאות בודדות. בחצי העיר קרים הרוחות התלהטו בכיוון ההפוך: חבר מועצת העיר סימפרופול סרגיי סמוליאנינוב שיגר מכתב גלוי לפוטין ובו ביקש סיוע צבאי כדי "לשמור על ריבונותה של אוקראינה ולהגן על האינטרסים של הרוסים המתגוררים בקרים וברחבי מדינה".

לא פעם נשמעים קולות הקוראים להיפרדות הדדית ולכינון שתי מדינות מקבילות. ב-2008 פרסם איגור רדזייבסקי, מומחה לפוליטיקה אוקראינית, מאמר שבו מתח קווים כלליים לחזון שתי המדינות: הגבול יעבור, פחות או יותר, לאורך נהר הדנייפר; חצי האי קרים, הדרום והמזרח יצורפו אל הפדרציה הרוסית בדומה למחוזות אוטונומיים אחרים, ואילו אוקראינה המערבית תשרוד בזכות ייצוא הגז והפחם, החקלאות והפוטנציאל התיירותי הבלתי-מבוטל. נשמע אוטופי משהו? בתקופה הסובייטית אוקראינה הייתה לרפובליקה המתועשת ביותר שייצרה הכול, אבל ממש הכול, מאוטובוסים ועד מטוסים, ממכונות דפוס ועד מכשירי טלוויזיה.

מחאה באה, מחאה הולכת

אך התפרקות ברית-המועצות ופתיחת השערים מוטטה ענפים רבים בתעשייה. תוצרת המתחרים מחו"ל התגלתה כאיכותית ומשוכללת לאין ערוך. ב-1990 הנדסת מכונות היוותה יותר משליש היקף הייצור התעשייתי הכולל של אוקראינה. היום הנתון הזה מגיע ל-14% בלבד, בעוד שייצאו מתכות גדל מ-11 ל -27%. מפעלי התעשייה הגדולים, מכרות פחם, מאגרי הגז והנפט ממוקמים ברובם בחלק המזרחי של המדינה. מכאן שחזון האוטונומיה המערב-אוקראינית, שמכלכלת את עצמה בכבוד ומייצאת טובין ושירותים לאירופה ולעולם כולו, מתאימים יותר לספריו של סטניסלב לם, סופר מד"ב יליד לבוב, מאשר למציאות העכשווית.

לפני מספר ימים ניהלתי שיחה עם בלוגר אוקראיני, שראה בישראל מודל לחיקוי עבור ארצו הוא. את בני עמו במזרח המדינה הוא השווה לא פחות מאשר לערבים משטחי יהודה, שומרון ועזה. יש להניח שהאיבה ההדדית תימשך, אך הפתרון שיהיה מקובל על כולם לא יימצא בטווח הקרוב והרחוק. נשיאים פרו-רוסיים ופרו-מערביים יחליפו אלה את אלה (ע"ע ויקטור יושצ'נקו), הכלכלה לא תתרומם, הייצוא ימשיך להיות אטרקטיבי בעיקר בעיני מדינות חבר העמים, ארצות ערב והרפובליקה האסלאמית של איראן. אוקראינה, שגודלה זהה לזה של צרפת, היא מדינה גדולה מדי לביצוע רפורמות מהיר מדי, פרמטר שהופך את מודל הישראלי לפחות רלוונטי. נראה שהעתיד צופה לאוקראינה עוד הרבה "מאידאנים" שמטרתם העיקרית היא הפגת תסכול רב-שנים.

שאול רזניק הוא עיתונאי יליד אוקראינה, מגיש פינה בערוץ הטלוויזיה RTVi ומלמד עברית ברדיו רק"ע

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

4 תגובות למאמר

  1. מי נחשבים יותר "מתקדמים" במזרח או במערב?
    מה לגבי אנטישמיות? ביטחון אישי?

    תודה על הכתבה מצויינת, אשמח להרחבה יותר עמוקה על ההבדלים בין המזרח למערב תרבותית כלכלית ובטחונית

    1. משה, ה"מערביים" יותר מתקדמים, באופן מסורתי יש ביניהים יותר אינטלקטואלים, אך בכל הנוגע לאנטישמיות יש תחושה שהם, איך לומר זאת בעדינות, פחות אוהדים יהודים – גם משום שהם מזהים אותם עם ה"פולשים הסובייטיים" של 1938. סוגיית הביטחון האישי – נראה כי באוקראינה כולה לא חסרים פושטקים 🙂

  2. ממש כמו שכתוב בספר התנגשות הציביליסציות, שבו מתואר איךהדת היא הבסיס לעימותים בין עמים

    1. דווקא באוקראינה המרכיב הלאומי הרבה יותר בולט מאשר המרכיב הדתי (לעומת פולין של שנות ה-80 שבה הכנסייה הקתולית דרבנה את כוחות האופוזיציה או לפחות שימשה להם לפיד).