סיבות הכישלון עולות מהחוק עצמו, שעוסק בסוגיית הקרקעות הנפיצה במקום בהשבת הריבונות ושלטון החוק לנגב.
סימן נוסף לדאגה היא העובדה שהשר בגין מסרב להתייחס ברצינות לאפשרות שתכנית זו עלולה להיכשל. בתשובה לשאלתנו במסיבת העיתונאים שהתקיימה היום במשרדי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, ענה השר בפשטות ש"אין ברצונו לעסוק ביום כזה בתסריטים הרעים" לדבריו, "מרבית המתנגדים לתכנית לא קראו עדיין את המסמכים, ואני מאמין שמי שיקרא בעיון הנדרש יבין כי לעולם לא תוכל להיות הצעה טובה מזו". אם ההכרה בבעיה היא תחילתו של פתרון, ההתעלמות ממנה היא מתכון ברור לכישלון.
משפטים מעוררי השראה אלו נכתבו לפני כמעט שנה ("התכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב – כישלון ידוע מראש", 27.1.13), באתר אינטרנט קטן ובועט בשם 'מידה', ביום שבו הושקה בקול תרועה התכנית שלימים תוכר בשם חוק בגין לשעבר. מאז, האתר המשיך לבעוט ולגדול, השר בגין המשיך להאמין, והתכנית להסדרת ההתיישבות הבדואית התעקשה להגשים דווקא את ה"תסריטים הרעים".
אז מה היה כל כך גרוע בחוק בגין? למעשה, כמעט הכל: החוק הציע פתרון לא מציאותי, לבעיה לא רלוונטית, תוך שהוא מוליד כמעט יש–מאין שלל בעיות אסטרטגיות. רעיון ההכרה בתביעות הבעלות הבדואיות, לא רק שלא יכול לפתור את הבעיה האמיתית של היישובים הבדואים בנגב, אלא שהוא הפך לראשונה כמה אלפי תיקים משפטיים אזרחיים לסוגיית קרקעות לאומית בוערת.
מי היה מאמין לפני 5 שנים, כשהתחיל השופט גולדברג את עבודת המטה בעניין, כי השם "פראוור" יהפוך לשם דבר במוסדות האו"ם, האיחוד האירופי והתנועה האסלאמית בעולם ובישראל?
למעשה, לא היה צריך לקרוא את 'מידה' דאשתקד כדי להגיע למסקנות אלו. כמו בכל עניין הנוגע לאוכלוסיה שאינה יהודית–דמוקרטית, די היה להאזין לדברי הבדואים עצמם. הללו, טענו שוב ושוב כי את תביעות הבעלות לא ניתן לפתור באמצעות הסדרים והסכמות למיניהן, וודאי שאין מקום לפתרונות קולקטיביים וכוללים של סוגיה שהיא פרטית מעיקרה.
הבדואים הודיעו כי בהקשר הקרקעי "כל בדואי הוא שייח' " שאף אחד אחר לא מייצגו; הצהירו על כך שהחוק הקובע הוא חוק המדבר שהטאבו שלו הוא החרב; וזעקו על הבעיות הקשות של פשיעה ואלימות בתוככי היישובים, ההופכים את החיים בפזורת הפחונים לעדיפים לאין ערוך.
לכל אלו אין קשר לא לתכניות ממשלתיות, לא לסכסוכי מקרקעין מדומיינים ולא לשרים לשעבר המקבלים מינויים מיוחדים לקידומם של פרויקטים לאומיים. מילת המפתח בהקשר זה היא קצרה ופשוטה הרבה יותר: ריבונות. ברגע שהחוק הקובע לא יהיה חוק המדבר, והטאבו יהיה החוק המודרני, החרב תהפוך לפריט פולקלור בדיוק כמו השטריימעל או התרבוש.
נוסטלגיה ילידית
בשנה שעברה, במזג אוויר דומה לזה של היום, ירדו די גשמים כדי להציף את הנחל החוצה את כביש הגישה ליישוב רתמים שבו אני גר. מלבד המחזה המרהיב והחופש הכפוי שנגזר על ילדיי ובעקבותיהם גם עליי, סיפק לי השיטפון גם תובנה מעניינת.
לאחר כמה שעות מצור ביישוב, השכיל מי שהשכיל לסדר עבורנו מעין טיולית, שעמה נוכל לצאת לקניות ב"כלבלית" בקיבוץ רביבים הסמוך. ומכיוון שהכביש נחסם, האפשרות היחידה היא נסיעה דרך השטח המדברי, בעיקוף רחב המתאים לרכבי שטח בלבד. אלא שמי שמכיר את המציאות באזור, יודע ש"שטח" בסביבה זו, משמעו קרוב ל-10,000 פחונים ומתחמים מגודרים, המהווים יחדיו את הכפר המוסדר למחצה 'ביר הדאג', המשתרע על שטח בלתי נתפס של כמה אלפי דונמים.
בנסיעה חזרה הצטרף אלינו קבלן עבודות חשמל, המלווה בפועל בדואי שמתגורר ברהט. הקבלן התיישב היכן שהתיישב, והפועל מצא את מקומו לידי.
במהלך הנסיעה פסק הגשם וילדי הכפר, יחפים ולבושי בלויים, התגודדו בצדי השבילים והתבוננו בנו בהשתאות. תגובתו של שכני לספסל, בדואי גאה מלידה, נצרבה עמוק בזכרוני: "איך הם חיים ככה?!" שאל בתדהמה. "איזה מין חיים אלה, ככה בבוץ ובקור?!" הוא התפלא. ואני, בן גאה ליהודים אמריקנים מפונקים, שנה וקצת בנגב, לא הבנתי על מה ההתרגשות: "ככה זה אצל בדואים, לא? הרי אדוני המדבר אתם". "על מה אתה מדבר?" הוא אמר, "אף אחד כבר לא חי ככה היום". ענה, והידק את הקשרים של האדידס שברגליו.
אתה מתנהג כמו האדם הלבן שבא כביכול להביא קידמה לשחורים באפריקה בעוד הוא בא לנצל את משאבי היבשת. תפסיק להטיף מוסר. הבדואים מתגוררים בשטחים אלה מאות בשנים. לאורך השנים המדינה עמלה בצורה שיטתית בכדי להפקיע את מרבית השטחים שנותרו בבעלותם. הבדואים גורשו מאדמותיהם בעקביות מאז שנות הארבעים. הנגב שטח עצום וכל השטחים שבבעלות התושבים הבדואים אינם עולים על 3 אחוזים מהמדבר הצחיח. לאורך השנים ומאז הקמת המדינה הבדואים שרתו בכוחות הביטחון השונים והגנו על גבולות המדינה בעוד אתה לא עשית כך אלא היית מתגורר במקום אחר. דע קא שהבדואים אזרחים נאמנים למדינה ויש להם יחסי שכנות טובים עם תושבי הנגב. למעט כמה סהרורים וקיצונים מהימין הסהרורי שמנסים מזה תקופה לעשות דמוניזציה לתושבים הבדואים. אך לא יעזור לכל מזימותיהם הזדוניות. הבדואים יישארו חלק מהנוף והם גם ימשיכו להיות אזרחים שומרי חוק וידעו לשרת את המדינה כפי שעשו זאת במשך יותר מששה עשורים. אני מציע לך לחדול מהגישה האוריינטליסטית המתנשאת ולהתחיל להתייחס לאחר כאל אדם, ואולי תחדל מכתיבה מגמתית שכל מטרתה היא לנגח אוכלוסייה שלמה רק משום שהיא בזה לאנשים שכמותך.
השוואה לאנגלים וצרפתים היא תמיד מחמאה בעיניי. ולגופו של עניין: גם על פי המחמירים מ'עדאלה' הבדואים הנוכחיים התקבעו באזור באמצע המאה ה-19, לא הרבה זמן לפני האנשים הלבנים שבאו עם הציונות.
בנסיבות של מלחמת העצמאות מי שברח מאז שנות הארבעים, ידע כנראה שיש סיבה טובה לכך. בניגוד לאחרים שנשארו ושתפו פעולה עם הציונות.
לגבי ה-3%. אתה טועה פעמיים: א. זה אמור להיות 5% לפי מה שטוענים בעדאלה ובמקום. ב. זה לא נכון. הם תובעים את כל שטח הנגב, אלא שלא על כולו הספיקו להגיש תביעות בעלות מסודרות למדינה. מכיוון שהם ממילא לא מכירים בתביעות הבעלות זה לא באמת משנה להם. אבל חשוב לדעת שהבעלות ההיסטורית של הבדואים כביכול משתרעת על כל הנגב מקרית גת ועד אילת. כך שטיעון החמש אחוז הוא טוב אולי לקוטג', אבל לא למציאות בנגב.